(הופיע בגירסה שונה בשבועון ''מקור ראשון'')

תקשיבו היטב, פיסטוקים, ובלי רעש, ואל תתחילו לרעוד מפחד, כמו עלים נידפים ברוח, אם בעוד דקה או שתים תעמדו פנים אל פנים מול אחת המזימות השטניות ביותר של מרגלי האויב.
אכן, מזימה פושעת, והסכנה תלך ותגבר מרגע לרגע, אך כבר עכשיו טוב אם תדעו דבר אחד חשוב: ידם של הנועזים היא לבסוף תמיד על העליונה.
ותאמינו או לא: כל הדברים שאני עומד לספר לכם נמסרו לי בסודי סודות ולכן בקשה אחת לי אליכם - יד לפה. כי פעולותיו של עוז יעוז הן סודיות ביותר ומה שהאויב יידע פחות זה לטובת כולנו.

ההקדמה לספר, עוז יעוז נגד תניני פרעה, מאת ''עידו סתר'' (חזי לופבן), 1963

ישראל גאה, בצדק, בחופש העיתונות הנרחב השורר בה, אולם מטבע הדברים, ולאור מצבה הביטחוני השברירי תמיד, יש לחופש זה מגבלות חמורות, בפרט באשר לטיפול בנושא השירותים החשאיים. ההתנגשויות בין התקשורת והממסד השלטוני בתחום הביטחון היו קשות יותר מבכל תחום אחר. לעתים הן העמידו בסימן שאלה חמור את עצם חופש העיתונות בישראל, אבל לעתים גם את אמינותם של עיתונאים. במאמר זה נסקור את ההיסטוריה של מערכת היחסים בין העיתונות והשירותים החשאיים.

העולם הזה נגד ''מנגנון החושך''

עד שנות השבעים ואף השמונים נמנעו כלי התקשורת מהזרם המרכזי כמעט לחלוטין מלעסוק בנושא השירותים החשאיים, המוסד והש''ב (השב''כ כיום). עצם קיומם היה כמעט סוד כמוס, עד כמה שאפשר לשמור על סוד כזה במדינה כמו ישראל.
אבל היה שבועון אחד שעסק באופן קבוע ואובססיבי בשירותים החשאיים: 'העולם הזה', בעריכת אורי אבנרי ושלום כהן. כעיתון אנטי-ממסדי מובהק, שהרבה לתקוף את השלטון על טיפולו בשמאל ובימין כאחד, ראה 'העולם הזה' טעם לפגם ב'מוסד' ובעיקר בש''ב, שבראשו עמד עד ראשית שנות השישים איסר הראל.

כדי לעקוף את הצנזורה נתן העיתון לש''ב את הכינוי ''מנגנון החושך''. השירות החשאי של מדינת ישראל, כתב אורי אבנרי ב-‏1953, הוא ''מוסד ממשלתי בלתי רשמי, חסר מעמד חוקי, הניזון מכספים ציבוריים הנזקפים על חשבון סעיפי תקציב כוזבים... מוסד זה קשור עם הבולשת הפוליטית... הוא כפוף באופן פורמלי לדוד בן-גוריון, ולמעשה אינו אחראי בפני איש, כי איש אינו יכול לבדוק את אמיתות מסקנותיו''. במהלך שנות החמישים הקפיד 'העולם הזה' לבצע דמוניזציה עקבית של השירות ושל העומד בראשו, איסר הראל, שעמד בראש השב''כ והמוסד, בלי לנקוב בשמו. הראל מצדו רחש שנאה תהומית למגזין וראה באורי אבנרי סוכן סובייטי. אבנרי סיפר מאוחר יותר שנודע לו ממנחם בגין שהראל אף פנה לבגין בבקשה שיתמוך כראש האופוזיציה בהעמדתו לדין של אבנרי כסוכן סובייטי, אך בגין סירב לתמוך בכך.

