הפעם, לשם שינוי, נושא שאיננו קשור ישירות למדינת ישראל. הנושא הוא המחלוקת שהתעוררה כאן סביב סיפור הפסיון (Passion) – תיאור השעות האחרונות בחייו של ישוע כפי שהוא מופיע בברית החדשה. Passionate באנגלית משמעותו הרבה רגש – זו מילה שניגזרה מהמקור Passion, שמשמעותו היום היא ''רגש'' אבל בעבר הרחוק המשמעות היתה ''סבל'' כמו במקור הלטיני. כך שכאשר מדברים על הפסיון בהקשר עם הברית החדשה, הכוונה היא לסבל של ישוע כאשר הוא הוצא להורג בצליבה.

מל גיבסוןכדי להבין במה מדובר, הרי הרקע. הכוכב ההוליוודי מל גיבסון מסיים בימים אלה את הכנתו של סרט על סיפור הפסיון. הסרט אמור לצאת לקראת חג הפסחא של שנת 2004, ולמרות שמעטים בלבד זכו לראותו עד עתה, הוא כבר הצליח לעורר כאן הרבה רעש. לדעת יודעי דבר הסרט הזה עשוי ללבות מחדש את אש השינאה שאיפיינה את יחסה של הנצרות ליהדות במשך קרוב לאלפיים שנה. רבים, יהודים ולא יהודים, מעלים את החשש שהסרט הזה עשוי להחזיר את הגלגל אחורה ולהוריד לטמיון מאמצים שנעשו בעשרות השנים האחרונות להביא לנורמליזציה ביחסים שבין הנצרות והיהדות. מנגד, מל גיבסון ותומכיו מתגוננים נגד המבקרים בנימוקים של ''חופש האומנות'', של ''צנזורה שלא במקומה'', ומדברים על כך ש''יש להכיר באמת ההיסטורית''. לשם שינוי, העיתונות הליבראלית שמרבה לעסוק בזה, היא הפעם דווקא בצד ''שלנו''.

למי שגדל והתחנך בארץ קצת קשה להבין את מלוא המשמעות של ההתפתחות הזאת. הדים מהוויכוח הציבורי המתנהל כאן, הגיעו גם לארץ – כתבה על הנושא התפרסמה במוסף השבת של ''מעריב'' מיום ו', 10 באוקטובר. לצערי הכתבה ב''מעריב'' היא ברמה עיתונאית אופיינית, מאוד שטחית, וניכר בה שלא נעשה כל מאמץ ללמוד את הנושא לעומק.

הנושא הוא גדול וגם ספר שלם לא יספיק לדיון מלא בכל ההשלכות שלו. אתרכז כאן בשלושה היבטים: הרקע ההיסטורי של הפסיון ותרומתו למערך היחסים בין העולם הנוצרי והיהדות; הסרט שמל גיבסון מכין; ומה מיסתתר מאחורי הוויכוח הנוכחי.

א. רקע היסטורי

סיפור הפסיון מופיע בארבעת ספרי הבשורה (Gospel) בברית החדשה. ארבע הגירסאות הן של מרקוס (Mark), מתי (Matthews), לוקס (Luke) ויוחנן (John) - ארבעה מבין שנים עשר השליחים (Apostles) המקוריים של ישוע. הספרים האלה מהווים את הגרעין האותנטי של בשורת ישוע לאנושות. גירסאות הפסיון בארבעת הספרים אינן זהות, אבל הסיפור הבסיסי בכולן דומה – ישוע נידון להוצאה להורג בצליבה ע''י הנציב הרומאי ביהודה, פונטיוס פילטוס, ע''פ דרישתם של היהודים – לא היהודים כבודדים, ולא קבוצה כזאת או אחרת מבני העם היהודי, כל העם היהודי, ללא יוצא מן הכלל, שותף למעל – מה שמכונה באנגלית Guilt by Association.

כאן, למעשה, זה מתחיל. הסיפור הזה, מאיזו זווית שלא נסתכל עליו, הוא סיפור אנטישמי. הפסיון מתאר כיצד ישוע, שהיה לצנינים בעיני ההנהגה היהודית (הפרושים), נאסר בידי הסנהדרין אחרי שהוסגר לידיה ע''י יהודה איש קריות, ונמסר לנציב הרומאי פונטיוס פילטוס, כדי שידון אותו למוות כמורד במלכות. בסיפור הזה מוטלת האחריות המלאה לצליבתו של ישוע על כל היהודים כקבוצה, תוך הדגשה שפילטוס בעצם היה מוכן לחון את ישוע אבל היהודים לא היו מוכנים לוותר. על העם היהודי – כציבור ולא כבודדים - מוטלת הסטיגמה של ''רוצחי אל''. העם היהודי כולו נושא באחריות לפשע הנוראי הזה, ובשל כך היהודים – ככלל ולא כבודדים – נידונו להיות נרדפים ומושפלים ולסבול גזירות שונות ומשונות עד קץ הדורות. מבין ארבע הגירסאות, הבשורה של מתי מגדילה לעשות מכולן - היא שמה בפי הכהן הגדול מלים מפורשות של ''הודאה'' באשמה ו''הסכמה'' להיענש בשל כך עד קץ הדורות. לאורך כל ההיסטוריה, בשל הסטיגמה של ''רוצחי אל'', סבלו דורות של יהודים מרדיפות, אפלייה, גירושים, פוגרומים ובמאה האחרונה - ניסיון להשמדה טוטאלית.

שריפת יהודים במאה ה-‏14סיפור הפסיון היווה במשך למעלה מאלפיים שנה, וממשיך להוות גם בימינו, מרכיב מרכזי בפולחן של כל הזרמים בנצרות. במשך דורות היווה הסיפור הזה את הבסיס האידיאולוגי להצדקת רדיפת היהודים ולגזירות השונות שהוטלו עליהם, כשהכנסייה הקתולית היא המובילה בין כל הזרמים בנצרות (מבין כשני מיליארד נוצרים בעולם של היום, בערך מיליארד ורבע הם קתולים). צריך לציין כאן שהכנסייה הקתולית, שעד המאה ה-‏16 היתה הגירסה היחידה של הנצרות בעולם המערבי ובחלקים של מזרח אירופה (פולין, הונגריה והארצות הבלטיות), לא קראה להשמדת היהודים. אדרבא, מדיניות הכנסיה כלפי היהודים הושפעה מהדוקטרינה של אוגוסטין לפיה יש לשמור על קיומו של העם היהודי – אבל בתנאי מצוקה וסבל – עד לאחרית הימים, כדי שיראו מה גדול היה הפשע שביצעו. זה לא מנע קיומם של פוגרומים בהם הושמדו קהילות שלמות, בעיקר בתקופת מסעי הצלב ויותר מאוחר בתקופת המגיפה השחורה במאה ה-‏14, אבל אלו היו בדרך כלל ''יוזמות מקומיות''.

