זה באמת יהיה ''אור לגויים''. למשמיצי ישראל בארץ ובעולם יהיה עכשיו באמת על מה לחגוג.
אי אפשר לאמר שמה שנכתב בדו''ח של וועדת אור לא היה צפוי מראש – הרי כולנו מכירים היטב את העולם בו אנחנו חיים. הימין יטען שזה ''לא צודק'', לשמאל זה יהיה בחזקת ''לא מספיק''. על הרקע הזה של מלחמות היהודים, מי שיירווה נחת זה הערבים.

יש הרבה מה לאמר בנושא, ויקצר המצע מכדי שניתן יהיה לתת לכך כיסוי מלא כאן. אסתפק פה בשתי נקודות. אחת תתייחס למסקנות עצמן (בקיצור). בשניה אנסה להתעמת עם הנושא ששמו ''ועדת חקירה ממלכתית (משפטית?)'' - מוסד ייחודי למדינת ישראל הלקוח מתיאטרון האבסורד של מערכת המשפט הישראלית.

באשר למסקנות עצמן:

אחד הדברים הכי קלים בחיים זה לשבת בכורסא נוחה במשרד ממוזג אוויר, ולהעביר ביקורת על החלטות שמישהו אחר קיבל בנסיבות שונות לחלוטין, נסיבות שלעתים קרובות המבקר לא התנסה בהן ואין לו צל של מושג במה מדובר. לא לחינם נאמר ''אל תדון אדם עד שתגיע למקומו''. זה לא אומר שרק מי שהתנסה באופן אישי יכול לשפוט, אבל זה מחייב את מי שניתנה לו הסמכות לשפוט לנקוט במשנה זהירות לפני שהוא חורץ דין. במלים אחרות – לעשות בדיוק את מה שהוא דורש מנשוא החקירה: להפעיל שיקול דעת. במציאות של עולם המשפט הישראלי לא נראה שזה תמיד המצב. די לקרוא את את כתבותיו של יואב יצחק ב''מעריב'' או את סיפרו של יוסי דר על השופט אהרון ברק. גם אם הם מגזימים קצת, עדיין המציאות עגומה ביותר.

כשיושבים בכורסא נוחה במשרד ממוזג אוויר, הדברים נראים קצת אחרת ממה שהם נראים בעיניו של מפקד העומד בשטח, עם קומץ שוטרים או חיילים מאחוריו, מול המון משתולל, המשליך אבנים תוך שאגות ''איטבח אל יהוד''.
היתה דרושה מידה לא מעטה של חוצפה – הייתי מגדיר זאת כ''חוצפה משפטנית'' – מצד חברי וועדת אור לפסוק ש''לא נשקפה סכנת חיים'' לאותו קצין משטרה.
חברי הוועדה הנכבדים, כפי שכבר כתבתי, עשו מלאכתם במשרדים ממוזגי אוויר וכשהם מסובים בכורסאות נוחות. לרשותם עמדו עשרות משפטנים ועוזרים לענות על שאלות ולהבהיר את מה שלא היה ברור. ואם עדיין נותר בליבם ספק, הם היו יכולים לזמן עדים לחקירה חוזרת או לעיין שוב ושוב במסמכים השונים שהובאו בפניהם. עם כל הסיוע והנוחיות הזאת, לקח להם כמעט שנתיים להגיע למסקנה הזאת. לרשותו של קצין המישטרה, נשוא החקירה, עמדו מספר דקות בלבד – אולי רק מספר שניות – בהן היה צריך היה להגיע לאותה החלטה. הוא נמצא לבד בשטח, מטר אבנים (לא כולן בגודל של אבני חצץ) מכה על הקסדה שלו, השאגות ''איטבח אל יהוד'' שאינן נישמעות כמו ''קדימה הפועל'' מהדהדות באוזניו, אבל לעניות דעתם של חברי הוועדה, הוא היה חייב ''להפעיל שיקול דעת''. ולעשות את זה על חודו של רגע. אפילו תחום שגיאה לא השאירו לו. טעית – תישא באחריות, ''יוסקו נגדך מסקנות אישיות''.