המגזין, ואבנרי אישית, היו, ככל הנראה, תחת מעקב תמידי. אבנרי כתב פעם לקוראיו במאמר מערכת אירוני שצר לו שחלק כה גדול מכספי המסים שלהם מוצא על מנגנון הבילוש המסועף המופעל נגד העולם הזה, העולה לפי האומדנה חצי מיליון לירות לשנה.

''שואל אני את עצמי: האם יש לי הזכות המוסרית לדרוש ממך להמשיך ולממן מכספך... שהרווחת בזיעת אפך את כלכלת האנשים הבולשים יומם ולילה אחרי חברי המערכת, המתקינים בדירותינו ובמשרדינו מכשירי האזנה, המקליטים כל מילה מדברינו בטלפון, המצלמים אותנו במצלמות סתר?''

נראה שבמגזין שררה במשך השנים אווירה פרנואידית משהו, ולא בלי סיבה. עיתונאים של המגזין סיפרו לי שהם חשדו תמיד בעיתונאים אחרים (שבשמותיהם נקבו) כי הם סוכני שב''כ ''שתולים'' במגזין. אם אכן כך היה, מי יודע? רק הנוגעים בדבר יודעים.

החוקרת ניצה אראל, שפירסמה לאחרונה עבודת דוקטוראט על תולדות 'העולם הזה', חיוותה את דעתה, על סמך ראיונות שונים, שיתכן שהמעקב אחרי אורי אבנרי נמשך עד עצם היום הזה (או, בכל אופן, כך אבנרי חושב), מה שאומר שהמדינה הוציאה כספים רבים מאוד לאורך השנים על אבנרי, ונשאלת השאלה: האם אכן היה טעם בהוצאת כספים אלה.
לשיאה האבסורדי הגיעה הוצאת כספים זאת, כאשר השב''כ מימן הוצאת מגזין, שכל מטרתו הייתה להילחם ב''עולם הזה''.

איסר הראלהשבועון 'רימון' החל לצאת לאור באוגוסט 1956. הכסף למימונו הגיע בחשאי מאיסר הראל, שגייס אותו במשרד האוצר ומפא''י, אם כי המגזין הכחיש בתוקף שיש לו מקור ''מפלגתי'' כלשהו והציג עצמו כ''עצמאי'', בדיוק כמו העולם הזה. עורכו הראשי היה הסופר שלמה טנאי, והעורך האחראי היה עיתונאי צעיר בעל דעות ימניות, חזי לופבן. בין העיתונאים היו המשורר דוד אבידן, אוהד זמורה ויעקב אגמון. בראשית דרכו זכה המגזין המצולם להצלחה, אך בהמשך התגלתה מטרתו האמיתית: להיות שופר של השלטון כנגד 'העולם הזה', או ''מגזין הארס'' כפי שכונה שם, שזכה בו מידי גיליון להתקפות קשות ביותר ואבנרי הואשם בו במאמרים שונים של לופבן כסוכן של שמואל מיקוניס מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית.
''אפילו בימים האפלים ביותר של גרמניה הנאצית, אפילו בשעות השחורות ביותר של ברית המועצות הקומוניסטית לא היה תקדים לדבר הזה ששירות חשאי יקים לעצמו מגזין'', אומר עיתונאי 'העולם הזה' אלי תבור.

''כשעבדתי שם לא ידעתי מי עומד מאחורי המגזין, אם כי המטרה שלו היתה ברורה וידועה והיא תאמה בהחלט את דעותי שלי. אף אחד לא נתן לנו הוראות מגבוה, אבל כאשר היינו זקוקים למידע בנושאים שונים שקבענו לעצמנו, איסר הראל שהיה 'ידיד העיתון' היה מספק לנו אותו. השגיאה שלנו היתה שהתמקדנו יותר מדי במאבק נגד 'העולם הזה', כי זה שעמם את הקוראים''.

