מי יציל את אבו-מאזן?

אורי אבנרי

---

אבו-מאזן ייפול לפני סוף חודש אוקטובר – כך סבורים בחוגי הצמרת ההפלסטינית. אחרי הפארסה האכזרית של ''שחרור האסירים'' הולכת וגוברת אמונה זו עוד יותר.

הצפי מבוסס על ההנחה, שאבו-מאזן לא ישיג דבר, לא מהאמריקאים ולא משרון. לא שחרור רוב האסירים, לא סילוק כל המחסומים בתוך השטחים הפלסטיניים, לא הפסקת הבנייה של החומה, לא יציאת צה''ל מכל הערים הפלסטיניות, לא שחרור הנשיא הנצור, לא הקפאת ההתנחלויות, לא חיסול כל המאחזים שקמו בשלוש השנים האחרונות (כפי שנקבע במפת-הדרכים הכמעט-נשכחת).

אילו רצו ''לעזור לאבו-מאזן'', לפי הנוסח השגור בוושינגטון, היו ממלאים לפחות חלק משמעותי מתביעות אלה. אך בפועל לא קרה שום דבר מכל אלה. השחרור הראוותני של קומץ האסירים, שעמדו במילא על סף השחרור, רק הבליט את המחדל והגביר את הזעם.

אבו-מאזן נבחר מפני שהאמריקאים דרשו זאת. ההנחה הייתה שהאמריקאים יתנו לו דברים שאינם רוצים לתת ליאסר ערפאת. כלומר, שהם יפעילו לחץ אמיתי על שרון, כדי שיספק את הסחורה. זה לא קרה. תנאי-החיים הנוראים בשטחים הכבושים לא השתפרו. בכמה מקומות אף הוחמרו.

לאבו-מאזן אין תמיכה ציבורית רחבה. אמנם, הוא מייצג לכאורה את המפלגה השלטת, פת''ח, אך גם בתנועה זו מעמדו בעייתי. התנועה מסורה בלב ונפש ליאסר ערפאת, וקיומו הפוליטי של אבו-מאזן תלוי כל-כולו בתמיכת ערפאת.

בסקר פלסטיני פנימי זכה אבו-מאזן ב-‏2% מדעת-הקהל. בראש הרשימה מופיע, כמובן, ערפאת. אחריו, במקום השני, עומד מוסטפה ברגותי, שהקים רשת גדולה של אגודות לעזרת האוכלוסייה הסובלת. במקום השלישי מרוואן ברגותי, מנהיג התנזים העומד למשפט בישראל. אבו-מאזן מופיע בתחתית.

שרון יכול היה להציל את אבו-מאזן, אילו חפץ ביקרו. אבל גם בנושא זה מוטב להתעלם ממה ששרון אומר, וכדאי לשים לב רק למה שהוא עושה. הוא רואה בדאגה את עליית קרנו של אבו-מאזן בבית הלבן ובקונגרס, והוא חושש שמא תמיכת האמריקאים בישראל תצטמק מ-‏100% לכדי 95% בלבד.

נפילת אבו-מאזן על-ידי הצבעה במועצה המחוקקת הפלסטינית תהיה נוחה מאוד לשרון. הוא מאמין שכך תמות מפת-הדרכים, והוא יהיה פטור מהדרישות להפסיק את בניית החומה, לפרק את המאחזים ולהקפיא את ההתנחלויות.

גם בעניין זה זוכה שרון בתמיכתה הנלהבת של צמרת צה''ל. זו מתנגדת להודנה ומשתוקקת לחידוש האלימות. היא משוכנעת, כמו תמיד, שהיא עומדת או-טו-טו לשבור את ההתנגדות הפלסטינית. דרושה רק עוד מכה גדולה אחת – וגמרנו.

האם יתממשו התקוות של שרון ושות' לגבי עמדת ארצות-הברית? זה תלוי מאוד במי שיבוא במקום אבו-מאזן.

המועמד של ערפאת הוא המיליונר הפלסטיני מוניב אל-מצרי, בן משפחה חשובה בשכם, בעל עסקים נרחבים בארצות הערביות וברחבי העולם. זהו אדם בעל יכולת מוכחת, והוא פופולרי ברחוב הערבי.

מועמד סביר אחר הוא שר-האוצר החדש, סלאם פיאד. גם הוא הוכיח יכולת מופלגת. תוך זמן קצר עשה סדר בכספי הרשות הפלסטינית, חיסל במידה רבה את השחיתות, דאג לתשלום סדיר של המשכורות (לא עוד חלוקה על-ידי איש בעל מזוודה מלאה בשטרות-כסף, אלא העברה לחשבונות-הבנק של העובדים). גם הוא זוכה לכבוד ברחוב הפלסטיני.

שני המועמדים האלה מקובלים על האמריקאים. בחירת אחד מהם כראש-הממשלה הבא עשויה להביא להמשך שיפור היחסים בין וושינגטון ורמאללה.

אם אבו-מאזן ייפול, מוחמד דחלאן עלול ליפול איתו. דחלאן זכה בתפקידו מפני שהאמריקאים (והישראלים, כמובן) דרשו זאת. עובדה זו פגעה במעמדו מלכתחילה. הוא אמנם איש פת''ח, אך אין הוא חבר ב''וועדה המהפכנית'', המוסד העליון של התנועה. גם החשד שהוא נושא את עיניו אל מקומו של ערפאת אינו מחבב אותו על הבריות.

מתחרהו המסורתי של דחלאן, ג'יבריל רג'וב, התפייס עם ערפאת אחרי התקרית המפורסמת, שבה סטר ערפאת על לחיו. מעמדו נפגע במבצע ''חומת מגן'', אחרי שצה''ל כבש את מפקדתו בביתוניה ותפס את אנשי-החמאס שהיו כלואים שם, וזאת אחרי שהאמריקאים הבטיחו לו במפורש שצה''ל לא ייגע במתחם שלו. באחרונה החלים רג'וב מניתוח קשה והודיע לערפאת שהוא תומך בו, אך אינו מוכן לקבל בינתיים שום תפקיד רשמי.

רג'וב, כמו אבו-מאזן ורבים אחרים, התנגד לאינתיפאדה החמושה ותומך בהתנגדות אזרחית בלתי-אלימה. הוא תולה תקוות גדולות בשמאל הישראלי ומאמין שהפסקת האלימות והגברת שיתוף-הפעולה עם מחנה-השלום הישראלי יחוללו שינוי מכריע. חסידי ההתנגדות המזוינת טוענים, לעומת זאת, שישראל מבינה רק את שפת הכוח, ושבלי אלימות לא יושג דבר. הציבור הפלסטיני הרחב מתנדנד בין שתי גישות אלה.

ברגע זה, רק האמריקאים יכולים להציל את אבו-מאזן. בסרט המפורסם ''להציל את הטוראי רייאן'' נשלחה יחידה לחלץ חייל שנקלע אל מאחורי חזית האויב. עכשיו המשימה היא להציל את אבו-מאזן ברגע האחרון מבין מלתעותיו של שרון.

---