זה היה פוטש. כמו כל פוטש קלאסי, הוא בוצע על-ידי חבורה של קצינים: שרון, מופז יעלון וצמרת צה''ל.

אין זה סוד שהמפלגה הצבאית (המפלגה היעילה היחידה בישראל) התנגדה להודנה מהרגע הראשון, כשם שהתנגדה ל''מפת הדרכים''. מנגנון-התעמולה האדיר שלה, הכולל את כל כלי-התקשורת, הפיץ את הבשורה: ''ההודנה היא אסון! כל יום של הודנה הוא יום רע! ירידת האלימות כמעט לאפס היא צרה צרורה: כי בחסות ההודנה מתגברים ומתחמשים ארגוני-הטרור! כל פיגוע הנמנע עכשיו יחזור אלינו כפליים!''

הצמרת הצבאית הייתה משולה לנרקומן, שנשלל ממנו הסם. נאסר עליה לבצע את הפעולות שהיא השתוקקה לבצע. הרי היא עמדה לנצח את האינתיפאדה, ממש או-טו-טו, היה צורך רק במכה מוחצת אחת נוספת, זבנג וגמרנו.

לבה של הצמרת הצבאית נחמץ כשראתה את התקווה החדשה שאחזה בציבור הישראלי, את עליית הבורסה וטיפוס השקל, את הנהירה ההמונית למקומות-הבידור, את סימני האופטימיות בקרב שני העמים. הייתה זאת הצבעה עממית ספונטנית נגד המדיניות הצבאית.

לאריאל שרון היה ברור שאם זה יימשך, המציאות תשבש את תוכניותיו ארוכות-הטווח. לכן קבע לעצמו כבר בראשית ההודנה שלושה יעדים מיידיים:

ראשית, להפיל את אבו-מאזן במהירות האפשרית. אבו-מאזן הפך לחביבו של ג'ורג' בוש, אורח רצוי בבית הלבן. הבלעדיות של שרון נפגעה. הצמד בוש-שרון, שעמד כבר להפוך לבושרון, איש אחד, עלול היה להפוך במקום זה למשולש בוש-שרון-עבאס. אין סכנה גדולה יותר לתוכניות שרון.

שנית, לחסל את ''מפת הדרכים'' בעודה באיבה. זו חייבה את שרון לסלק מיד כשמונים היאחזויות, להקפיא את כל ההתנחלויות, להפסיק את בניית החומה ולהוציא את צה''ל מכל ערי הגדה. שרון לא חלם למלא אף אחת מההתחייבויות האלה.

שלישית, לשים קץ להודנה ולהחזיר לצה''ל את חופש-הפעולה בכל השטחים הפלסטיניים.

השאלה הייתה איך עושים את זה מבלי שאף רבב של חשד ידבק בשרון עצמו. אסור היה שהציבור הישראלי, שרובו הגדול רצה בהודנה, יחשוד שמנהיגיו הם שכיבו את זיק התקווה. אסור היה שבעתיים שחשד כזה יתגנב למוחו התמים של בוש הטוב. כל האשמה הייתה צריכה ליפול על הפלסטינים, כך שהחיבה לאבו-מאזן תתנדף ותהפוך לשינאה ולבוז.

האמצעי לביצוע המשימה נבחר בקפידה. נלקח בחשבון שבעולמו הפשטני של בוש יש רק טובים ורעים. הרעים הם ''הטרוריסטים''. לכן היה כדאי להרוג את אנשי החמאס והג'יהאד. זה לא ירגיז את בוש. הרי בעיני הנשיא האמריקאי, להרוג ''טרוריסטים'' זה בכלל מצווה. ואז יהיו אלה הפלסטינים שישברו, כתוצאה מכך, את ההודנה.

וכך זה קרה:

ב-‏9 באוגוסט הוציא צה''ל להורג שני אנשי חמאס בשכם. אבל תגובה הארגון הייתה חלשה: ב-‏12 באוגוסט נהרג איש אחד בראש-העין ואיש אחד באריאל, שניהם על-ידי מתאבדים שבאו משכם. המטרה לא הושגה: חמאס הודיע שההודנה נמשכת. ב-‏14 באוגוסט הוציא צה''ל להורג את מוחמד סידר, ראש הזרוע הצבאית של הג'יהאד בחברון. כעבור חמישה ימים, ב-‏19 באוגוסט, פוצץ מתאבד אוטובוס בירושלים והרג 20 גברים, נשים וטף. כעבור יומיים, ב-‏21 באוגוסט, הוציא צה''ל להורג את איסמעאיל אבו-שנב, האיש מס' 4 בצמרת החמאס.