השימוש בשיטותיו של 'העולם הזה' כנגד המקור התברר כטעות. 'רימון' נפל ברמת הכתיבה שלו מ'העולם הזה', וסגנונו אף היה פרוע וקיצוני יותר, ולכן לא הצליח לפגוע במעמדו וביוקרתו של המקור ורק חיזק את ההילה שסביבו כאויב הממסד. 'רימון' התמוטט במהרה.

חזי לופבן הפך מאז לסופר תחת השם הבדוי עידו סתר. בין השאר פרסם סדרת ספרים ידועה על סוכן מוסד נועז ששמו עוז יעוז הנאבק בסוכני ריגול שטניים מחוץ ובבוגדים ופרובוקטורים מבית.

ובינתיים החל המאבק בין 'העולם הזה' והש''ב לקבל פנים מוזרות ביותר. ב-‏1957 נעלם העיתונאי הבכיר של העולם הזה, אלי תבור, למשך יום שלם. הוא הופיע לבסוף בבגדים קרועים, מזועזע כולו, וסיפור לאנשי עיתונו שנחטף בידי חבורה שלמה של אנשי ''מנגנון החושך'' שחקרו אותו במשך שעות רבות במתקן מיוחד על אודות עניינים פנימיים של העיתון. אנשי 'העולם הזה' קיבלו ללא היסוס את טענותיו של תבור ופרסמו כתבות נרחבות שבהן האשימו את ''מנגנון החושך'' באחריות ל''חטיפתו ולחקירתו תוך כדי איומים בייסורים גופניים מרחיקי לכת''.


אורי אבנריאבנרי כתב במאמר מערכת על פרשת תבור:

''מולנו אנשי האפלה. כמעט ואי אפשר לראות את המפלצת כולה, על כל אבריה. התקפותיה נעשות מאחורי הגב, בחסות מסך סמיך של שקרים ופרובוקציות... אבל זהו רק סיבוב אחד בקרב עתיק יומין – הקרב של המעטים נגד הרבים, של האדם החופשי נגד המכונה הדורסת''.

איסר הראל הכחיש בתוקף את דבר החטיפה – גם דרך 'רימון', שפרסם כתבות לעגניות שהאשימו את אנשי 'העולם הזה' בפיברוק הפרשה. הראל טען לימים שהוא חקר את כל פקודיו והכל הכחישו כל קשר למעשה. הראל זעם במיוחד על שייחסו לארגונו פעולה שהעמידה אותו באור גס ומטופש.
עורך 'העולם הזה' לשעבר, שלום כהן, כתב שנים לאחר מכן בספר זיכרונותיו כי הוא חושב שכל הסיפור בטעות יסודו. הוא סיפר שתבור הפקיד בעניין הצהרה שלמה וסודית אצל עו''ד אמנון זכרוני. כהן לא ידע מה היה תוכן ההצהרה, אך ציטט מדבריה של אשתו לשעבר של תבור, שולה (שעבדה גם היא ב'העולם הזה' בתור ''רחל המרכלת''): ''מה, אתם לא יודעים? הוא התעסק עם איזו בחורה מאיזה קיבוץ שלא ידעה שהוא נשוי. אחיה והחבר'ה שלו תפסו אותו והיכו אותו מכות רצח''.
לאחרונה ניהל כותב שורות אלה ראיון קצר עם מר אלי תבור על הפרשה:

שאלה:	מר אלי תבור, האם אתה זוכר את פרשת חטיפתך?
אלי תבור:	זה היה לפני שנים רבות מאוד וכבר אינני זוכר את הפרטים.
שאלה:	האם אכן אנשי ''מנגנון החושך'' עמדו מאחורי החטיפה, כמו שטענת בזמנו בתוקף בפני העורכים של העולם הזה?
אלי תבור:	זאת אחת האפשרויות.

מר תבור לא פירט מה היו האפשרויות האחרות.

