על מוסר כפול ומוסר משולש

אלכסנדר מאן

מהי הסיבה האמיתית להתעסקותם המוגברת של חוגי תקשורת, תרבות ופוליטיקה ברחבי מדינות המערב במעשי ישראל בשטחים הכבושים? האם המדובר בדאגה אמיתית לשלומם ורווחתם של תושבי האיזור, או שמא קיימים אלמנטים נוספים בעימות ערכי רעיוני זה?

ההפגנות הקשות באירופה כנגד מדינת ישראל מעלות מספר שאלות וקושיות רציניות באשר למוטיבציה ממנה ניזונות קבוצות שונות אלו; מדוע בוחרות קבוצות אלו דווקא להתמקד במדינת ישראל ובשאלת הלגיטימיות של קיומה? מדוע מצליחות קבוצות אלו לגייס הבנה בשדירות רבות בקרב הציבור האירופאי והאמריקאי? מהי המוטיבציה המנחה קבוצות אלו?

מצידו הישראלי והיהודי של המטבע התשובה די ברורה על פי רוב, ומסתכמת במילה אחת ויחידה: אנטישמיות. דומה כי מילת פלאים זו משתיקה כל וויכוח באיבו, ובכך מעניקה במישרין ובעקיפין סיבתיות ברורה להפגנות כנגד מעשי מדינת ישראל בעולם הרחב כולו, אשר מקורן לשיטה זו מצויות בשנאת היהודים לכל דורותיה.

מובן כי טיעון זה אינו טיעון פולמי בלבד, וניתן בהחלט להצביע על עשרות מאמרים ותגובות שונות ברחבי העולם המערבי היכולים לתמוך בטיעון זה, אך דומה כי דווקא הכללתו ופרישתו של רעיון שנאת היהודים לשכבות תקשורת, פוליטיקה, תרבות ואמנות ברחבי העולם הראשון אינה מצליחה עדיין לענות על שאלה בסיסית ביותר: מדוע בוחרים חוגים שונים ברחבי העולם מתחומים אלו לשוב ולהיטפל לעניין אי מוסריותה של מדינת ישראל? האם ניתן כלל לדרוש ממדינה שתפעיל כללים 'מוסריים'? האם אין סיבות נוספות להתעסקותו הבלתי פוסקת של העולם המערבי בטרגדיית הפלסטינאים, התייחסות אשר אינה עומדת בכל קנה מידה אפשרי בהשוואה להתייחסותו של עולם זה למעשי הרוסים בצ'צ'ניה, מעשי האמריקאים באפגניסטן, מעשי הסינים בטיבט ומעשי ההודים בקשמיר?

מעניין לציין כי דווקא השוואות שכאלו היו לכאורה יכולות להראות עד כמה מנסה ישראל מצידה ולשיטתה להפעיל כוח צבאי באופן חכם ומסוייג, ללא שיטות הפעולה הברוטליות שהופעלו במקומות אחרים, אשר כללו הפצצות מסיביות מהאוויר במסגרת מחיקתן ורציחתן בפועל של קבוצות אוכלוסייה רבות מאוד. מדוע, אם כן, חוזרת התקשורת המערבית לטפל ולהיטפל למיקרה הישראלי בלבד? האם ניתן להשוות לחימה מבית לבית תוך סיכון מחושב של אובדן חיי חיילים על פני הפצצות 'מרככות' מהאוויר? האם ניתן להשוות את מותם של עשרות ו/או מאות לוחמים פלסטינאים למותם של אלפי אזרחים בלתי חמושים מירי ארטילרי רוסי וממחיקתם של עשרות כפרים אפגניים על נשיהם וטפם כתוצאה מהפצצות אמריקאיות?

דומה כי את הסיבה המיוחדת לבחישה האובססיבית במוסריותה או חוסר מוסריותה של ישראל ניתן לחפש באלמנטים אחרים, אשר מושג האנטישמיות אינו המרכזי בהם, אך בהחלט קשור לעניין, אם כי בצורה שונה מהצורה אותה מדמיינים חוגים ישראלים ויהודיים שונים. הסיבה לחוסר שביעות רצונם הכללי של עמי המערב מפעולות ישראל נובעת, לשיטתי, מחוסר יכולתו ורצונו של הציבור במדינות אלו לקחת חלק פעיל ולקבל את התופעה הניתנת לכינוי 'מוסר משולש', אשר ממנה סובלת מדינת ישראל מזה כשלושה עשורים. דחייתו הכמעט אינסטינקטיבית של הציבור המערבי את הפריבילגיות המוסריות המוענקות לישראל כתוצאה ממושג זה גורמת להתבטאויותיו הקשות בנושא ישראל, אשר מרמזות כי ציבור זה חש שמדינה זו אינה מוכנה ורוצה לקבל על עצמה את חוקי משחק המוסר הכפול. יש לשער, על כן, כי סיבת סלידתו של ציבור מערבי ממדינת ישראל ומהלכיה נטועה כנראה בשאלת שואת יהודי אירופה ולקחי מלחמת העולם השנייה, לצד חוסר רצונו הברור לקבלת מוסרה המשולש של ישראל.

