כל צופה-טלוויזיה מכיר את הגשר המחבר את שני המבנים שנותרו יחידים בלב עיי החרבות של המוקטעה ברמאללה.

כשהייתי שם באחרונה הצביע קצין פלסטיני על שולחן פשוט וכסא על-ידו, ליד אחד החלונות של הגשר הזה. מבעד לחלון נשקף נוף פלסטיני רחב-ידיים. ''כאן אוהב אבו-עמאר לשבת בהפסקות בין ישיבות ולהסתכל בנוף.''

לפני 21 שנה, כשנפגשתי איתו בפעם הראשונה בביירות, הוא היה אחד המנהיגים הניידים ביותר בעולם, אם לא הנייד מכולם. פעם סיפר שבחמשת הימים האחרונים ביקר בשבע מדינות, כאשר הוא ישן במטוס בין מדינה למדינה. צווארו היה נתון אז בסד. עכשיו הוא כלוא כבר שנתיים במוקטעה. בחלק מהזמן, כאשר התהדק המצור, חי בתנאים גרועים יותר מאשר בכלא: בחדר אטום, בלי חמצן, כמעט בלי מים, כשהביוב סתום. הוא ידע שבכל רגע עלולים החיילים לפרוץ פנימה כדי להרגו.

בעוד כמה ימים ימלאו לו 74 שנים. את יום הולדתו יבלה בכלאו.

זוהי הזדמנות טובה לערוך מין סיכום-ביניים של האיש ופועלו.

הוא המנהיג הנמצא על הבימה העולמית זמן רב יותר מאשר כל מנהיג אחר, מלבד פידל קסטרו. רבים מן המנהיגים הנוכחיים בעולם, כמו בוש ובלייר, היו תינוקות כאשר נטל לידיו את האחריות לגורל העם הפלסטיני.

בעולם כולו מזהים את פניו בנקל.

הוא אחד המדינאים המושמצים ביותר בעולם, ואולי המושמץ מכולם.

הוא האדם השנוא ביותר בישראל. אנשי ימין ושמאל מתחרים ביניהם בהבעת שנאה כלפיו. כמעט כל מאמר של ''שמאלן'' ישראלי מתחיל בהשמצת ערפאת.

הוא המנהיג הנערץ והאהוב ביותר על בני עמו, וכנראה גם המנהיג הנערץ ביותר על המוני העולם הערבי והמוסלמי.

לא רע בשביל אדם שימלאו לו עכשיו 74 שנים.

התואר שדבק בו יותר מכל אחר הוא ''סמל''. גם האופוזיציה הפלסטינית מכנה אותו ''סמל העם הפלסטיני''. זה נכון, אבל זה גם מטעה.

זה מטעה, מפני ש''סמל'' הוא אדם שמקימים לא אנדרטות ושתמונתו תלויה על הקיר. נשיא ישראל הוא סמל, וכך גם נשיאי גרמניה ואיטליה. ואילו יאסר ערפאת הוא מנהיג פעיל מאוד, הדמות הדומיננטית בעם הפלסטיני.

אבל התואר הזה נכון בכל זאת. דרכו של ערפאת, מראשיתו כמנהיג של קבוצת פליטים בנכר ועד היום, כאשר העולם כולו תומך בהקמת מדינה פלסטינית, מסמלת מאין כמוה את מלחמת ההישרדות של העם הפלסטיני. אין אדם המסמל יותר את מצב העם הפלסטיני, סיבלו, נחישותו ואומץ-ליבו, מאשר האיש במוקטעה הנצורה, בית-סוהר בתוך בית-סוהר (רמאללה) בתוך בית-סוהר (פלסטין כולה).

כבר נכתב הרבה על הפרק הראשון בחייו. על אביו, עזתי שהשתקע במצריים, על אמו שמתה בשהיה בגיל רך, על ילדותו במשפחת אמו בירושלים.

באחרונה מרבה ערפאת לספר לאורחיו – פלסטינים, ישראלים ואורחים זרים – על השנים המאושרות ההן, כששיחק עם ילדים יהודיים ליד הכותל המערבי ובשכונת המוגרבים. ואילו שנות חייו בחיק משפחת אביו בקהיר מעוררות אצלו, כנראה, פחות נוסטלגיה.

הוא אוהב להזכיר את העובדה שלמד הנדסה. את זיכרונו האגדתי – בייחוד למספרים ולנתונים עובדתיים אחרים – הוא מייחס למקצועו זה. לא אחת תיקן לי עובדות ומספרים – כמה נציגים יש לאגודת-ישראל בכנסת, כמה אחוזים מהגדה המערבית מוכן שרון ''לנדב'' למדינה הפלסטינית במסגרת ''הוויתורים הכואבים'' שלו.