מדינת ישראל נגד המגזין ''בול''

דומה שאף לא אחת מהפרשיות הללו התקרבה ברמת החומרה שלה לפרשייה שהיתה קשורה למתחרה אחר של 'העולם הזה', המגזין הצהוב 'בול'. המגזין, שהוצא בידי שמואל מור ונערך בידי ז'ק אורנשטיין והמשורר איש השמאל מקסים גילן, דמה ל'העולם הזה' אך הגדיל את מינונן של הכתבות הארוטיות ותמונות העירום. כך למשל הציג תמונה חושפנית של מנדי רייס דיוויס, שהיתה מעורבת בפרשיית ריגול שערורייתית בבריטניה והתחתנה מאוחר יותר עם הבליין רפי שאולי, והתכבד בעקבות זאת בתביעה מהצנזורה בגלל הפגיעה במוסר, אולם הסתבכותו הקשה ביותר היתה בפרשת בן-ברקה.

בן-ברקהמהדי בן-ברקה, מדינאי מרוקני גולה, נרצח ב-‏1965 בידי גורמים מרוקניים ובסיוע סוכנים ישראלים וככל הנראה גם חלקים שונים של שירותי הביטחון הצרפתיים. חשיפת הפרשה עוררה בצרפת שערורייה גדולה, וזעם עצום של מנהיג צרפת דה-גול כנגד מבצעי הפעולה.

הפרשיה עוררה סערה גם בחוגים הגבוהים ביותר של ממשלת ישראל. היא הביאה למאבק מר בין איסר הראל, ששירת כעת כיועץ ראש הממשלה לוי אשכול לענייני מודיעין, אשר טען שאסור היה לישראל להיות מעורבת בפעולה כזאת ותבע לנהל חקירה בעניין, ובין יורשו בראשות המוסד מאיר עמית שלא ראה בה כל רע. העניין גרם לוויכוחים עזים ביותר בצמרת הפוליטית, במיוחד בשל זעמו של דה-גול כנגד ישראל. אשכול טען שלא ידע על הפעולה לפני שבוצעה, ואילו עמית טען שדיווח לראש הממשלה בזמן אמיתי. כדי לחקור את העניין הוקמה ועדה שבין חבריה היו ישראל גלילי וגולדה מאיר. ברור היה שאסור שהעניין ידלוף לתקשורת.

אך הוא הודלף בכל זאת, בידי לא אחר מאשר איסר הראל. במסגרת מאבקו המר בראש המוסד עמית הקפיד הראל להדליף את פרטי הפרשה הסודית לכל מערכות העיתונים. הללו, ו'העולם הזה' בתוכם, הבינו שמדובר בחומר נפץ פוליטי ממדרגה ראשונה שהצנזורה לעולם לא תיתן לו להתפרסם. איש לא העז לעשות יותר מאשר לרמוז רמזים כלליים מאוד על ''הנושא הכמוס'' שמעורר סערה בממשלה. היה זה דווקא 'בול' שהעז לדווח על הפרשה מבלי ליידע תחילה את הצנזורה. בדצמבר 1966 שהציג בעמוד השער שלו את השאלה ''ישראלים בפרשת בן-ברקה?'', ופרסם כתבה בדיונית למחצה.

על פי הוראת ראש המוסד מאיר עמית פשטו אנשי שב''כ ומשטרה על משרדי המגזין והחרימו את כל שלושים אלף הגיליונות שהיו מוכנים להפצה, אם כי לפי השמועות חמישה גיליונות בודדים מאלה כבר הגיעו לדוכנים. העורכים דאגו מראש להכין גיליון ''חלופי'' שכלל לא התייחס לפרשת בן-ברקה, והוא שהופץ לקוראים. השב''כ עצר את שמואל מור ואת גילן על סמך סעיף 23 בתקנות לשעת חירום, שעד כה השתמשו בו רק במקרי ריגול חמורים. עד אז, וגם מאז, מעולם לא השתמשו בסעיף זה כנגד עיתונאים. תחת סעיף זה היו העיתונאים עלולים להיאסר עד ל-‏15 שנה בגלל גילוי סודות מדינה.