גם אם לא נשמעה קריאה מפורשת מצד הממסד הנוצרי להשמיד את היהודים, הדבקות הפולחנית בסיפור הפסיון, שעליו חוזרים במלואו מדי שנה בתקופת חג הפסחא, ואותו מעלים לעתים קרובות באופן חלקי או מלא מדי שבוע בתפילות יום א' בכנסיה עם פרשנויות למיניהן, היוותה למעשה שטיפת מוח שייצרה אצל הנוצרי הממוצע את התשתית המחשבתית שאיפשרה לו להשלים עם הרעיון של השמדת העם היהודי.

סיפור הפסיון, כמו אירועים אחרים המתוארים בברית החדשה ובתנ''ך, שימש מקור השראה להרבה יצירות אמנותיות. שתיים מהיצירות המוסיקליות המפורסמות ביותר הן אורטוריות שנכתבו ע''י המלחין יוהן סבסטיאן באך, האחת לפי הבשורה של מתי (BWV 244) והשניה לפי הבשורה של יוחנן (BWV 245). באך כתב, כנראה, יצירות נוספות בתחום הזה, אבל שתי אלה הן היחידות המוכרות כיום. המוסיקה של באך היא מקסימה, וביצוע בימתי של כל אחת משתי האורטוריות האלו הוא חוויה מוסיקלית ממדרגה ראשונה. ברם, כל זה אינו גורע כהוא זה מעוצמת המסר האנטישמי של סיפור הפסיון. אדרבא, המוסיקה של באך משמשת קטליזטור המגביר עשרה מונים את הקליטות של המסר הזה. כמעט בכל ההפקות של אחד הפסיונים של באך, היהודים, והכוהן הגדול בראש ובראשונה, מוצגים בצורה גרוטסקית – דמויות שטניות מימי הביניים – כשהם לובשים מעילים שחורים ארוכים וחובשים מצנפות שחורות גבוהות; הם בעלי תווי פנים ואפים שניראים כאילו נלקחו מקריקטורות של השטירמר. בכל ההפקות האלה מוטיב חוזר הם קטעים בהם מקהלת היהודים קוראת לפילטוס פעם אחר פעם ''הרוג אותו!, הרוג אותו!''. ידועה במיוחד היא ההפקה של הפסיון על פי הבשורה של מתי המתקיימת אחת ל-‏10 שנים בעיירה אובראמרגאו, בדרום גרמניה. זהו אירוע מוסיקלי מונומנטלי. למעט הבמאי, שאותו שוכרים במיוחד, מתבצעת ההצגה כולה על ידי תושבי הכפר, ללא השתתפות של אף מקצוען. כל הסממנים האנטישמיים שפירטתי לעיל זוכים להדגשת יתר בהצגה הזאת, אליה נוהרים עשרות אלפי תיירים מכל קצווי העולם. אחרי מלחמת העולם השנייה היו מאות פניות – לא רק מגופים יהודיים – למארגנים למתן את הטקסט ולהציג את הדמויות היהודיות בצורה פחות דמונית, כולן עלו בתוהו. הם ממשיכים בשלהם.

למותר לציין שהאפקטיביות של הפקה דרמטית בהעברת מסר כלשהו עולה לאין שיעור על זו של טקסט כתוב. אפילו במקרה של הפסיונים של באך, כשמאזינים להקלטה בלבד, במיוחד מי שלא שולט טוב בשפה הגרמנית, אפשר ליהנות מהיצירה מבלי לקלוט את המסר האנטישמי. אך אצל מי שרואה הפקה בימתית מלאה, עם תלבושות ואפקטים בימתיים נוספים, לא נותר הרבה מקום לספק.

בעיקבות השואה התעוררה אצל שכבות מסויימות בעולם הנוצרי מודעות לכך שיש קשר בין הבסיס התיאולוגי עליו נשענה ההטפה נגד היהדות לבין מה שייצר אצל אנשים את המוכנות הנפשית שאיפשרה להם לקלוט בקלות כזאת את האידיאולוגיה הנאצית ולשתף פעולה ביישומה, למרות שהאידיאולוגיה הזאת היתה חסרת צביון דתי כלשהו. בעיקבות ההתעוררות הזאת האפיפיור יוחנן ה-‏23 – אחד מהאפיפיורים היותר ליברליים בכל הזמנים, אם לא הליברלי שבכולם – יזם ב-‏1962 כינוס של מה שניקרא ''מועצת הוותיקן השניה'' שנידרשה בין השאר לבחון את מכלול היחסים בין היהדות והנצרות. החלטתו זו של האפיפיור הושפעה לא מעט מהקושי שהיה לכנסיה להתמודד עם תקומתה של מדינת ישראל, אבל זה נושא לדיון בפני עצמו.

המועצה הזאת סיימה את דיוניה ופירסמה את מסקנותיה ב-‏1965 – אז כבר כיהן אפיפיור אחר, פאולוס ה-‏6 שהיה קצת פחות נחוש במידת הליברליות שלו מקודמו. פאולוס ה-‏6 בכל זאת אימץ את מסקנות המועצה הזאת שידועות עד היום בכינוי ''הרפורמות של וותיקן II'' – Vatican II Reforms - שכללו בין השאר מיסמך בשם ''בזמננו'' (Nostra Aetate), מיסמך העוסק ביחסים שבין הכנסייה לבין הדתות הלא נוצריות: Nostra Aetate – Declaration on the Relation of the Church to non-Christian Religions.