דרכו הפוליטית התחילה באגודת הסטודנטים הפלסטיניים בקהיר. היא קיבלה משמעות היסטורית כאשר עבר לכוויית, כדי לעבוד שם כמהנדס, ותחת זאת הקים את פת''ח, תנועת-השחרור הפלסטינית הראשונה מאז החורבן של 1948.

שחרור ממי? לכאורה, מישראל. אך למעשה משלטון המנהיגים הערביים. אי-אפשר להבין את ערפאת מבלי להכיר את הפרק החשוב הזה בחייו.

בסוף שנות ה-‏50 שימש העניין הפלסטיני ככדור במשחק הפנים-ערבי. כל שליט ערבי השתמש בו כדי לתבוע לעצמו את המעמד הבכיר בעולם הערבי ולגבור על מתחריו. גמאל עבד-אל-נאצר במצריים, עבד-אל-כרים קאסם בעיראק, חוסיין הצעיר בירדן ועמיתיהם בסעודיה, מרוקו ושאר המדינות – כל אחד מהם הכריז על עצמו כעל מגן העם הפלסטיני, כשהוא מדכא באכזריות כל גילוי פלסטיני עצמאי. בעיני ערפאת וחבריו הצעירים הפכה ''עצמאות ההחלטה הפלסטינית'' ליעד מקודש.

תנועת פת''ח נולדה לתוך מציאות זו. ערפאת וחבריו רצו להוציא את העניין הפלסטיני מידי השליטים הערביים. לתנועה החדשה לא היו כוח, כסף, נשק. לא היה לה בסיס חופשי בשום מקום. פעיליו יכלו להיתפס על-ידי השירותים החשאיים בכל ארץ ערבית, אם לא מילאו את רצון השליט המקומי. זה קרה לפעילים הפלסטינים פעמים רבות. לשיא הגיעו הדברים כאשר השליט הסורי אסר את כל הנהגת פת''ח, וערפאת בראשם. רק אום-ג'יהאד, אשתו של אבו-ג'יהאד (וכיום שרה בממשלה הפלסטינית) נשארה בחוץ, והיא קיבלה לידיה את הפיקוד על כל לוחמי הארגון.

כדי שתנועתו תשרוד, היה על ערפאת לתמרן בין המנהיגים, להתחנף לאנשים שהוא בז להם, להתרפס בפני מנהיגים שהאינטרס הפלסטיני עניין אותם כקליפת השום. כפי שאמרה לי אישיות פלסטינית ידועה: ''למען הישרדותו של עמנו הוא נאלץ לשקר, להתחכם, להתבטא בכפל-לשון, לנהוג בעורמה, להשתמש בתחבולות. אז נולדה השפה הערפאתית המיוחדת.''

למרות התנכלות המשטרים הערביים, ובעזרת שיטות אלה, גבר בהדרגה כוחה של פת''ח. כדי לחסום את דרכה ולהכפיף את הפלסטינים לאינטרסים המצריים, יזם עבד-אל-נאצר בראשית שנות ה-‏60 את הקמת אש''ף (''ארגון השיחרור הפלסטיני''), והפקיד עליו דמגוג קשיש בשם אחמד שוקיירי. אך מלחמת ששת-הימים הוריד את קרנם של שליטי קאהיר, עמאן ודמשק. הקרב על כראמה ׁ(1968), שבו גברו לוחמי פת''ח, בהנהגתו האישית של ערפאת, על כוחות צה''ל שנשלחו לחסלם, העלתה את יוקרת פת''ח לשחקים: אחרי שהצבאות הערביים הובסו בצורה מבישה, דווקא לוחמי פת''ח החזיקו מעמד בגבורה. התוצאה: פת''ח השתלטה על אש''ף, ערפאת הפך למנהיג האומה.

כל המנהיגים הערביים, שעימם נאלץ ערפאת להתמודד בתקופה ההיא, מתו או נרצחו. ערפאת נשאר.

יתכן שההישג הגדול ביותר שלו כמנהיג לאומי התבטא ביכולתו להחזיק את החבילה הפלסטינית ביחד.

כמעט כל תנועות-השחרור ידעו מלחמות-אחים רצחניות, פילוגים מרים ומאבקים פנימיים נואשים. גם המחתרת העברית ידעה את הסיזון ופרשת ''אלטלנה''. ודווקא הפלסטינים, שמצבם קשה לאין שיעור מכל תנועה אחרת, ניצלו מגורל זה.