המעצר היה סודי, אך דבר קיומו עבר מפה לאוזן בין אנשי בוהמה, עסקני מפלגות, פקידים ועיתונאים. מור וגילן נשפטו בחשאי, כדי שלא לגרום בעקיפין לדליפת דבר מעורבותה של ישראל בחיסול מנהיג מרוקני, ונגזרה עליהם שנת מאסר. בבית הסוהר המשיכו השניים לערוך את 'בול': גם לש''ב היה עניין להראות שהמגזין יוצא כסדרו ודבר לא קרה לעורכיו.

האם גם לתחרות בין 'בול' ו'העולם הזה' היה חלק בפרשה? באותם ימים נשמעו טענות ש'העולם הזה' מיהר לדווח על עבירת הצנזורה של המתחרים, ועודד את הצנזורה ואת המשטרה לפעול. העיתון הכחיש בתוקף, וגם מיהר להגיש תביעה כנגד השבועון הצרפתי הימני 'אוז אקוט' שטען שאבנרי עצמו הזעיק את משטרת תל-אביב ובכך סיכל את הפצת 'בול'. אבנרי טען שנודע לו על פרסום הכתבה רק שלושים שעות לאחר פרסומה.

אך נראה שהיה גרעין של אמת בטענותיו של המגזין הצרפתי. שלום כהן הודה שאכן היה זה הוא שדיווח על הופעת הידיעה ב'בול' לצנזורה, שלא ידעה על כך דבר. במאמר מערכת בעיתונו כתב כי ראה את המגזין רק במוצאי שבת, לאחר שזה הופיע ביום שישי בצהריים, ואז מיהר להודיע על כך לצנזורה. אולם לדברי שמואל מור, בראיון עמי, כהן ראה את המגזין כבר ביום שישי בצהריים, כאשר גיליונותיו הראשונים הגיעו לקפה 'כסית' ולפני שהופצו בשאר הדוכנים, וזעמו התעורר שהרי הוא עצמו ניהל משא ומתן עם הצנזורה על פרסום המידע. הוא מיהר להזעיק את הצנזורה. גורמים שהיו קשורים לפרשה טענו בפני ש'הלשנתו' של כהן לצנזורה נעשתה בעצה אחת עם אורי אבנרי, שהיה מיודע בזמן אמיתי על הופעת הכתבה ב'בול'.

עם כל זאת, ספק רב אם אנשי 'העולם הזה' צפו את מאסר אנשי 'בול' או אפילו רצו בו. אורי אבנרי, שהיה אז חבר כנסת, העלה את עניין המעצר הסודי בהצעה לסדר היום, ואילו גילן וגפן, אנשי 'בול', עבדו לאחר מכן ב'העולם הזה'.

ברור שעצם ההתקפה על מגזין זול בגלל ידיעה שפרסם רק אישרה את עצם נכונותה. ייתכן מאוד שדווקא מעמדו הנחות של 'בול' – מגזין ארוטי ירוד שעורכיו אינם חברי ''ועדת העורכים'' כמו עורכי העיתונים הגדולים, ושלא נהנה מהגנה פוליטית כמו 'העולם הזה' שעורכו היה חבר כנסת – אפשר לשלטונות לבצע פעולה זו, שהיה בה משום אזהרה לעיתונים המכובדים יותר להימנע מעבירות צנזורה כאלה בעתיד. סביר מאוד להניח שאמצעים דרסטיים כל כך כנגד עיתונאים לא היו מופעלים לו פורסמה הידיעה ב'הארץ' או ב'מעריב'.

שמואל מור ומקסים גילן שוחררו ממאסרם בתום ארבעה חודשים וחצי בלבד. 'בול' המשיך לצאת בשנות השבעים, אך אז כבר הפך למגזין פורנוגרפי לכל דבר, עם ידיעות ו''חשיפות'' בענייני מין שרובן ככולן היו פרי דמיונם של הכותבים. הילת המאבק שלו בצנזורה בשנות השישים נשכחה לחלוטין.