מדינות המערב בכללותן, אשר חרתו על דיגלן את ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם, יצאו במספר הכרזות שונות לשמירת ערכי אנוש אוניברסליים בהזדמנויות שונות למן שנת 1945 ואילך - כולל מדינת ישראל עצמה. ברור ומובן כי מעבר להכרזות אלו היה ברור למדי לכל המשתתפים השונים, שעקרונות אלו אינם יכולים למנוע מצבים בהם תתנהגנה מדינות החתומות על אמנה חברתית זו בצורה תוקפנית, למורת רוחן של מדינות אחרות, ואף למורת רוחן של קבוצות אוכלוסייה שונות בקרב מדינות תוקפניות אלו עצמן. הביקורת על מעשי מדינות תוקפניות שכאלו היתה בהחלט ברורה, אך מעודה לא חרגה מכללי משחק בלתי כתובים, אשר ניתן לכנותם לצורך הבנת מודל זה כ'מוסר כפול'. זהו מודל הגורס כי מדינות אומרות ומצהירות אמנם דבר אחד, אך בפועל מבצעות הן לעיתים גם דבר אחר, עליו הן עלולות לזכות לביקורת פנימית וחיצונית כאחת, נוקבת ובלתי נעימה.

מדינות תוקפניות/מבקרות אלו, האוחזות, רובן ככולן, במוסר כפול ומשומן, היו מאז ומתמיד מודעות מרצון או מאונס לטעותן ההיסטורית ולאחריותן הישירה והעקיפה לשואת יהודי אירופה, והתקשו בעבר, כמו גם כיום, להסביר את עמדתן הכללית בתקופת מלחמת העולם השנייה כלפי יהדות אירופה. ההכאה על החטא וההכרה בכישלונן המוסרי היוותה חלק אינטגרלי בהבנת תרבות המערב עצמה, אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, במודל המוסר הכפול למן שנת 1945 ואילך. מעניין לציין כי מוסר כפול זה בשם ערכי העולם הראשון מעודו לא לווה בצדקנות מתחסדת כלפי מעשי גוש המדינות הסובייטי או גוש המדינות הבלתי מזדהות, ובתחום זה שרר בימין במרכז ובשמאל הפוליטי במערב קונצנזוס כללי: ביקורת קשה כלפי מעשים אלימים, ללא כל התחסדות והטפות מוראל נוספות הגורסות כי 'אנו טובים יותר'.

יוצאי הדופן במבנה המורל והמוסר למן שנת 1945 היו היהודים, ולאחריהם מדינת ישראל: הללו זכו בהכרה גורפת של צדקת עניינם ובהכאה על חטא גורפת ברחבי העולם המערבי על שאירע במלחמת העולם השנייה. תוצאות עמדה מערבית זו ניכרו מייד בשטח; ישראל, שזכתה להכרה ולצידוק לעצם התהוותה וקיומה, החלה אף היא לבחוש בקדירת המוסר הכפול, תוך עצימת עיניים ושיתוף פעולה מצד הוגי רעיון המוסר הכפול במדינות המערב. קיומה של ישראל נתפש כלגיטימי וברור, ומאבקה כצודק ונכון, ללא כל קשר ישיר למעשיה השונים בשטח. יש לציין כי מדינת ישראל השכילה חיש מהר להבין חוקיות בלתי כתובה זו, ואכן דאגה לסידור ענייניה השונים ממש כמדינות המערב האחרות, אשר דיברו על מוסר פוליטי כשברקע נעשו גם מעשים אחרים, בלתי מוסריים בעליל. הפראגמטיזם הישראלי הבין את חשיבותו של המוסר הכפול המערבי לקיום ישראל, ועל כן נקטה זו במדיניות אירופאית קלאסית, נטולת הטפות ואמירות בזכות עליונותה הטבעית והמוסרית של ישראל כביכול.

הבעייה המרכזית ביחסי ישראל והמערב החלה להיווצר עת התגלה מחדש נושא השואה על ידי מבשרי מהפיכת 1968, נושא אשר הוכנס במכוון למחשבה המדינית והפוליטית באירופה ובארה''ב, ואשר בשמו נקראו מדינות מערב שונות להפסיק ולבצע פשעים ועוולות במקומות אחרים בעולם. במסגרת חדשה זו נמתחה גם ביקורת על מדינת ישראל, אשר לא ראתה עין בעין כל נסיון פירוש ואינטרפרטציה חיצוני לדבר עליו מאז ומתמיד דרשה מונופול מוחלט: ההתעסקות בשואה והפקת הלקחים ממנה לשיטת היהודים ומדינת ישראל.