המסמך הזה מנוסח בלשון דיפלומטית מזהירה ומהווה מלאכת מחשבת של אקרובטיקה אינטלקטואלית. באשר ליהדות, קובע ה-Nostra Aetate ש''אין להאשים את כל היהודים, ובוודאי שלא את היהודים של ימינו, במה שקרה לישוע''. אבל לא רק שאין שם שום הסתייגות מהסיפור הבסיסי של הפסיון, הם חוזרים ומדגישים שזה מה שבאמת קרה. בנוסח האנגלי:

אמת, הרשויות היהודיות ואלה שפעלו לפי הנהגתן לחצו להוצאתו להורג של המשיח (ישוע); עם זאת, אין להאשים במה שהתרחש בפאסיון של ישוע את כל היהודים ללא אבחנה, לא את אלה שחיו אז, וגם לא את אלה שחיים כיום.

האפיפור הנוכחי, יוחנן-פאולוס ה-‏2, שגם הוא חריג במידת הליבראליות שלו, צעד צעד נוסף והקים לקראת סוף שנות ה-‏80 וועדה לחקור ''האם ועד כמה הכנסייה נושאת באחריות לשואה''. אחרי כעשר שנות עבודה, פירסמה הוועדה ב-‏1998 מיסמך בשם ''אנו זוכרים – הירהורים על השואה'': ”We Remember: a Reflection on the Shoah“.

כמו המסמך הקודם, נראה גם המסמך הזה כאילו נכתב בידי עורך דין ממולח. מקריאת המסמך הזה ניתן ללמוד ש''היחסים בין הנצרות והיהדות הושפעו מחילוקי דעות דתיים שהתעוררו בימים קדומים, ושלמרות שהיו נוצרים שעבורם זה שימש הצדקה לרדיפת היהודים, זו לא היתה מדיניותה הרשמית של הכנסייה, ושאין כל קשר בין ה'אנטי יהדות' של הכנסייה לבין ה'אנטי שמיות' של הנוצרים שביצעו את השואה''. שוב, קטעים מהנוסח האנגלי להלן:

כל ההדגשות כאן הן שלי. השורה התחתונה היא כמובן שכל העולם אשם חוץ מהכנסייה (מומלץ מאוד לקרוא את הטקסט המלא של המסמך). הביטוי החוזר, ש''היו כמה נוצרים . . .'' או ש''היו חוגים נוצריים . . .'' הוא אבן הפינה של כתב הסניגוריה – נכון, קרו דברים שלא צריכים היו לקרות, אבל זו היתה נחלתם של בודדים בלבד. אין כל הצדקה להטיל על הכנסיה כגוף את האשמה בגלל מעשיהם של בודדים (את זה הם לא אמרו כשדובר על ''אשמתם'' של היהודים ברצח ישוע). מידה מרובה של צביעות מסתתרת מאחורי המישפט הזה. אחזור לנקודה זו להלן.

דרושה מידה לא מעטה של ציניות כדי לראות בתגובות האלה משום ''הכאה על חטא'' של הכנסייה. אומנם הם עושים לנו טובה בכך שהם מואילים להכיר בכך שאנחנו איננו נושאים באשמה ל''פשע'' שעשו אבותינו בימי קדם, אבל הדחיה הטוטאלית של כל נכונות להכיר באחריות, ולו משנית בלבד, של הכנסייה כגוף לעבר - היא עדיין בתוקף. מצד שני ברור שנעשה כאן מאמץ מצד המימסד הנוצרי לגשר על האיבה ולפתוח פרק חדש ביחסים שבין שתי הדתות. ממה שאני יודע על האפיפיור הנוכחי ועל שני קודמיו, אין לי גם ספק שהם כנים בכוונותיהם. בה בעת ישנה התנגדות חזקה בקרב חוגים נרחבים בכנסייה לרפורמות של וותיקן II, במיוחד בכל מה שקשור לשואה וליחסים עם היהדות. כמה מבכירי הקרדינאלים, כולל כאלה שמוזכרים כמועמדים לרשת את האפיפיור הנוכחי, כלל לא טורחים להסתיר את עמדתם זאת. בין ציבור המאמינים הקתולי ישנה כת המונה כמה מאות אלפים שלא רק שהיא איננה משלימה עם הרפורמות, היא דוחה את הלגיטימיות של האפיפיור יוחנן ה-‏23 ואת זו של יורשיו. מל גיבסון, שהוא קתולי אדוק, שייך לכת הזאת. כמה מההתבטאויות שלו בראיון שנתן לשבועון היוקרתי 'ניו יורקר' לפני מספר שבועות נותנות תמונה די ברורה ולא כל כך סימפטית שלו ושל דעותיו (הראיון התפרסם ב-‏15 בספטמבר, ולא ניתן להגיע אליו באינטרנט ללא תשלום). בהמשך דברי אחזור לנקודה הזו.