מדינת ישראל נגד העיתון ''חדשות''

אמצעי התקשורת גילו לאורך השנים דרכים מתוחכמות לעקיפת הצנזורה לגבי נושאים סודיים. אחת מהן היתה פרסום ''אגדות לילידים'') שכביכול מתרחשות באיים רחוקים עם דמויות קבועות כמו ''צחור השיער'' (שם כיסוי לאריאל שרון) ואחרים. מאחר שאלה פורסמו במדור שבועי של הכתב הצבאי של 'מעריב', לכל היה ברור במה מדובר. אולם נראה שהמעצרים בפרשת 'בול' היו מרתיעים למדי. עד שנת 1984 ופרשת קו 300 לא זכור חיכוך בעל עוצמה רבה בין הצנזורה והעיתונות.

ראשית הפרשה היתה כאשר מחבלים חטפו אוטובוס בדרך לאשקלון. כוחות הביטחון השתלטו עליהם ולכדום. צלמים של 'העולם הזה' ושל היומון 'חדשות' צילמו שני אנשי ביטחון מובילים לאחר ההשתלטות מחבל חי, שכוחות הביטחון דיווחו שנהרג בעת המתקפה הצבאית. 'חדשות' פרסם את התמונה בניגוד להוראת הצנזורה להעביר דרכה כל חומר הקשור באירוע. שר הביטחון הורה לסגור את העיתון למשך ארבעה ימים, ונגד עורכיו הוגשה תלונה על עבירה פלילית. נראה שהעיתונים המתחרים הם שלחצו לנקוט את הצעד החריף כנגד 'חדשות', שהשיג סקופ בכך שהפר את הוראות הצנזורה. כפי שכאמור קרה כנראה גם בפרשת 'בול'.

מה שנקרא מאז ''פרשת השב''כ'' הלך וצבר תאוצה. בכירים בשב''כ שחשדו כי ראש הארגון אברהם שלום משקר בעניין מות המחבלים החלו לפעול לניהול חקירה בעניין. השב''כ הטיל את האשמה במות המחבלים על איש הצבא הבכיר שפיקד על הפעולה בקו 300, יצחק מרדכי. מרדכי נמצא אשם, ורק בדיעבד הוכחה חפותו. שתי ועדות ממשלתיות חקרו בעניין, והשניה בהן הגיעה למסקנה שבכירים בשב''כ שיקרו. ראש השב''כ שלום פוטר, והארגון כולו עבר זעזועים פנימיים שפגעו קשות במעמדו. נראה שכל זה לא היה קורה לולא אותו צילום ראשוני אסור ב'חדשות'.

ב-‏1988 נמסר לידי עורך 'חדשות' צו ובו רשימת הנושאים החייבים הגשה לצנזורה מוקדמת. אחד הנושאים היה ''פרטים בדבר התהליך המשפטי לשלביו השונים בבתי הדין הצבאיים, ופרטי חקירות של ועדות החקירה''. צו דומה נמסר מטבע הדברים גם לעורכי העיתונים האחרים. אך גם לאחר קבלת הצו פרסם 'חדשות' ידיעה בדבר הקמתה בצה''ל של ועדת חקירה לבדיקת נסיבות מותם של מחבלים, מבלי להגיש את הידיעה לבדיקה מוקדמת של הצנזורה. העורך ידע שהיא תיפסל ורצה לפרסם אותה בכל מחיר. בעקבות זאת הוציא הצנזור מכוח תקנה 100 של תקנות ההגנה צו לאיסור הדפסת העיתון למשך ימים אחדים.