כבר לאחר הישמע הקולות הראשונים במערב אחרי מלחמת ששת הימים, אשר מתחו ביקורת על מעשי ישראל, פנתה זו בשיתוף מלא עם יהדות הגולה למתקפה נגדית, אשר במסגרתה מתחה ישראל מצידה ביקורת קשה ונוקבת על מדינות המערב, כאשר נושא השואה, בשונה מבעבר, משמש כנשק עיקרי להתקפה חסרת מעצורים זו. מדינות המערב הואשמו בשנאת יהודים בעבר ובהווה, ובמוטיבציה אנטי ישראלית כללית כתוצאה מעבר אפל זה. ביקורתה המוצדקת של אירופה לשיטת ערכיה מבית המוסר הכפול, אשר כללה ביקורת כללית של חוגי שמאל וזכויות אדם על מעשי השלטון במדינתם ובמדינות אחרות, נתפשה והובנה בישראל כצורת התגלות ניצני אנטישמיות חדשה, אשר יצרה מבחינת ישראל את הרצון והצורך להוקיע ולהעמיד את אירופה ועברה על עמוד קלון יחסה ליהודיה בעבר הרחוק והקרוב כאחד.

בצורה זו יצרו מדינת ישראל ויהודי העולם, במודע או שלא במודע, סטנדרט חדש ביחסי האומות, אשר הכינוי 'מוסר משולש' הינו הכינוי היאה לו: בעוד שכל מדינות המערב המתוקנות אמרו והצהירו בתיאוריה על מחוייבותן לדמוקרטיה וזכויות אדם ברחבי העולם בכללותו, אך בפועל ביצעו לעיתים קרובות מדיניות אחרת ו/או נוספת, התמחתה ישראל בפן נוסף של תכונה זו; לצד דיבוריה הגבוהים על ערכי החירות וזכויות האדם, תוך כדי ביצוע מעשים אחרים ונוספים שהעמידו בצל אידיאלים נשגבים אלו, פיתחה מדינת ישראל קו מיוחד במינו, נטול כל תקדים: הטפת מוסר מרוכזת ומתמשכת כנגד העולם המערבי בשם מאורעות השואה, אשר נפרטו על ידי ישראל ויהדות הגולה למטבעות פוליטיים ברורים. חוסר נכונותה של מדינת ישראל בתקופה שלאחר שנת 1967 להשתלב במסגרת המוסר הכפול לשיטת ערכי המערב, לצד דרישתה המוחלטת להמשך הטפת מוסרנית מצידה כלפי העולם הנוצרי מערבי בשם פשעי השואה - ללא כל קשר למעשיה עצמה, הנפשעים לעיתים, קומם עליה שכבות רחבות ביותר בקרב הציבור במדינות המערב השונות. התעקשותם של ישראל ויהודי הגולה לשמירת המונופול היהודי על אירועי השואה תוך הטפת תוכחה מתמדת לכלל החוגים הפוליטיים במדינות העולם הראשון, יצרה אנומליה מסוכנת אשר במסגרתה הועבו יחסי מדינות המערב וישראל באופן שיטתי, וזאת כתוצאה מדחיית אמיתות ישראליות-יהודיות סובייקטיביות אלו על ידי ציבורים נרחבים ברחבי העולם המערבי.

דומה כי מה שהחל כביקורת כדור שלג קטן על מעשי ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, הלך ונהפך במרוצת הזמן לכדור שלג אימתני, דרך מאורעות מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון, האינתיפדה הראשונה, מלחמת המיפרץ וכלה במלחמה הנוכחית בין הפלסטינאים למדינת ישראל. סירובה העיקש של ישראל ויהודי העולם לקחת חלק במטריצת המוסר הכפול הוא הוא זה אשר הביא וממשיך להביא להתמקדותן האובססיבית של אירופה ואמריקה למעשיה השונים של מדינת ישראל, במעין תשובה אחת ואפשרית להאשמותיה הגורפות והמכלילות של ישראל כנגד העולם המערבי לדורותיו באנטישמיות ושואה, כולל האשמותיה בחוסר נכונותו לקבל את מוסרה המשולש שלה. מאבק ערכי זה, אשר בה לידי ביטוי בחוגים שונים במדינות המערב, הוא זה המדריך את צורת הסיקור ושפיטת אירועי העימות הנוכחי, אשר בו הקרב בין מדינת ישראל לפלסטינאים הינו משני בלבד; הקרב האמיתי נעוץ בין תפיסתה של ישראל את מושא צדקתה לאורך כל ההיסטוריה אל מול עולם גויי לשיטתה, שזה האחרון בפירוש אינו מוכן ומעוניין לקבלת פירוש זה. למותר לציין שאיש מבין המשתתפים השונים בעימות זה אינו נוטר חיבה מיוחדת לנושא הפלסטינאי, אשר במיקרה זה מעוצב לצרכי ניגוח פוליטי ומוסרי כאחד.