עכשיו זה כבר רשמי: ממשלת-ישראל מתכוונת לרצוח את יאסר ערפאת.

לא עוד ''לגרש''. לא עוד ''לגרש או להרוג''. אלא בפשטות ''לסלק''.

מובן שאין כל כוונה ''לסלק'' לארץ אחרת. איש אינו משלה את עצמו שיאסר ערפאת ירים את הידיים ויניח לקחתו בשבי. הוא ואנשיו ייהרגו ''במהלך חילופי-האש''. כפי שקרה לאחרים.

גם אילו ניתן היה לגרש את ערפאת לחו''ל, איש בצמרת המדינה לא היה חולם על כך. מה פתאום! לתת לו להסתובב בין פוטין, שרדר ושיראק? בכלל לא בא בחשבון, כפי שהבהירו. לכן התוכנית היא לגרשו לעולם הבא.

לא מיד. האמריקאים לא נותנים. זה עלול להרגיז את בוש. שרון לא רוצה להרגיז את בוש.

יש המתנחמים במחשבה שזוהי סתם החלטה ריקה מתוכן. הרי נאמר שהיא תבוצע במועד שעוד לא הוחלט עליו. אולם זוהי נחמת-שווא, נחמה מסוכנת. עצם ההחלטה המכשירה את הרצח היא אקט פוליטי מרחיק-לכת. היא באה להרגיל את הציבור בארץ ובעולם לרעיון. מה שנראה פעם כרעיון מטורף של קנאים קיצוניים, נראה עכשיו כמהלך פוליטי לגיטימי, שרק מועדו וצורתו עדיין זקוקים לאישור.

מי שמכיר את אריאל שרון יודע איך זה יפעל מכאן ואילך. הוא ימתין להזדמנות. היא יכולה להגיע בכל רגע, או בעוד שבוע או חודש או שנה. יש לו סבלנות. כשהוא מחליט לעשות משהו, הוא מוכן לחכות, אבל לעולם אינו מרפה מהחלטתו.

אם כן, מתי יתרחש הרצח הידוע מראש? כאשר יתרחש בישראל מעשה-התאבדות בסדר-גודל כזה שתגובה קיצונית תראה מוצדקת גם בעיני האמריקאים. או כאשר יקרה משהו בעולם, שיסיח את דעת הציבור הבינלאומי. או כאשר מאורע דרמטי ירגיז את בוש, משהו כמו פיצוץ המגדלים התאומים.

מה תהיינה התוצאות?

הנוסח הערבי המקובל הוא ''תהיינה תוצאות בלתי-משוערות.'' אך האמת היא שאפשר בהחלט לשער אותן מראש.

רצח ערפאת יחולל שינוי היסטורי ביחסים בין ישראל והעם הפלסטיני. מאז מלחמת יום-הכיפורים ועד היום התגברה בשני העמים בהדרגה ההכרה שתיתכן פשרה בין שתי התנועות הלאומיות. בהסכם אוסלו, אחרי מהלך שהוביל יאסר ערפאת כמעט לבדו, ויתרו הפלסטינים על 78% מהארץ שנקראה פלשתינה עד 1948. הם הסכימו להקים את מדינתם על 22% הנותרים. רק ערפאת, בעל הסמכות המוסרית והפוליטית, היה מסוגל לשכנע את עמו לקבל זאת, כמו שבן-גוריון היה מסוגל להעביר את ה''חלוקה''.

גם במשברים הגדולים ביותר שהיו מאז, המשיכו שני העמים לדבוק באמונה הזאת.

רצח ערפאת ישים לה קץ, אולי לנצח. נחזור למישחק של ''הכל או לא כלום'' – ארץ-ישראל השלמה מול פלסטין השלמה, זריקת היהודים לים או זריקת הפלסטינים למידבר.

הרשות הפלסטינית תיעלם. ישראל תצטרך להשתלט מחדש על כל השטחים הפלסטיניים, עם כל העול הכלכלי והאנושי הכרוך בכך. תיגמר תקופת ה''כיבוש דה-לוקס'', שבה ישראל עשתה בשטחים הכבושים ככל העולה על רוחה והעולם שילם את החשבון.

האלימות תשלוט בכיפה, והיא תהיה השפה היחידה של שני העמים. בירושלים וברמאללה, בחיפה ובחברון, בטולכרם ובתל-אביב ישלטו הפחד. כל אם שתשלח את ילדיה לבית-הספר תחרד עד שובם. טרור מכאן ומכאן, מעגל-דמים מתרחב והולך, הסלמה אוטומטית ובלתי-פוסקת.

רעידת-האדמה לא תוגבל לשטח שבין הים והירדן. העולם הערבי כולו ידמה להר-געש. ערפאת השאהיד, הגיבור, הסמל, יהפוך לדמות מיתולוגית כל-ערבית, כל-מוסלמית. שמו יהיה לקריאת-קרב בפי כל היסודות המהפכניים מאינדונזיה עד מרוקו, לסיסמת כל ארגוני המחתרת הדתיים והלאומיים.

האדמה תרעד מתחת לרגלי כל המשטרים בעולם הערבי. בהשוואה לערפאת, הגיבור האולטימטיבי, ייראו כל המלכים והנסיכים והנשיאים כחדלי-אישים, בוגדים ושכירי-חרב. די יהיה בנפילת אחד מהם, כדי ליצור את ''אפקט הדומינו''.

שפיכות-הדמים תהיה כלל-עולמית. כל מטרה ישראלית תהיה נתונה בסכנה מתמדת – כל מטוס, כל קבוצת-מטיילים, כל מוסד ישראלי ויהודי.

לא לחינם הטילו האמריקאים וטו על ביצוע ההתנקשות. הם יודעים כי רצח ערפאת יזעזע גם את מעמדם שלהם בכל העולם הערבי והמוסלמי. מלחמת-הגרילה, הגוברת והולכת בעיראק, תתפשט לכל הארצות הערביות ולכל העולם. כל ערבי וכל מוסלמי יהיה משוכנע ששרון פעל בשליחות האמריקאים ובאישורם, ואיש לא יזכור את התנגדותם המילולית העלובה. הזעם יתפרץ כלפי המעצמה הגדולה. הרבה בן-לאדנים חדשים יתכננו נקמה.

האם שרון אינו מבין זאת? בוודאי שהוא מבין. האפסים הפוליטיים, המהווים את הממשלה, אינם מסוגלים לראות את הנולד, וכך גם הקצינים האטומים, שכל חוכמתם היא להרוג ולהרוס. אבל שרון יודע מה תהיה התוצאה, והיא דווקא רצויה בעיניו.

שרון רוצה לסיים את ההתנגשות ההיסטורית בין הציונות והעם הפלסטיני בהכרעה היסטורית: שלטון ישראלי יציב על כל הארץ ויצירת מצב שיכריח את הפלסטינים להסתלק מהארץ. יאסר ערפאת הוא באמת מיכשול מוחלט בפני ביצוע מדיניות זו. ותקופה של תוהו-ובוהו ושפיכות-דמים נוראה דרושה להגשמתה.

ועם ישראל? עם-ישראל המסכן, שטוף-המוח, המיואש והאדיש אינו מתערב. הרוב הדומם והמדמם מתנהג כאילו כל זה אינו נוגע לו ולילדיו. הוא הולך אחרי שרון כמו הילדים אחרי המחלל מהמלין, שהטביע אותם בנהר.

השתיקה המטומטמת של הציבור היא אסון. חובה היא לשבור אותה, כדי למנוע את האסון הזה!