לסיכום החלק הזה, מספר מלים בקשר לאותנטיות ההיסטורית של סיפור הפסיון, מאחר שנקודה זו מועלית אין ספור פעמים בידי גיבסון ומגיניו. אין עדויות מכלי ראשון על מה שבדיוק קרה באותם ימים. האירועים התרחשו בתקופת שלטונו של הקיסר הרומאי טיבריוס, בעשור השלישי של המאה הראשונה לספירה. התקופה הצטיינה בחוסר יציבות ואי שקט. היו הרבה ''תאקלים'' על הרקע של ניסיונות חוזרים של הרומאים להציב את פסל הקיסר בבית המקדש ולשדוד חלק או את כל האוצרות שהיו שם. פונטיוס פילטוס, הנציב הרומאי, לא הצטיין בעדינות יתר ביחסו לאוכלוסיה המקומית ולא השתמש בכפפות של משי לאכיפת עול המיסים הכבד, שגרם להרבה מורת רוח. ספרי הברית החדשה המתארים את ארועי התקופה לא נכתבו בידי אנשים שחיו באותם זמנים. התיאורים השונים המובאים מפיהם של השליחים המקוריים של ישוע סופרו בעל פה למאמינים. במשך תקופה של 50 שנה ויותר, ה''בשורה'' של ישוע, כפי שנמסרה לשליחיו, הופצה מפה לאוזן - מעין ''תורה שבעל פה''. כשהדברים הועלו על הכתב, היה זה אחרי חורבן הבית, במהלך הרבע האחרון של המאה הראשונה לספירה. המקורות שעמדו לרשותם של כותבי הברית החדשה, שלא היו בעצמם עדים לארועים אותם הם מתארים, היו לפיכך גירסאות של סיפורים בעל פה שעברו מדור לדור – ''טלפון שבור''. על מנת להקנות ביסוס ''היסטורי'' לתיאורי הברית החדשה של הארועים המופיעים בסיפורי הפסיון, מקובל להיסתמך על שני מקורות היסטוריים ''בלתי תלויים'' – יוסף בן מתיתיהו (יוספוס פלאביוס כפי שהוא מכונה בסיפרות הנוצרית) וטאקיטוס, היסטוריון רומאי מסוף המאה הראשונה וראשית המאה השנייה לספירה. שני האישים האלה נולדו שנים לא מעטות אחרי צליבתו של ישוע – יוסף בן מתתיהו בשנת 37 לספירה וטאקיטוס בשנת 56 לספירה – כך שגם הם לא יכלו להיות עדי ראייה. יוסף בן מתתיהו פירסם את ''קדמוניות היהודים'' בשנת 93 לספירה וטאקיטוס כתב את ההיסטוריה (Annals) שלו בערך בשנת 115 לספירה. זה קצת מוגזם לפיכך לראות בהם מקורות ''בלתי תלויים''. יותר מתקבל על הדעת שהם שאבו את הידע שלהם מאותם המקורות ששימשו את כותבי הברית החדשה.

בכתבי טאקיטוס יש בסה''כ משפט אחד המזכיר את צליבתו של ישוע. נאמר בו ש''כריסטוס, שממנו נגזר השם 'נוצרים' (Christians) נענש בצורה האכזרית ביותר בידי אחד מנציבינו בתקופת שלטונו של [הקיסר] טיבריוס'', בנוסח האנגלי:
אין שום איזכור ולו ברמז על תפקיד כלשהו שהיהודים מילאו בפרשה. גם קצת קשה להסיק מהמשפט הבודד הזה על נכונותו או אי נכונותו של סיפור הפסיון.

אצל פלאוויוס, ב''קדמוניות היהודים'', מופיע קטע בו נאמר ''הוא היה המשיח (כריסט – ביוונית משיח), ופילטוס דן אותו למוות בצליבה לבקשת האנשים החשובים בינינו . . . ''. בנוסח האנגלי:

זה נשמע קצת יותר דומה למה שמסופר בברית החדשה. אבל הקטע הזה חשוד כי, כפי שצויין ע''י הרבה חוקרים, לא מתקבל על הדעת שיהודי, בשלהי המאה הראשונה לספירה, יכתוב ש''ישוע היה המשיח''. אחרי ככלות הכל זה היה עיקרה של המחלוקת בין היהדות והנצרות. עבודות מחקר לאין ספור נעשו על נושא ה''טסטימוניום פלווינום'' (Tetimonium Flavinum) וכמעט כולם בדעה שזו השתלה מאוחרת – הפעם הראשונה בה יש התייחסות לקטע הזה אצל סופרים נוצרים היא באמצע המאה הרביעית לספירה, אחרי שהנצרות הפכה להיות דת המדינה של האימפריה הרומית. סופרים נוצרים מתקופות יותר מוקדמות, מהמאות השניה והשלישית לספירה, אינם מזכירים את הקטע הזה.

ניתן לאמר לפיכך שהאותנטיות ההיסטורית של סיפור הפסיון בברית החדשה, היא, במקרה הטוב, בערבון מוגבל.

כל זה לא מפריע לסניגוריו של גיבסון לחזור השכם והערב שמדובר ב''היסטוריה'', ולטעון ש''סירטו של גיבסון מתאר בסך הכל את מה שאכן קרה, ואם העובדות אינן נעימות אין זו אשמתו''. מי שמרבה לדבר במיוחד על הנושא הזה הוא קריין הטלוויזיה הפופולארי ביל או'ריילי מרשת Fox (רשת שהיא מאוד אוהדת לישראל). או'ריילי, שהוא בעצמו קתולי, חוזר על כך בכל הזדמנות, כשהוא מקפיד להדגיש את ''האותנטיות ההיסטורית''. הוא מנצל את ההזדמנות להתחשבן עם העתונות הליברלית ומפיק את המכסימום מן העובדה (הנכונה) שמרבית המבקרים כלל לא ראו את הסרט. לאו'ריילי יש קהל מאזינים/צופים גדול שלרובו ככולו אין כל סיבה לפקפק באמיתות הדברים, גם אם היתה לו היכולת לבדוק אותם.

למותר לציין שעבור מאמינים ''שרופים'', כמו מל גיבסון עצמו, מה שכתוב בברית החדשה הם דברי אלוהים חיים והיתר לא מעניין אותם. בהקשר הזה כדאי עוד לציין כאן כקוריוז דבר אותו שמעתי מכומר נוצרי - בבתי הספר של הישועים בצרפת, כשמלמדים היום את הברית החדשה, הילדים לומדים כחלק מסיפור הפסיון את ה''עובדה'' שישוע היה פלשתינאי.
בעבר, בכל הההפקות הקולנועיות של ארועים מהתנ''ך ומהברית החדשה, אף אחד לא התיימר להציג את זה כמסמך היסטורי אותנטי, ורק מעטים מבין קהל הצופים חשבו אחרת. הסרט הנוכחי חורג מהגישה הזאת. כאן ישנה בפירוש יומרה להציג את הסרט כמיסמך היסטורי, מיסמך המתאר בצורה נאמנה את מה שהיהודים אכן עשו לישוע.