טענת העיתון כי לא היה בחומר משום פגיעה אפשרית בביטחון המדינה או בסדר הציבורי לא עברה את מבחן בג''ץ. בג''ץ הבהיר כי ''לא תמיד יכולים השיקולים הביטחוניים העומדים לפני איסור פרסומה של ידיעה, אפילו היא תמימה לכאורה, לעמוד נגד עיני עורכו של עיתון''. את חובת ההגשה לצנזורה ואת יכולתו של הצנזור לפסול פרסום כראות עיניו הסביר השופט ב''מציאות הביטחונית בארצנו''. עם זאת, ב-‏1989 קבע בית המשפט תשלום קנס נמוך בלבד משום שהפרסום תרם לגילוי האמת. בית המשפט המחוזי הותיר אותו בעינו משום שקבע כי העיתון כלל לא ביצע עבירה. הערכאה הבאה, בית המשפט העליון, הסתייגה ב-‏1994 מהזיכוי במחוזי, אך הותירה אותו על כנו מפני ש'חדשות' נסגר בינתיים.

גם לאחר פרשת קו 300 ופרשת נאפסו (מאסר שווא של חייל צה''ל צ'רקסי בעקבות עדות, שקרית כנראה, של אנשי השב''כ), השב''כ ובעיקר מפקדיו עדיין נהנים מחסינות יחסית בטיפול התקשורתי, לא רק בתחומים המבצעיים אלא גם בנושאים של טוהר המידות. כך למשל כאשר מסר ב-‏1993 הכתב המדיני של הערוץ הראשון גדי סוקניק על הארכה נוספת וחריגה של כהונת ראש השב''כ חרף חשדות נגדו, נמנעה התקשורת הכתובה לעסוק בסוגיות שעורר. התקשורת טיפלה בריסון עצמי רב בחשדות במעורבות ידידים של ראש השב''כ בעסקות ביטחוניות פרטיות באפריקה ובניצול לרעה של מעמדו של בכיר בשב''כ על מנת להיטיב עם גיסו ובכל זאת, משהו בסיסי השתנה. דרמת הטלוויזיה 'קו 300' משנות התשעים, שהציגה את השב''כ באור שלילי, היא דוגמה אחת לכך. כלי התקשורת החלו לחטט בצורה פתוחה יותר בנעשה בשב''כ ובארגונים חשאיים אחרים. שיאו של השינוי היה כאשר ניסה עיתון 'העיר' לפרסם כתבת דיוקן על ראש המוסד, נחום אדמוני, ששמו לא הוזכר בה. הכתבה נפסלה בידי הצנזורה, העיתון תבע את הצנזור הראשי, ובג''ץ פסק ב-‏1989 לטובת העיתון, בפסיקה שקבעה כי על הצנזורה למצוא את האיזון בין חופש הביטוי וביטחון המדינה, וכי אין בסמכותה צנזורה לפסול כל כתבה בנימוק של פגיעה בביטחון המדינה. הכתבה פורסמה לבסוף בינואר 1989. מאז הַפסיקה הִגבירה העיתונות את עיסוקה בענייניהם של ראשי המוסד והשב''כ, גם כדי להתאים את עצמה למדיניות התקשורת הגלובלית שחשפה את שמותיהם של ראשי שירותי ביטחון שונים, צורך שיצר לבסוף דפוס של שיתוף פעולה בין המערכת הפוליטית והתקשורת, שהביא לבסוף לביטול מגבלות הצנזורה על פירסום שמות ראשי שירותי הביטחון. ביום האחרון לכהונתו של יעקב פרי כראש השב''כ ב-‏1 במרס 1995, התירה הצנזורה לפרסם את שמו ותמונתו רק לאחר סיום כהונתו. אולם ערוץ 2 החליט לחשוף פרטים אלה כמה שעות קודם לסיום הכהונה בטענה שאין כל הגיון להשאיר את החסיון בתוקף עד לחצות אותו הלילה במקום לאפשר לערוצי הטלוויזיה את המידע בשעה שמונה בערב. הידיעה פורסמה למרות סירוב הצנזורה. ב-‏1996, לאחר התפטרותו של מחליפו של פרי, כרמי גילון, פורסם בתקשורת לראשונה שמו של המועמד להחליפו, עמי איילון. בסופו של דבר החליטה הממשלה שאין עוד טעם באיפול על שמותיהם של ראשי השירותים החשאיים, שפורסמו ממילא בכלי תקשורת בחו''ל, והתירה את פרסומם.