ראיתם פעם מקרה בו שופט, או כל עורך דין לצורך העיניין, מגיע להחלטה בפחות ממספר ימים או שבועות (ולא היו מקרים בהם זה לקח חודשים)? להם אף פעם לא בוער. ולהם לא קורה שהם שוגים בהחלטותיהם? קצין משטרה או מפקד בצה''ל שחייבים לקבל החלטות בשטח תוך דקות או שניות, לעתים קרובות עם תמונה חלקית בלבד של המצב, אמורים ''להפעיל שיקול דעת'' ואם במקרה הם מגיעים להחלטה הלא נכונה ''מוסקות נגדם מסקנות אישיות''. עד היום לא שמעתי על מקרה אחד בו ''הוסקו מסקנות'', אישיות או כלליות, נגד שופט בגין טעות כזאת או אחרת שעשה. ומי שמאמין ששופטים אף פעם לא טועים שיעבור דירה למזרח התיכון החדש של שמעון פרס. להם יש חסינות או, כמו שניסח זאת השופט העליון חשין ''הוא חייב דו''ח רק לעצמו ולאלוהים''. בשפת הרחוב היו אומרים שהוא רואה את עצמו כ''סגן של אלוהים''.

אולי כדאי פעם לשנות קצת את כללי המשחק? אינני מציע חס וחלילה שהשופטים יקומו מהכורסאות שלהם או שיצאו מהמשרד ממוזג האוויר. אסתפק בכך שיוטל עליהם להגיע להחלטות שלהם תוך חמש דקות (אני מוכן להתפשר על עשר, אפילו על שעה שלמה), כשלרשותם רק המידע שעמד לרשותו של קצין המשטרה נשוא החקירה וללא כל סיוע של משפטנים ועוזרים למיניהם. ניראה איך הם מתפקדים בתנאים כאלה, ומה יהיה טיבו של ''שיקול הדעת'' שהם יפגינו בנסיבות כאלה.

ידידה שלי מחיפה, במקרה אחת בעלת דעות ימניות (כן, יש לי גם כאלה, לא כל ידידי בארץ הם שמאלנים...) היתה באותו יום בדרך מחיפה לטבריה ונקלעה אל ההמון המשתולל שחסם את הכביש ע''י נצרת. היא לא תשכח כל כך מהר את החוויה הזאת. אין לה שום ספק איך זה היה נגמר אילמלא שוטרים שהיו במקום לא היו פותחים באש. היא לא שופטת ועל אחת כמה וכמה היא איננה שופטת עליונה. אבל היא היתה שם וחוותה את זה על בשרה. וועדת אור פסקה: ''לא נישקפה סכנת חיים''.

אם ניצב אליק רון לא היה מגיב באותו יום כפי שהגיב, סביר מאוד שמלחמת אוסלו היתה משתוללת היום בכבישי ישראל גם בתחומי הקו הירוק ולא מצטמצמת רק לשטחי יהודה שומרון ועזה.

בהתייחסותה לראש הממשלה לשעבר, ברק, למרות שהיא פטרה אותו מאחריות, הוועדה פסקה שהוא ''לא היה ער וקשוב במידה הנדרשת לתהליכים המתרחשים בחברה הערבית''. זאת, אולי, המסקנה היחידה של הוועדה שיש בה הרבה אמת, אבל לא במובן אליו התכוונו חברי הוועדה. המסקנה הזאת תקפה לגבי רבים בקרב הציבור בישראל (במיוחד בשמאל) והיא בעלת יתר תוקף כשמדובר בחברי הוועדה עצמם. ערביי ישראל הם מיעוט עויין החש את עצמו נתון לעולו של כיבוש. חה''כ דראושה נתן הגדרה קולעת למצב בראיון בטלוויזיה כשאמר שעבורו תעודת הזהות הישראלית היא ''תעודת שהות ולא תעודת זהות''. לא רבים במדינת ישראל מוכנים להכיר בכך.

המיתוס ש''ערביי ישראל הם אזרחים נאמנים, ורוצים להישאר כאלה'' הוא שקר. אזרח שרואה בהקמתה של מדינת ישראל שואה (''נאכבה'') ומפגין נגד המדינה בכל שנה במועד בו התרחשה ה''שואה'' הזאת, אינו יכול בשום פנים להיקרא ''אזרח נאמן''. חלק מבין ערביי ישראל החלו להשלים עם קיומה של מדינת ישראל. לא מאהבת ישראל חס וחלילה, הם פשוט הגיעו למסקנה שלא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל אחורה. הם לא אהבו את מדינת ישראל אבל הם קיבלו את המציאות. אוסלו עצר את התהליך הזה. פתאום התברר לערביי ישראל שיש להם תקווה. בכל מקום בו אוסלו מתייחס אל ''גבולות 1967'' הם רואים ושומעים ''גבולות 1947''. מ''אוטונמיה לערביי הגדה'' הם מסיקים על ''אוטונומיה לערביי הגליל''. הסיסמא ''די לכיבוש'' בעיניהם מתייחסת לכיבושי 1948 באותה מידה שהיא מתייחסת לכיבושי 1967. עמדתם של ערביי ישראל במילחמת אוסלו, שיותר ויותר באה לידי ביטוי בתמיכה פעילה בטרור, היא ראיה. הטענה שהערבים מגיבים על ''קיפוח'', היא חסרת שחר. כל עוד קיים מצב מלחמה לא ניתן למנוע מידה כזאת או אחרת של קיפוח, אבל יחסם של הערבים למדינה כלל לא קשור למצבם הכלכלי או הפוליטי.