ב. הסרט ''הפסיון''

הסרט הוא הפקה פרטית של מל גיבסון שהשקיע בו עד היום יותר מ-‏30 מיליון דולר (אין לי מושג אם במושגים קולנועיים זו הפקה יקרה או לא, אבל 30 מיליון דולר נשמע לי הרבה כסף). השחקנים הם אלמונים כולם – גיבסון עצמו לא מופיע בסרט, למעט סצינה אחת בה הידיים שלו ניראות כשהן מנסות לחנוק את ישוע (אני מצטט כאן ממה שהופיע בעיתונות מפי אנשים שזכו לצפות בהקרנות מוקדמות – אני בעצמי לא ראיתי את הסרט). כל הדיאלוגים בסרט הם בעברית (מיעוטם), בארמית ובלטינית – עדיין לא הוחלט סופית אם הגירסה הסופית שתוצג בפני הציבור תהיה מלווה בכתוביות (כותרות משנה, או תרגום בגוף הסרט) באנגלית. כל אלה סממנים שהעלו חשש בחוגי המפיצים שהסרט לא יהיה אטרקציה מסחרית. נראה ששמו של גיבסון כמפיק בלבד איננו מספיק כדי להבטיח לו הצלחה קופתית. נכון לרגע זה, מל גיבסון עדיין לא הצליח למצוא מפיץ שיהיה מוכן לקחת עליו את הסיכון הכרוך בהקרנה המונית.

תמונה מתוך הסרטלא יהיה זה הוגן להתייחס לאספקטים האמנותיים/קולנועיים של הסרט, מאחר שלא ראיתי אותו. זו טענה מרכזית (צודקת) בפי מגיניו של גיבסון – מרבית התוקפים את גיבסון לא ראו את הסרט וגם לא קראו את הטקסט המלא של התסריט על פיו הוא נעשה. מעטה של סודיות אופף את ההפקה, ורק קבוצות קטנות של צופים, שנבחרו בקפידה ע''י גיבסון, זכו לראות הקרנות מוקדמות. אבל זה כלל לא רלוונטי, כי הסכנה, והביקורת על הסרט הנובעת ממנה, כלל לא קשורות לאיכות ולתוכן של הסרט. הסכנה היא במסר האנטישמי של סיפור הפסיון עצמו. הסכנה נובעת מעצם הופעתו של סיפור הפסיון בגירסא קולנועית. המדיום הקולנועי ככלי להעברת מסר הוא אמצעי שאי אפשר להגזים באפקטיוויות שלו. הטכנולוגיה של הפקת סרטים בימינו הגיעה לרמה המאפשרת לבמאי ליצור אפקטים שלא עלו על הדעת בדורות קודמים, אפקטים העולים אלפי מונים על כל מה שניתן להשיג באמצעות טקסט כתוב או האזנה לשידור ברדיו. באמצעות סרט טוב אפשר להשיג הזדהות נפשית מלאה של הצופים עם האירועים המוצגים בסרט (את ''ג'נין ג'נין'' הזכרתי?). לצופה היושב באולם אין שום אפשרות להתמודד באופן רציונלי עם מה שמתרחש מול עיניו על המסך. אפשר לכן לקבוע חד משמעית שכמה שהסרט הזה יהיה יותר טוב זה יהיה יותר רע.

כחלק ממסע יחסי הציבור של הסרט, נערכו הקרנות ראשוניות (בגירסאות שעדיין לא עברו עריכה סופית) בפני קבוצות קטנות של צופים שנבחרו בקפידה בידי גיבסון. מרביתם אנשי כנסיה. על מנת להפגין רוחב אופקים וכדי שלא יואשם ב''חד צדדיות'', הזמין גיבסון להקרנות האלה גם אנשי כנסייה לא קתולים וכן מספר יהודים. כדי לשרת את מטרתו הוא איתר מיספר יהודים ליברליים בעלי דפוסי חשיבה תואמים – לא חסרים כאן כאלה. כפי שניתן היה לצפות, הללו, שבתנאים אחרים כל מה שקשור לדת ואמונה היה מקומם אותם, הזדרזו להצהיר שמדובר כאן ב''אמנות לשמה'' וב''חופש היצירה'', ושכל הדיבורים על אנטישמיות אינם אלה ביטויים של ''פרנויה יהודית'' שאין לה כל בסיס. שלא לדבר על כך שניסיונות להשפיע על תוכן הסרט או על אופן הצגת הדברים יהיו בבחינת ''מקארתיזם'' בהתגלותו המכוערת ביותר.
תמונה מתוך הסרטהשבחים להם הסרט זוכה מפי אלו שראו אותו הם מעל ומעבר. מילה אחת - ''מהמם'' - חוזרת על עצמה כמעט בכל דיון. ''גיבסון הוא מיכאלאנג'לו של דורנו'', ''כל מי שיצפה בסרט יעבור חווייה אבנגליסטית (התגלות הבשורה) רבת עוצמה'', הן רק שתי דוגמאות לתגובות מהצופים. סצינות שופעות אלימות ודם היו תמיד הצד החזק בסרטים שהופקו בעבר ע''י גיבסון. הפעם הוא התאמץ במיוחד. לצורך הכנת הסרט למד גיבסון באופן יסודי את פרטי הפרטים של תהליך ההוצאה להורג בצליבה כפי שהיה נהוג לבצעו בתקופת האימפריה הרומאית. התוצאה באה לידי ביטוי מלא בסרט. ממה שמספרים אלה שראו את הפסיון, מנת היסורים והתלאות העולים בחלקו של ישוע בדרכו אל הצליבה, וכן בתהליך הצליבה עצמו, היא מזעזעת ואיננה מותירה הרבה מקום לדימיון. התיאורים הגרפיים של ישוע המוכה ושותת הדם כשהוא נישרך בדרכו לאתר הצליבה, כך מספרים, יוציאו משלוותו גם את הציניקן שבצופים. לאורך כל דרך היסורים שלו עובר ישוע בינות להמון יהודי המתגודד משני צידי הדרך וצווח במלוא גרונו ''להרוג אותו'', ''לצלוב אותו''. היהודים של הפסיון, על פי הטקסט הכתוב של התסריט (שוב, מפי עדים שקראו אותו), אינם אלא ''אספסוף צמא דם ותאב בצע''. גיבסון מרבה לחזור על כך ש''התסריט של הפסיון הוא בדיוק מה שכתוב בברית החדשה'', ושמלאכת הבימוי נעשתה ''בהשראת רוח הקודש''. לדברי גיבסון, בעיקבות הפצרות של הבמאי, הוא נמנע מלכלול בטקסט של התסריט את הקטע בו, לפי הבשורה של מתי, נוטל הכהן הגדול על עצמו ועל העם היהודי לדורותיו את האחריות לצליבת ישוע. בראיון לניו יורקר, אותו הזכרתי, גיבסון מביע חרטה על כך שנעתר לבקשת הבמאי ולא עמד על שלו.