המצב כיום

עם העמקת חודרנותה של התקשורת, השתנה גם יחסם של הארגונים החשאיים כלפיה. בשב''כ יש כיום קצינת תקשורת שתפקידה לתדרך את העיתונות. ''זהו חלק ממדיניות שהחלה כבר לפני כשנתיים, שמתייחסת בצורה שונה לכלי התקשורת, גם בגלל הזמנים המשתנים'', אמרה בשיחה איתי. ''לא עוד יחס של סודיות והסתגרות, אלא ניסיון לשתף פעולה עד כמה שאפשר עם עולם העיתונות''. אין מדובר בדוברת רשמית של השב''כ; תגובות של הארגון לעיתונות נמסרות עדיין ממשרד ראש הממשלה.

אתר אינטרנט של השב''כ, שיתמקד בעיקר בגיוס כוח אדם, מתוכנן לעלות לרשת בתוך כמה חודשים, לאחר שיוכח שהוא מאובטח לחלוטין מפני דליפת מידע. ל''מוסד'' כבר יש אתר כזה שזכה לביקורת קשה לאחר שהתברר שאינו מאובטח כהלכה וכל האקר מתחיל יכול לפרוץ אליו. באינטרנט יש כבר כמה וכמה אתרים של שירותי ביון של ארצות שונות.

האינטרנט, כמו גם הגברת הנגישות של הישראלים לאמצעי תקשורת זרים, מפחית את יכולתה של הצנזורה לפקח על הפצת מידע. יתכן גם שחשיבותם של ארגוני הביון כמאתרי מידע תיפגם בעקבות זמינות המידע שמציע האינטרנט. כוחה של הצנזורה נחלש גם בגלל התפתחויות טכנולוגיות, ממזעור ציוד הצילום לווידיאו ועד תקשורת הלוויינים המקלה על זרימה חופשית ודו-סטרית של מידע תוך עקיפת מגבלות הפיקוח. מנגד, התערערות המצב הביטחוני בעולם עשויה לחזק את הצנזורה. כלי התקשורת שוב אינם נוטלים את החופש שנהגו ליטול בשנות השמונים והתשעים לתקוף את אנשי השירותים החשאיים, ביודעם מה נתון בכף.

השינוי מתבטא גם בסרטי קולנוע ובסדרות טלוויזיה. דוגמה טובה במיוחד היא סרט הקולנוע 'משימה בלתי אפשרית' שהתבסס על סדרת טלוויזיה ישנה משנות השישים. הסדרה הציגה את אנשי השירות החשאי האמריקני כגיבורים כל-יכולים, ואילו בסרט, שנעשה בשנות התשעים, הוצג גיבור הסדרה הישנה כקונספירטור רצחני וכבוגד בארצו. הסרטים והסדרות שמופקים בארה''ב מאז אירוע 11 בספטמבר, כמו 'המגן' או '24 שעות', מתארים אנשי ביטחון וביון שאינם כליל השלמות ועם זאת מבצעים את משימותיהם המסוכנות בהצלחה הודות לאמצעיהם האלימים.

וכך, האיום הקיומי ששב לרחף על המערב מחזיר אותו לימים שבהם היתה פחות דאגה לדמוקרטיה ויותר דאגה לביטחון האזרחים; פחות הקפדה על טוהר מידותיהם של השירותים החשאיים, ויותר הקפדה על כך שיבצעו את משימתם בהצלחה. מה שאומר אולי שבעתיד הנראה לעין עלולה הפתיחות החדשה של שירותי הביון לעיתונאים להתגלות כמוגבלת למדי.

קישורים:
שירותי המודיעין של ישראל אתר הגיוס של המוסד מידע על המוסד מידע על השב''כ המרכז למורשת המודיעין פרשת ''בול'' פרשת קו 300 - Edulink פרשת קו 300 - האתר של Halemo העיתונות כעיסוק עברייני