כמעט כל התנועות האחרות צמחו מתוך עמים שישבו על אדמתם, תחת שלטון זר אחד. ואילו העם הפלסטיני מפוזר בתריסר ארצות, כולן דיקטטורות מדכאות. השם ''פלסטין'' נמחק מהמפה, וגם הפלסטינים שנותרו בארץ היו כפופים למשטרי-דיכוי: תחילה של ירדן ומצריים, אחר-כך של המושל הצבאי הישראלי.

כאשר קם אש''ף, ניסו כל המשטרים הערביים לבחוש בקדרה. דמשק, בגדאד, ריאד, קהיר ומוסקבה הקימו ארגונים פלסטיניים, כדי לכפות את האינטרסים שלהן על העם הפלסטיני. חילוניים ודתיים, ארגוני שמאל וימין שיחקו משחק עצמאי. ערפאת נאלץ להתמודד עם כולם, לתמרן, לפייס, לקרב פעם את זה ופעם את זה. הוא הפך לרב-אמן במלאכה זו, ויתכן שאין דומה לו בעולם.

בו בזמן היה עליו לנהל את המאבק הלאומי. כמו כמעט כל מנהיגיהן של תנועות-שחרור מודרניות, ממנחם בגין ועד נלסון מנדלה, הוא האמין במאבק המזוין (הנקרא תמיד ''טרור'' בפי השליטים הזרים). ארגוני אש''ף ביצעו פיגועים ללא-ספור, מהם אכזריים, מהם גם מפלצתיים – אם כי רוב המעשים החמורים ביותר בוצעו דווקא על-ידי ארגונים שלחמו בערפאת. כל מנהיגי אש''ף האמינו כי ''המאבק המזוין'' נחוץ, לאור הדיספרופורציה העצומה בין עוצמת ישראל וכוחם הדל של הפלסטינים.

ערפאת עצמו, לפי עדות כל מכריו, רחוק מלהיות אכזרי או צמא-דם. רק במקרים נדירים ביותר אישר פסקי-דין מוות כשהציבור דרש זאת – ומספר ההוצאות-להורג בתחום שלטונו נמוך לאין שיעור ממספר ההוצאות להורג של מושל טקסס לשעבר, ג'ורג' וו' בוש, למשל.

אין מומחה בעולם המתכחש לעובדה שללא המאבק המזוין לא היו הפלסטינים משיגים דבר, והם היו מאבדים את מולדתם מזמן: הפיגועים האלימים הם שהחזירו את העם הפלסטיני למפת העולם והם שהביאו לאש''ף, לדעת המומחים, את שורת ההישגים ההיסטוריים, מעמדו כ''נציג הבלעדי של העם הפלסטיני'', הופעתו באו''ם, ההכרה הבינלאומית, הסכם אוסלו, השיבה לפלסטין והיווצרות הקונסנזוס העולמי סביב רעיון המדינה הפלסטינית.

אבל ערפאת לא ראה מעולם במאבק המזוין מטרה בפני עצמה. האלימות היא בעיניו מכשיר כשאר המכשירים.

בסוף 1973 עשה ערפאת דבר, שהוא נדיר מאוד בחייהם של מנהיגים. אחרי שחולל מהפכה אחת (הקמת פת''ח ופתיחת המאבק המזוין) יזם מהפכה נוספת. (כעבור שנים עשה יצחק רבין דבר דומה.)

מלחמת יום-הכיפורים שינתה את תפיסתו האסטרטגית. עד אז האמין שניתן להפיל את ישראל בכוח. המאבק הפלסטיני נועד, בראש וראשונה, להביא לעימות צבאי כולל בין ישראל והעולם הערבי, כפי שאכן קרה ב-‏1967. באוקטובר 1973 נכח ערפאת שאין שחר לתקווה זו. צבאות מצריים וסוריה אמנם תקפו את ישראל והשיגו הפתעה וניצחון מזהיר, אך תוך שבועיים הכריע צה''ל את הכף והתקדם לעבר קהיר ודמשק. ערפאת, המהנדס ההגיוני, הסיק את המסקנה המתבקשת: אין אופציה צבאית אמיתית.

מכאן הסיק מסקנה מרחיקת-לכת: אין ברירה אלא להקים את המדינה הפלסטינית תוך פשרה והסדר מדיני עם ישראל. הוא ניגש למלאכה.