לסיכום, ממה שידוע, הפסיון של גיבסון הוא כניראה חוויה קולנועית חזקה. אם זה באמת יהיה הצלחה קופתית וימשוך קהל צופים גדול, יכולות להיות לזה משמעויות חמורות מאוד. גם אם, כפי שמנסים להרגיע, מדובר רק בסרט, אף פעם לא ניתן לדעת איך יגיב צופה ממוצע, על אחת כמה וכמה אחד שבמוחו כבר קיימת ה''תשתית'' המתאימה.

לא בכדי קהל המאמינים המוסלמי היוצא מתפילת הצהריים ביום ששי ממיסגד אל אקצה פונה כדבר ראשון ליידוי אבנים על המתפללים ברחבת הכותל. בעיקבות הדרשה של האימאם במהלך התפילה זה ממש מתבקש. וכמו שברוסיה הצארית היו תמיד מקנחים את התפילה של חג הפסחא באיזה פוגרום קטן, זה לא יהיה פלא אם גם כאן יימצאו חמומי מוח, שאחרי שיצפו בסרט כזה, תהיה התגובה הראשונה שלהם ללכת ''לסגור חשבון'' עם היהודים ש''רצחו להם את ישוע''.

ג. מה מסתתר מאחורי ''הפסיון'' של גיבסון

זו שאלה טובה. לכאורה יש לנו כאן עניין עם נוצרי מאמין, קתולי, ששם לו למטרה להיעזר במדיום הקולנועי כדי להביא בפני ציבור רחב את דבר הבשורה כפי שהוא מסופר בברית החדשה. גם ההתעקשות שלו בדבר ה''אותנטיות ההיסטורית'' של סיפור הפסיון היא לא דבר חדש. יש הרבה נוצרים, ולא רק קתולים, שמאמינים בזה. ברם, כשמגרדים קצת מעל לשטח, מתברר שהדברים אינם כל כך תמימים. גם העיתוי – בתקופה שבה אנו עדים לגל אנטישמיות חסר תקדים במסווה של ''ביקורת'' על ישראל ומדיניותה – כנראה שאיננו מקרי. ציינתי כבר את השתייכותו של גיבסון לכת מיעוט בציבור הקתולי שדוחה על הסף את הרפורמות של וותיקן II. אנשים אלה, ''מסורתניים'' (קנאים למסורת - Traditionalists) כפי שהם מכנים את עצמם, רואים את כוחה וגדולתה של הכנסיה באי נכונותה להשתנות עם הזמנים ובשמרנות הקשוחה שאיפיינה אותה לאורך דורות. בעיניהם, הרפורמות של וותיקן II מייצגות ''פולחן סגידה למודרניזם ששם לו למטרה להשחית את הכנסיה'', שהן תוצאה של ''מזימה של הבונים החופשיים בתמיכת היהדות'' (למי שלא יודע, מיסדר הבונים החופשיים הוא אירגון הנמצא על ''הכוונת'' של הכנסייה הקתולית מיום היווסדו. מעמדם של חברי המיסדר הזה, בעיני קתולים מאמינים, ללא כל קשר להשתייכותם הדתית, הוא כמעט כמו זה של היהודים). אצל המסורתניים ה''נצרות'' ו''הכנסיה הקתולית'' הם היינו הך. אחד הדברים ברפורמות של וותיקן II שמקפיץ אותם, בנוסף לשינוי היחס ליהדות, היא העובדה שהרפורמות האלה מכירות בזכות קיומם של זרמים אחרים בנצרות ובמעמדם השווה בעיני האל.

האנקדוטה הבאה ממחישה יותר מכל את מידת קנאותו הדתית של גיבסון. על גיבסון היה לשהות ברומא תקופה ארוכה לצורך צילומי הפסיון. בזמן שהותו ברומא הקפיד כדרכו ללכת כל בוקר לתפילת המיסה (Mass). מסתבר שזה לא כך כך פשוט כמו שזה נשמע. טקס המיסה הקתולי כולל וידוי שאותו ניתן לעשות רק בנוכחות כומר מוסמך. גיבסון, כמסורתן, סירב לקבל שירות מכמרים שהוסמכו אחרי 1962 – השנה בה כונסה מועצת הוותיקן השניה. כמו כן הוא התעקש על כך שטקס התפילה יהיה בלטינית, כפי שדורשת המסורת. בשנת 2002 ''סחורה'' כזאת כבר לא התגלגלה ברחובות. בשבועות הראשונים לשהייתו ברומא, הוא השתמש בשרותיו של כומר קנדי אותו הביא על חשבונו לרומא, ומשזה האחרון נאלץ לחזור לקנדה מסיבות אישיות, השקיע גיבסון משאבים רבים לאתר לו תחליף הולם, עד שמצא כומר צרפתי המתגורר באנגליה, התומך בגישה המסורתנית, שהיה מוכן לבוא להיות איתו ברומא לזמן הנדרש.

בפיו של אדם כזה, המשפט שהמטרה שהוא הציב לעצמו בסרט שלו היא ''להעמיד דברים על דיוקם'' (To set the record straight באנגלית) מעורר מייד את השאלה למה בדיוק הוא מתכוון. בשיחות עם גיבסון, כשמנסים להסביר לו שעצם סיפור הפסיון עם המסר האנטישמי שלו הוא מקור הביקורת, מפני שהצגת האירועים כשהיא מלווה בגרפיקה ריאליסטית עשוייה לגרום לליבוי יצרים, הוא מסרב לקלוט את זה. את הביקורת על סירטו הוא רואה כשילוב של התקפה אישית עליו ועל הנצרות בכלל. לדבריו, ההתקפות על הסרט הן רק חלק קטן ממערכה אוניברסלית המתנהלת נגד הנצרות ע''י חוגים השונאים כל מה שקשור לאמונה דתית. מובן מאליו שהוא דוחה באופן מוחלט כל קשר סיבתי בין הטפות הכנסייה נגד היהדות לבין האנטישמיות בגילגוליה השונים - שלא לדבר על קשר לשואה. ''היהדות החילונית מנסה להטיל את האחריות לשואה על הכנסייה הקתולית,'' לדבריו, ''וזה שקר. שקר שהם מטפחים אותו כבר הרבה זמן'' (מתוך הראיון לניו יורקר). גיבסון, ומסורתנים אחרים, אינם ממכחישי השואה. הם בהחלט מכירים בכך שזה אכן קרה, אם כי ''יש הגזמה רבה במספרים'' לדעתם, אבל בכל מיקרה ל''כנסייה הקתולית אין כל קשר ישיר או עקיף לאירוע''.

