לכאורה מה הקשר? ובאמת מה עניין קולומבוס ומסעו בו גילה את יבשת אמריקה במאה ה 15, לתקומת מדינת ישראל במאה ה 20 – גולת הכותרת של המיפעל הציוני? כמה שזה ניראה מופרך, מיסתבר שבכל זאת יש קשר, לפחות כאשר מדובר בהיבטים השליליים.

כמו שבישראל הגישה ה''פוסט ציונית'' היא השלטת בקרב חוגי השמאל הנאור, כך גם בארה''ב, כבר למעלה מעשר שנים מתנהלת מערכה שיטתית בקרב חוגי האינטלקטואלים הליברליים לטהר את ההיסטוריה האמריקנית מ''השרץ'' ששמו קולומבוס.

המערכה הזאת חודרת לתוכניות הלימודים בבתי הספר, ניתן למצוא אותה בעשרות אתרים באינטרנט, ומדי שנה בהתקרב המועד בו חוגגים כאן את ''יום קולומבוס'', מתעוררים כל מיני חוגים של ''פעילים'' ועולה הדרישה לבטל את הטקסים של היום הזה ולהחליפם בטקסי ''גיוון אתני'' (Ethnic Diversity).

קצת היסטוריה. ב-‏12 לאוקטובר 1492, קולומבוס, עם 90 אנשים שהתלוו אליו במסעו להודו, נחתו באחד האיים הקריביים – קולומבוס נתן לו את הכינוי סן סלבאדור (היום הוא אחד מאיי בהאמה). במסעו הראשון, וגם במסעות יותר מאוחרים, קולומבוס עצמו לא דרך על אדמת אמריקה, ועד סוף ימיו לא היה לו מושג שזו יבשת חדשה שלא היתה ידועה קודם לכן לאירופאים. בכל זאת מקובל לייחס לו את זכות הראשונים של גילוי אמריקה. הסיבה העיקרית לכך ש''יום קולומבוס'' קיבל תנופה והפך להיות יום חג פדרלי בארה''ב נובעת ממוצאו האיטלקי. המחצית השנייה של המאה ה 19 התאפיינה ע''י גלי הגירה גדולים מאיטליה לארה''ב, מהגרים שהיחס אליהם לא היה שונה בהרבה מהיחס היום למהגרים ההיספאניים (למרות שבניגוד לימינו, רובם ככולם היו מהגרים חוקיים). המהגרים האיטלקיים ראו בעובדת היותו של קולומבוס איטלקי תרומה ייחודית שלהם להתפתחות העולם החדש, והחל מ-‏1866 החלו לקיים חגיגות לציון המועד הזה, כשהארוע המרכזי הוא מצעד גדול ברחובות מנהאטן בניו יורק.
ב 1892 – במלאת 400 שנה למסעו של קולומבוס – העלה נשיא ארה''ב דאז (האריסון) הצעה להפוך את המועד הזה לחג רשמי. ב-‏1905 היתה קולורדו המדינה הראשונה שהפכה את המועד ליום חג של המדינה, וב-‏1937 הנשיא רוזוולט קבע שיום ב' השני של חודש אוקטובר בכל שנה יהיה חג פדרלי. כך זה נשאר עד היום. התפנית ה''פוסט קולומביאנית'' החלה לצבור תנופה ב-‏1992 – כשמלאו 500 שנה למסעו של קולומבוס.

בישראל משכתבי ההיסטוריה מבית מידרשם של אילן פאפה וחסידיו ממדרסת חיפה, אמונים על הגירסה לפיה מהות המיפעל הציוני היא בכך ש''הגיעו מטורפים והחליטו לגנוב כיברת ארץ'' (כך בפרוש ניסחה את זה אחת מ''הוגות הדעות'' של השמאל הנאור). לפי השקפתם של חברי גוש שלום ''עצם הרעיון הציוני במאה ה 19, בדבר הקמת מדינה היה בחזקת תוקפנות נגד העם הפלשתינאי''. באופן דומה בארה''ב, בקרב חוגי האינטלקטואלים הליברליים, שלטת גישה הגורסת שמורשת קולומבוס מתמצית כל כולה ''בעבדות, בדיכוי, בגיזענות ובהשמדת עם'', ש''אין כל הצדקה לקיים יום זיכרון לאדם שאינו אלא רוצח, אדם תאב שילטון שאיננו יותר טוב מהיטלר''. וכך הלאה וכך הלאה.

יש ''מדקדקים'' הפוסקים שקולומבוס כלל לא גילה את אמריקה כי ''לגלות משמעותו לראות או ללמוד מה שהוא בפעם הראשונה, לכן גילוי אמריקה הוא נחלתם של התושבים המקוריים שהיו שם מקדמת דנא, או אלה ששרדו מהם, ולא של האירופאים שהגיעו לשם לקראת סוף המאה ה-‏15''. גם כאן ניתן למצוא הקבלה עם הפוסט ציונים. ההיסטוריון יואל ביינין – יהודי אמריקאי שעלה לישראל, חי מיספר שנים בקיבוץ מישמר העמק, והחליט לשוב לארה''ב – תואם חשיבה של אילן פאפה, ''פרופ' להיסטוריה של המיזרח התיכון'' באוניברסיטת סטאנפורד, מלמד בקורסים שלו ש''זה לא נכון שהמיתיישבים היהודים במאה ה-‏19 פיתחו את ענף גידול ההדרים בארץ. מאחר שהם העסיקו פועלים ערביים, הרי שזכות הראשונים בתחום הזה היא של הערבים ולא של היהודים''.

כל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של ארה''ב יודע שיש הרבה אמת בסיפורים אודות מר גורלם של הילידים המקוריים בידי האדם הלבן. קולומבוס ודאי שלא היה מצדיקי הדור, לא אז, ובוודאי שלא בימינו. בכל זאת, להעמיס עליו ''אחריות אישית'' לכל מה שהתרחש ביבשת אמריקה מאז שהוא גילה אותה, זה כמעט כמו להמשיך ולהאשים את שרון (ואת ישראל באסוסיאציה) באחריות אישית לטבח שהנוצרים בלבנון ביצעו בפלשתינאים שם. בכלל, לשפוט אירועים שהתרחשו במאה ה-‏15 מפרספקטיבה של המאה ה-‏21 לא מעיד על עודף חוכמה גם כשמדובר באנשים שרואים את עצמם כיחידי סגולה אינטלקטואלים. למעשה מה שמסתתר מאחורי ההיסטריה הפוסט קולומביאנית אינה אלא צורה אחרת של השינאה האובססיבית הקיימת בחוגים הליברליים לכל מה שמייצג בעיניהם את תרבות המערב – בין אלה תמצא, ולא במקום האחרון את הדמוקרטיה הישראלית.

אין זה לכן כלל מפליא שאותם חוגים העוסקים בניפוץ המיתוס הקולומביאני הם גם אלה שעומדים במרכז מסע השנאה וההסתה נגד מדינת ישראל. ''אנשי רוח'' ישראליים כמו אילן פאפה, דוד גרוסמן, אברהם בורג, יוסי ביילין ועמוס עוז הם אורחי כבוד בכל ארוע ''תרבותי'' המאורגן ע''י החוגים האלה. באירועים האלה, כאשר מדברים על ''מדיניותה של ישראל'' מתכוונים למעשה ל''קיומה של ישראל''. ה''ציונות'' היא ה''קולומבוס'' של ההוגים הישראלים מהשמאל הנאור. אותה יש להכפיש בכל מחיר, ולשם כך כל האמצעים כשרים.

---