לפני שנים רבות ראיתי תוכנית בטלויזיה הלימודית שנחרטה לי בזכרון.
בתוכנית הופיע פסיכולוג שאירח 2 ילדים.
אחד היה בן 3 והשני בן 7.
הוא סיפר סיפור כזה:
ילד אחד ראה חתול וזרק עליו אבן. החתול נשרט קצת וברח.
ילד אחר, חבר שלו, זרק אבן על עץ. האבן פגעה לא בכוונה בחתול שעבר במקרה, ולחתול ירד הרבה דם.
כעת שאל הפסיכולוג את הילדים: ''מי ילד יותר רע''?
בן ה-‏7 בחר בילד שרצה לפגוע בחתול.
בן ה-‏3 בחר בילד שזרק אבן על העץ.
הסביר הפסיכולוג את התשובות:
בעוד שבן ה-‏7 בחר בילד שהתכוון לעשות רע לחתול בחר בן ה-‏3 בילד השני כיון לחתול ''ירד הרבה דם''.
במילים אחרות, בן 3 שופט לפי התוצאה בלבד ובן 7 כבר מסוגל לתת משקל לכוונה במבחן הרוע.

החלוקה ל''טובים ורעים'' בולטת מאד בכל מה שקשור לילדים: אגדות ילדים ובסרטים מצויירים.
כאשר ילדי היו קטנים והיו באים לראות סרט כשהוא כבר בעיצומו הם היו תמיד שואלים אותי:
''מי כאן הטובים ומי כאן הרעים''
''אין בעיה'' הייתי עונה להם בחיוך מרושע. ''היפים הם הטובים והמכוערים הם הרעים''.
מהר מאד הם הבינו למה התכוונתי .
יוצא דופן הוא הסיפור (והסרט) של ויקטור הוגו ''היפה והחיה'' - וזאת גם הסיבה שהסרט הזה אהוב עלי במיוחד.

אני חייב להודות שגדעון ספירו מרתק ביכולת שלו להקצין ולהיות עקבי בזה. אצלו האבחנה בין טובים ורעים היא חדה כמו מדע מדוייק. ומה לנו כי נלין על ג'ורג' בוש?
בתחילה היה נראה לי שמר ספירו, בכל הנוגע למבחן החתול, תקוע בגיל 3.
מדוע?
כנגד טענות של בעלי דעה שמאלנית בעלי חזות הומניסטית על הריגת אזרחים פלסטינים ע''י צה''ל ,הם היו נענים שהדבר נגרם בשוגג כנגד פגיעה רצחנית מכוונת באזרחים מצד המתאבדים הפלסטינים. יש כאן, בעצם, העלאת נושא הכוונה כאבן בוחן לרוע.
בתגובה אנו שומעים את הטיעון החוזר על עצמו מצד השמאל הקיצוני, שצה''ל הוא צבא כיבוש (ולכן הוא בהכרח רע).

אם כך, למראית עין, ספירו בעד התוצאה.
אך למעשה, המצב יותר מורכב. לרעה.
ספירו אינו בן 3 והוא עושה לנו אבחנה מורכבת:
כאשר אזרחים פלסטינים נהרגים הוא מנפנף לנו בתוצאה. הוא יודע היטב שצה''ל לא מכוון את יריותיו סתם בעוברי אורח אך כיון שהוא צבא כיבוש שמלכתחילה לא אמור להיות שם אז התוצאה הטרגית מתבקשת. ושלא יבלבלו אותו עם עובדות.
לעומת זאת, כאשר אזרחים ישראלים נרצחים ע''י מחבלים מטווח של אבחנת צבע העיניים ספירו ממעיט בתוצאה וממעיט גם בכוונה (שהופכת במקרה זה לסוגיה טקטית זניחה) ומעלה על נס את המטרה הפוליטית של הרצח. וכהגדרתו (כמו גם הגדרת החמאס) פעולת התנגדות לכיבוש המבוצעת ע''י לוחמי גרילה.

---

מכאן גם נבין מדוע ההבדל בין מספר ההרוגים הפלסטינאים בשוגג ע''י צה''ל לבין מספר האזרחים הנרצחים בכוונה ע''י הפלסטינאים אינו מזיז לו. הרוג פלסטיני אחד ע''י ''צבא הכיבוש'' ראוי לגינוי יותר מאלף אזרחים ישראלים מתפוצצים באוטובוסים ובקניונים.

---

כדי להמחיש הקריטריונים של המוסר הבה נדמיין מקום שאינו קשור כלל למזה''ת. למשל, טנזניה.
דמיינו את עצמכם הולכים ברחוב הראשי בבירה דאר א-סלאם.
גם גדעון ספירו הולך אתנו. אנו מנהלים, כמובן, ויכוח ער כפי שאנו עושים כאן באתר הזה.
לפתע פיצוץ עז.
אוטובוס ילדים מתפרק לחלוטין ועולה באש.
חלקי איברים של ילדים פזורים ברדיוס של עשרות מטרים מהמקום.
לרובנו לוקח בדיוק שנייה להזדעזע. ברור שהפיצוץ לא היה טבעי. רובנו מזועזעים גם נפשית וגם מחשבתית.
אם בנקודה זו יגידו לנו שמדובר בפיגוע נמשיך להיות מזועזעים וזועמים.
אולי אחרי כמה שעות, לאחר שקצת נרגע, ננסה לברר מי הם המפגעים ומה הם בכלל רוצים. ואולי גם זה לא.
קיימת גם אפשרות שיגידו לנו שלא מדובר בפיגוע טרור אלא בתאונה.
זה כבר נשמע יותר מוזר ואז כן נתעניין איך זה קרה.
יגידו לנו שחאפרים בענף הגז בטנזניה למדו מהחאפרים של שכונת התקווה את העבודה (לסתום דליפות עם מסטיק) והם החליטו לנצל את נסיעת הילדים להוביל בלוני גז גדולים בתא המטען.
האם מידע חדש זה יכעיס אותנו? כמובן.
ואם יגידו לנו שהנהג של האוטובוס רצה להתאבד כי אשתו עזבה אותו והחליט לעשות זאת בזמן העבודה.
האם גם מידע חדש זה יכעיס אותנו? כמובן.
למעשה, כל סיבה שהיא, תכעיס אותנו.

ומה אצל גדעון ספירו?
בתור אדם שראה הרבה בחיים, והרבה ממה שראה לא מצא-חן בעיניו, הוא לא ממהר לנקוט עמדה. הוא אומנם מאד מוסרי והומניסט גדול בעיני עצמו אך בדקות הראשונות של הזוועה עדיין חסרים לו נתונים כדי לקבוע אם יש מקום לכעוס על מישהו.
האפשרות שהוא ראה פיגוע התאבדות מעוררת בו עניין.
''האם גם בטנזניה יש מצב של שלטון כיבוש על עם כבוש''? הוא ישאל שוטר.
השוטר יסתכל עליו בתדהמה. זה כמו לשאול עד ראיה אצלנו לפיגוע דקה אחרי האירוע בכמה הסתיים המשחק של מכבי.
אם התשובה של השוטר תהיה חיובית אז ספירו ירגע מבחינה נפשית ויתעורר מבחינה אינטלקטואלית: ''זה מה שקורה כששולטים על עם אחר''!
''לוחם החופש הקריב היום את עצמו למען שחרור עמו מהכיבוש האכזר והמשחית'' וכו' וכו'
''- ומה אשמים הילדים?''
''הם לא אשמים. ממשלתם אשמה'' וכו' וכו'

אין מה לדבר, הומניסט בפעולה.