אם הסרט הוא באמת כפי שגיבסון מתאר אותו, ואיכותו היא כפי שמספרים הצופים שזכו לראות אותו, הוא עשוי להביא להידרדרות חמורה ביחסים שבין הדתות ולגרום להתעוררותה מחדש של האנטישמיות הקלאסית, זאת שנבעה מהתיאולוגיה הנוצרית. גם אם זאת לא היתה כוונתו של גיבסון, וגם אם הסרט בסופו של דבר ייצא פחות חמור ממה שכתבתי, יהיו חוגים שישתמשו בו למטרה של הסתה אנטישמית. על סרט כזה, המכיל סצינות עם גרפיקה ריאליסטית של עינויים והריגה, שהדיאלוגים שלו מתנהלים בשפה בלתי מובנת לקהל הצופים, אפשר ל''הלביש'' כל מסר שעולה על הדעת באמצעות הכתוביות. סרט כזה יכול לשמש כלי אידיאלי לאינדוקטרינציה של ההמונים. אומנם אי אפשר להטיל על מפיקי הסרט את האחריות לשימוש שהמפיצים יעשו בו, אבל דווקא בגלל שלא תהיה להם כל שליטה בתחום הזה, הם היו צריכים להפעיל שיקול דעת ולחשוב היטב כיצד ייראו הדברים בעיניו של צופה ממוצע. הסירוב העיקש לאפשר למשקיפים אובייקטיביים, לא בהכרח יהודים, לבחון את הטקסט של התסריט ולחוות דעה על המוצר המוגמר, מעלה סימן שאלה באשר לכנות טענת המפיקים שכוונתם היתה ''לעורר השראה'' ולא ''לפגוע'' במי שהוא (The intent was to inspire and not to offend).

החייאת המיתוס אודות היהודים כ''רוצחי אל'' היא תופעה שיכולות להיות לה השלכות מעבר ליחסים שבין היהדות והנצרות ברמה מקומית. קל להבין את התחושה של ישראלים שאין ממה לפחד ושזו ''הרבה מהומה על לא מאומה'', כי כמעט שאין להם מגע עם העולם הנוצרי. ברמה הבינלאומית זה משתלב יפה עם ההתקפות על ישראל שמקורן מהסיכסוך הישראלי ערבי. לאנשים שכבר ''קנו'' את המסר לפיו היהודים כציבור נושאים באשמה לנורא שבפשעים – רצח אל - אין שום קושי לעכל את התדמית ''החדשה'' של הישראלים כגוזלי אדמות, רוצחי חפים מפשע ומשמידי עם, אותה ''מוכרת'' להם מערכת ההסברה האנטי ישראלית של השמאל הליברלי. מכונת התעמולה של השמאל הליברלי מתמקדת באופן שיטתי בתיאור ''פשעי המלחמה'' של מדינת ישראל ובסיפורי זוועות על מעשי טבח שלא היו ולא נבראו, בדיות המוצאות אוזן קשבת בקרב ציבור שהוכשר לראות ביהודים אוסף של פושעי-על. עדות לכך שזה עובד ושהמסר נקלט היא הקלות שבה מוסדות אקדמאיים מכובדים באירופה ובארה''ב נרתמים למסע החרם על ישראל ומוסדותיה, חרם שנושא עימו את כל הסממנים של הדה-לגיטימציה ממנה סבלו היהודים בעבר בעולם הנוצרי. מוסדות שאיש לא יחשוד בהם שהם נגועים בשמץ של אנטישמיות דתית או חילונית, נועלים את דלתותיהם בפני אנשי מדע ורוח ישראליים ויהודים כאחד. בשלב זה הכל הוא תחת הכיסוי של התנגדות ''לציונות כתנועה אימפריאליסטית'', או של ''ביקורת לגיטימית של מדיניות הכיבוש בה נוקטת מדינת ישראל''. ה''תרומה'' של סרט ''הפסיון'' בנסיבות הנוכחיות ובאווירה הזאת, לא תוכל להיות יותר מאשר מתן נידבך נוסף למסע ההסתה שכבר קיים בפועל. מבחינה מעשית התקווה היחידה היא שהסרט יהיה כישלון. זה עדיין לא יוכל למנוע שימושים שליליים של הסרט בהקרנות פרטיות.