מה יש לאמר, מסקנות הוועדה (לפחות התקציר שהתפרסם ב''מעריב''), אכן מראות על כך שחברי הוועדה באמת ''ערים וקשובים במידה הנידרשת לתהליכים המתרחשים בחברה הערבית''.

אינני יודע מה גודלו של המסמך שהוועדה הכינה ועל כמה עמודים משתרע הדו''ח המלא (התקציר ב''מעריב'' תופס 13 עמודים), אבל יפה תעשה הממשלה אם היא פשוט תשלח את המסמך הזה ישירות לגנזך המדינה מבלי להקדיש לו אף דקה אחת של תשומת לב, שלא לדבר על כך שיש לדחות על הסף את כל המלצות הוועדה. אינני מאמין שזה יקרה. אומנם הטיפש שבחוסר אחריותו מינה את הוועדה אינו מכהן יותר כראש ממשלה, אבל אין לו מונופול על הטיפשות. מדינת ישראל התברכה ברבים כמוהו, משני הצדדים של הקשת הפוליטית.

לסיום, כדאי להקדיש קצת תשומת לב לעצם המוסד הזה ששמו ''ועדת חקירה'' – אני לא בטוח אם השם הנכון הוא ''ועדת חקירה ממלכתית'' או ''ועדת חקירה משפטית'', אבל אין זה משנה לצורך הדיון כאן.

המוסד הזה, אם נישתמש בפרפראזה על ביטוי ממערכון של הגששים, הוא ''יציר מישפטי וולגארי''. מין גולם שקם על יוצרו. זה גוף שהוא גם חוקר, גם שופט וגם מבצע את פסק הדין. מעין בית דין שדה שעל פסיקתו אין לערער. לא קיים דבר כזה בשום מקום בעולם. בהרבה ארצות מוקמות ועדות חקירה לבדוק מה גרם לשיבוש כזה או אחר. האמת היא שועדות כאלה תפקידן בדרך כלל הוא לטייח, להסתיר את האמת מן הציבור או לחילופין, למצוא שעירים לעזאזל. וועדות החקירה שהוקמו בארץ עד היום, מטרתן לא היתה שונה – בתחום הזה ועדת אור איננה יוצאת מן הכלל. השוני הוא בסמכויות המוענקות לועדות בישראל. יתרה מזו - בישראל השופטים הם כולם בבחינת ''סגנים של אלוהים'', שאינם חייבים דו''ח לאף אחד. שופטים עבורם ''הכל שפיט''. בישראל ''המלצות'' של וועדה כזאת הם בבחינת פסק דין מחייב, פסק דין שאין עליו כל עירעור. בהקשר זה, ראיתי פעם פסיקה של בית הדין העליון ש''המלצות'' של היועץ המישפטי מחייבות את הממשלה. אם זה כך אז למה קוראים לזה ''המלצות''?

ועדת אור אולי לא עומדת בקריטריון של ''ערנות וקשב במידה הנידרשת לתהליכים המיתרחשים בחברה הערבית'', אבל היא עומדת בצורה מפליאה במבחן של ''ערנות וקשר במידה הנידרשת לפוליטיקה התקינה של הגדה השמאלית''. כמו ועדות חקירה קודמות בהיסטוריה של מדינת ישראל, גם חברי ועדת אור ידעו בדיוק מה רוצים לשמוע מהם ולאיזה מסקנות עליהם להגיע. האם המרקחת שהם הפיקו תספק את רצונם של כל הצדדים? מסופקני. אבל באשר לנזק התעמולתי שייגרם למדינת ישראל - בכך אין כל ספק.

במדינת ישראל במצבה הנוכחי, המוסד הזה ששמו ועדת חקירה הוא מיותר לחלוטין. ואם בכל זאת נוצרות נסיבות בהן יש להעזר בו צריך להבטיח שתהיה הגדרה חדה וברורה של מעמדו וסמכויותיו, ולא להפוך את זה לקירקס כפי שהיה במהלך ישיבות ועדת אור, עם ההתפרעויות של הערבים בקרב קהל הצופים שלא היססו לנקוט באמצעי אלימות כלפי כל מי שהעז לאמר משהו שלא מצא חן בעיניהם.

---