הפעם אי-אפשר היה אפילו להדביק לקורבן את התואר ''פצצה מתקתקת'', כמקובל במקרים כאלה. האיש היה מנהיג פוליטי מובהק. מדוע נבחר דווקא הוא? לאחד הכתבים הצבאיים בטלוויזיה הישראלית הייתה פליטת-פה: אבו-שנב נהרג, כך אמר, מפני שהיה ''זמין''. כלומר, קל היה להרוג אותו, מפני שלא ירד למחתרת, כמו ראשי הזרוע הצבאית.

הפעם, סוף-סוף, הושגה המטרה. הארגונים הפלסטיניים הודיעו שהם שמים קץ להודנה. שרון ושות' חגגו. תוך שעות חדרו כוחות צה''ל שוב למרכזי הערים הפלסטיניות, החלה אורגיה של מעצרים והריסת בתים (יותר מארבעים ביום אחד).

הנרקומן התנפל על הסם. הקריז נגמר, הקצינים יכלו לבצע את כל הדברים שנמנע מהן לבצעם במשך שבועות ארוכים.

אבל המצב לא יחזור לקדמותו. אין ''סטטוס קוו אנטה הודנה''. ההריגות והפיגועים יהיו רבים יותר ואכזריים יותר. בניית החומה בעומק השטחים הפלסטיניים תזורז, וכך גם הבנייה בהתנחלויות.

מכונת-התעמולה הצבאית כבר מכשירה את דעת הקהל ל''גירוש ערפאת''. המילה ''גירוש'' הוא ממוצרי מכבסת-המלים הצבאית, אחד האגפים הפעילים ביותר בצה''ל. הכוונה איננה לגרש אותו מהמוקטעה, או מפלסטין, אלא מהעולם הזה. התגובה הפלסטינית והערבית ידועה מראש. זאת תהיה נקודת אל-חזור היסטורית, הריגת סיכויי השלום לצמיתות.

והאמריקאים? מעולם לא התגלה מימשל בוש במלוא עליבותו כמו כאן. קולין פאואל המסכן מעורר רחמים בגמגומיו, ושליחו ג'ון וולף, זאב בלי שיניים, ילך בדרך כל קודמיו. אחרי שהסדר החדש באפגניסטאן התפרק באופן מביש ובעיראק מתנהלת מלחמת-גרילה קלאסית נגד הכיבוש השנוא, תסתום התמוטטות ''מפת הדרכים'' את הגולל על הפנטזיות הנשיאותיות. הרבה יותר קל להצטלם במדי מצביא על רקע של סטטיסטים צבאיים, מאשר לנהל מדיניות נבונה.

מובן שחידוש מעגל הדמים ישים קץ לכל תקווה ליציאה מהמיתון העמוק בישראל. המשבר הקיים יעמיק. יחד עם ההודנה ומפת-הדרכים, ימותו גם התיירות, ההשקעות וההתאוששות. רק התמיכה האמריקאית תמנע קריסה כלכלית גמורה. המשק משול גם הוא לנרקומן הזקוק לסם: תשעה מיליארד דולר בצורת ערבויות מחכים לאריאל שרון בוושינגטון. הם יספיקו לצמרת הצבאית והפוליטית. רק העניים יהיו יותר עניים, מה אפשר לעשות.

כל זה נעשה מבלי לשאול את הציבור הישראלי. אין ויכוח בציבור, אין ויכוח אמיתי בתקשורת הממושמעת, בכנסת האילמת ובממשלת-הבובות. לכן זהו פוטש.

הסיכום: מפת-הדרכים מתה, מפני ששרון לא רצה בה מלכתחילה, בוש לא ראה בה אלא עוד הזדמנות להצטלם על רקע יפה, ואילו אבו-מאזן לא קיבל מישראל ומאמריקה שום דבר שניתן לראות בו הישג לעם הפלסטיני.

ומה הלאה? אחרי הרבה-הרבה דם ודמעות, שני העמים יגיעו שוב למסקנה שעדיף להגיע להסכם ולעשות שלום. אז יצטרכו להסיק סוף-סוף את המסקנה המתבקשת מהפרק האחרון: צריכים להתחיל מהסוף. רק אחרי שתתגבש תמונה ברורה של ההסדר הסופי בין שני העמים ניתן לטפל בבעיות המיידיות. כל שיטה אחרת היא מפת-דרכים לתהום.