למחלוקת שהתפתחה סביב הסרט ישנו צד מעניין נוסף. מעטים ידעו על הפרוייקט הזה כי ההפקה נעשתה תוך הקפדה על סודיות. ידיעות ראשונות על הסרט, מלוות בהדלפות חלקיות ומגמתיות על תוכנו החלו להופיע לפני קצת יותר מחצי שנה. גיבסון, שהוא גם איש עסקים ממולח, רואה בסרט לא רק כלי להעברת המסר הדתי, אלא גם עסק מסחרי. בתור שכזה הוא רוצה להצליח. ההדלפות החלקיות על תוכן הסרט גררו ''תגובות בטן'' של גופים כמו הליגה למניעת השמצה ומכון שמעון ויזנטל, תגובות שמצאו מהר מאוד את דרכן לעיתונות, מה שככל הניראה היתה המטרה של ההדלפות. גופים אלה, הממהרים להגיב על כל מה שניראה להם כפעילות אנטי יהודית, נכנסו כאן למלכודת שגיבסון טמן להם. הם ניגררו לוויכוח כשכל מה שהם יכלו להיסתמך עליו היו שמועות ותו לא. מאמרי ביקורת שהופיעו בעיתונות (בניו יורק טיימס לבד התפרסמו ארבע או חמש כתבות על הנושא) נאלצו להסתמך על עדויות שמע בלבד. גיבסון הצליח לצוד שתי ציפורים בבת אחת: עצם המחלוקת, הרעש בעיתונות והדיונים בטלוויזיה, סיפקו לו מסע פירסומת חינם. מצד שני טענתו - הנכונה - שמבקריו מביעים דעות על מוצר שהם כלל לא ראו, איפשרה לו ללבוש תדמית של נרדף שלא בצדק. ההסבר שבסרט כזה, אם מחכים למוצר הסופי, זה יכול להיות מאוחר כי הנזק כבר נגרם, לא נישמע משכנע. במובן מסויים, המחלוקת סביב הסרט עוד מוסיפה למסר האנטישמי שלו, בכך שנוצר הרושם ש''הנה היהודים נטפלים לגיבסון המסכן שכל חטאו היה שהוא רצה להנציח על מסך הכסף את שעות חייו האחרונות של ישוע''. בדיונים הפומביים על הנושא זו התמונה המתקבלת, גם כאשר זה לא נאמר במפורש. לא כל מבקרי הסרט הם יהודים. אדרבא, מרביתם הם גויים ''כשרים למהדרין'' ולא מעטים הם אפילו קתולים. אבל לא זה הרושם המתקבל כשמאזינים לאחד מהדיונים בטלוויזיה או ברדיו.

גל הביקורות וההתקפות על סירטו של גיבסון הביא לגל של תגובות נגד. בין השאר, כחלק מתגובות הנגד האלה, התארגנו כל מיני פעילים במה שניתן לכנותו כ''תנועה להגנת גיבסון''. לתנועה הזו יש היום אתר פעיל מאוד באינטרנט, אתר בו ניתן ללמוד הרבה על הסרט, על סיפור הפסיון, על גיבסון עצמו ועל המערכה המתנהלת בשם ''חופש הדיבור''. שווה לבקר שם.

סניגוריו של גיבסון דוחים מכל וכל את האפשרות שהסרט עשוי לעורר רגשות אנטישמיים. הם רואים בו מה שהוא שיביא אך ורק התעוררות דתית אצל המאמינים. כל תוצאת לוואי אפשרית אחרת היא אך ורק ''פרי דימיונם'' של המבקרים ואין לה כל אחיזה במציאות. ''נכון,'' הם אומרים, ''בעבר היו מקרים בהם 'כמה' נוצרים השתמשו בסיפור הפסיון כהצדקה לרדיפת היהודים, אבל זו לא היתה עמדת הכנסייה. זה תמיד שיקף פרשנות מוטעית של מה שכתוב בבשורה''. זה, באופן כללי, עיקרו של קו ההגנה הננקט בידי תומכיו של גיבסון בכל פעם שהמהות האנטישמית של סיפור הפסיון עולה בדיון. זה גם הטיעון המרכזי של המיסמך We Remember אליו התייחסתי לעיל, המיסמך בו הכנסיה מתנערת מכל אחריות ישירה או עקיפה לשואה. ''היו 'כמה' נוצרים . . .'' הצביעות הגלומה במישפט הזה היא מה שהוא שלא מהעולם הזה. כל פעם שאני נתקל בזה זה מקפיץ אותי מחדש.


ביל או'ריילילאו'ריילי מרשת הטלוויזיה Fox, שהוא דמות מרכזית בין תומכי גיבסון, יש דוא''ל אליו הוא מזמין תגובות של מאזינים/צופים שלחלק מהן הוא משיב. כמובן שהוא בוחר להציג רק את מה שנוח לו. הוא לא חושש להציג גם כאלה שמתקיפים אותו אבל רק כשיש לו תשובה טובה לטענותיהם, וכמו אצל כל מנחה בטלוויזיה או ברדיו – המילה האחרונה היא שלו. אחרי שהוא השמיע את השטות ש''היו 'כמה' נוצרים . . . '' בטלוויזיה, ניסיתי לקבל ממנו תגובה. שלחתי לו שאלה אם הוא מוכן להסתכן בהערכה כמותית - כמה זה 'כמה'. האם זה 5%? או שמא זה 10%? או שאולי במיקרה זה 99.9%? מובן שלא זכיתי לתשובה ממנו.

המציאות העצובה היא שרוב מכריע בעולם הנוצרי מאמין בתום לב שמה שמסופר בברית החדשה הוא תיאור אותנטי של הארועים כפי שהתרחשו, שתיאור חלקם של היהודים בצליבת ישוע כפי שהוא מופיע בסיפור הפסיון זאת אמת היסטורית, ושהיהודים, בסרבם לקבל את הבשורה מפיו של ישוע, אשמים בעצמם בכל הצרות שלהם לאורך כל ההיסטוריה. ההפשרה שחלה בעשרות השנים האחרונות ביחסה של הנצרות ליהדות, באה לידי ביטוי בנכונות לשחרר את היהודים של היום מאחריות למה שעשו כביכול אבותינו בימי קדם. זה הכל. זאת ה''טובה'' היחידה שהם מוכנים לעשות לנו. זה יותר טוב מכלום, אבל זה מעט מאוד. המיסגרת בתוכה צמחה השינאה שהביאה בסופו של דבר לשואה, לא השתנתה. סרט כמו ''הפסיון'' של גיבסון, אם הוא אכן עונה על ''הציפיות'', יכול בקלות לבטל גם את ההישג המיזערי הזה.

הערה אחרונה לסיום. משום מה תמיד כשמדברים על יחסה של הנצרות ליהדות ועל סיבלותיהם של היהודים בעולם הנוצרי, מקובל לכנות את זה ''היחסים בין הדתות'' כאילו שזה היה סימטרי. אבל זה אף פעם לא היה סימטרי. בצורה פשטנית אפשר להציג זאת כך: בעוד שהיהודים ב''שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך'' השאירו את הביצוע בידי האל - הנוצרים נטלו על עצמם את האחריות לביצוע.

קישורים: מל גיבסון - אתר מעריצים הסרט 'היסורים' (הפסיון) - אתר רשמי, עברית See The Passion גורם אוריילי, 11.8.2003 גורם אוריילי, 16.9.2003