המאמץ הדרוש היה עצום. בעיני דור שלם של פלסטינים, ישראל הצטיירה כאויב מפלצתי, שגירש את חצי העם הפלסטיני מבתיו ומאדמותיו וממשיך לדכא ולנשל את המחצית השניה. בצר לו, נאחז העם הפלסטיני באמונתו שישראל קיימת שלא כחוק, ושביום מן הימים תימחק מעל פני האדמה. על ערפאת היה לעקור אמונה זו מלבו ולהביאו לפשרה המותירה לעם הפלסטיני 22% ממולדתו ההיסטורית.

הוא פעל כפי שפעל תמיד: בסבלנות אין קץ, ברגישות לבני-אדם, בתמרונים טקטיים, בזיגזאגים ובדיבורים סחור-סחור. הוא פתח במגעים חשאיים עם קומץ אנשי-שלום ישראליים (ואני ביניהם) מתוך תקווה שהם יפלסו את דרכו אל לב הממסד הישראלי. הוא המריץ כמה מאנשיו (ובראשם סעיד חמאמי ועיסאם סרטאווי, ששניהם נרצחו בשל כך) לבטא בגלוי את מחשבותיו הנסתרות. הוא העביר, צעד אחרי צעד, שינוי מהותי בהחלטות המועצה הלאומית הפלסטינית. במאמץ זה, שנמשך מ-‏1974 עד 1988, היה אבו-מאזן עוזרו העיקרי.

באותם הימים היה יצחק רבין עדיין מתנגד קיצוני לשלום עם הפלסטינים, ושמעון פרס היה אבי תנועת ההתנחלות. שניהם דגלו ב''אופציה הירדנית''. אם הגיע למישהו פרס-נובל על הסכם-אוסלו, הרי היה זה ערפאת.

אחת התכונות שהיקנו לו את מקומו בלב הציבור הפלסטיני היא אומץ-לבו הנדיר.

כאשר פלש אריאל שרון ללבנון, כדי לסלק את הפלסטינים ולהרוג את מנהיגם, יכול היה ערפאת לעבור בעוד מועד לארץ אחרת. הכל היו רואים בכך מעשה נבון. אבל הוא נשאר עם לוחמיו בעיר הנצורה עד היום האחרון. אחרי קרב ממושך יצאו הלוחמים מהעיר בראש מורם, כשהם נושאים את נשקם, וערפאת בראשם.

פרשה אחרת, כמעט נשכחת, הביאה לו תהילה רבה עוד יותר. כשנה אחרי היציאה מביירות תקפו הסורים וסוכניהם את כוחות אש''ף במחנות-הפליטים ליד טריפולי, בצפון לבנון. ערפאת היה באותה עת בכנס של האו''ם בז'נבה. הוא עשה מעשה שכמעט לא ייאמן: חזר ללבנון, התגנב לתוך המחנה הנצור ונשאר שם, עד שיצא שוב בראש לוחמיו, שלא נכנעו גם הפעם.

במשך רוב שנותיו היו חייו בסכנה כמעט בכל רגע, כשתריסר שירותים חשאיים זוממים להרגו. הוא נחלץ מכמה וכמה התנגשויות. פעם ניצל בנס כאשר מטוסו נאלץ לבצע נחיתת אונס בלב המדבר. שומרי-ראשו ניספו.

באמצע הקרב על ביירות שאלתו אותו לאן ילך אם ייצא ממנו חי. בלי להסס ענה: ''הביתה, כמובן!'' כעבור 12 שנה, ביום הראשון של שיבתו לארץ, לחש באוזני: ''אתה זוכר מה אמרתי לך בביירות? הנה חזרתי!''

כראש הרשות הפלסטינית החדשה הוטלה עליו אחת המשימות הקשות ביותר של חייו. הועמד לפניו אתגר ששום תנועת-שחרור אחרת לא התנסתה בו: להקים מעין-מדינה בשעה שהכיבוש נמשך ומלחמת-השחרור הייתה עדיין בעיצומה.

יחד עם ערפאת חזרו ארצה ותיקי המאבק, שסברו, בצדק מבחינתם, שמגיע להם לשלוט ברשות החדשה. אותה התביעה הייתה בפי דור חדש של מנהיגים, שצמח במהלך האינתיפאדה, בבתי-הסוהר ובמחתרת. אותה התביעה הייתה גם בפי אלפי האקדמאים, בוגרי האוניברסיטות מכל העולם. (אחד מהם אמר לי: ''בסדר. שיתן מדליות לכל הלוחמים. אבל את המדינה צריכים לנהל אנשים שהוכשרו לכך.'') היה על ערפאת לתת חלק מהעוגה הקטנה למיעוט הנוצרי, לנשים, לנציגי האזורים השונים, לפליטים, ובעיקר – לראשי מאות המשפחות הגדולות, השולטים בחברה הפלסטינית מדורי-דורות, ושבלעדיהם אי-אפשר היה לשלוט בציבור. משימה כמעט בלתי-אפשרית.

קשה לומר שהקמת הרשות הייתה הצלחה מסחררת. אבל בהתחשב באילוצים האובייקטיבים, עשה ערפאת עבודה לא רעה.

אחת מנקודות-התורפה הייתה הריכוזיות של השלטון החדש. במשך עשרות שנות המאבק התרגל ערפאת להחליט לבדו ולהחליט מהר. עמיתיו הניחו לו ברצון לקבל את ההחלטות הגורליות, שחייבו אומץ-לב וסיכון אישי. רוב עמיתיו הקרובים נהרגו במאבק, מהם על-ידי ישראל, מהם על-ידי הסוכן העיראקי אבו-נידאל ודומיו. ככל מנהיג הנמצא זמן רב במוקד המאבקים הפנימיים והאחריות, ערפאת נעשה בודד וחשדן.

כמה מראשי הציבור הפלסטיני סברו כי עם הקמת הרשות, הסתיים המאבק. הם החלו ''עושים לביתם'', ואחדים מהם נהגו בשחיתות, בהתאם לנורמות המקובלות במדינות השכנות (ולא רק שם). הדבר עורר רוגז בציבור הפלסטיני. שמאלנים ישראליים התחילו לגנות את ''הרשות המושחתת'', והתעמולה הישראלית הפיצה את הסיפור בחדווה. הדבר גרם נזק עצום לעניין הפלסטיני בשלב רגיש ביותר.

אבל אף הרבב הקטן ביותר לא יוחס לערפאת עצמו. בעוד אריאל שרון שקוע בבוץ עמוק של שחיתות, וגם מנהיגים כמו הלמוט קול בגרמניה וז'ק שיראק בצרפת כיכבו בפרשות-שחיתות גדולות, נשאר ערפאת נקי מכל חשד. לא יריביו מבית ולא שירותי-המודיעין הישראליים הצליחו לגלות בו כתם כלשהו. הוא חי חיים פשוטים ביותר, אין לו בית משלו, בגדיו הם מדי החאקי.

ערפאת עשה מן הסתם הרבה שגיאות בחייו. יתכן שהגזים בדחיית יוזמתו של אנוור אל-סאדאת, כאשר נכנע ללחץ עמיתיו הנסערים. תמיכתו בסדאם חוסיין במלחמת-המפרץ הראשונה היתה שגיאה חמורה, שעלתה ביוקר. לא אחת טעה בבחירת עוזרים ואנשי-אמון.

אבל בעיני עמו, הוא היה ונשאר המנהיג האחד שאפשר לבטוח בו בלי הסתייגות. זרים אינם מסוגלים להבין זאת. מוזר בעיניהם שדווקא אותן התכונות, שעוררו עליו את זעמם של רבים במערב, הן ההופכות אותו לגיבור בעיני העם הפלסטיני.

למשל: כאשר אמר ערפאת בקמפ-דייוויד ''לאו'' בוטה ונחרץ להצעות ברק וקלינטון, קומם נגדו גם את ''מחנה השלום'' הישראלי. אבל בעיני הפלסטינים, זה היה מעשה עליון של אומץ-לב וגאווה לאומית. כאשר נסע לפגישת-הצמרת, חששו פלסטינים רבים שהוא נכנס למלכודת ישראלית-אמריקאית, וכי לא יעמוד לו הכוח להיחלץ ממנה. היה ברור ש''ההצעות הנדיבות'' של ברק נפלו בהרבה מהמינימום המקובל על הפלסטינים. כאשר חזר מבלי להיכנע, התקבל בהתלהבות.

עכשיו מוכנים הפלסטינים לתת אשראי מסוים לאבו-מאזן, המאמין שיוכל להשיג מהאמריקאים והישראלים ויתורים חשובים. אבו-מאזן הוא שותף ותיק של ערפאת, והציבור מכבד אותו. אבל לא יעלה על דעתו של אף פלסטיני אחד להפקיד את גורל עמו בידיו.

רק אדם אחד נהנה מהאמון הזה: האיש הנצור במוקטעה. הוא נשאר הפוסק האחרון.