אנחנו, בעצם, סובלים מתסמונת בת היענה - אנחנו לא רואים את התהום אליה מתגלגל המשק הישראלי. האיום הכלכלי הזה, שגם מאיים על המצב החברתי שלנו, הוא בעל חשיבות לא פחותה מהאיום הביטחוני בפניו אנחנו עומדים.

---

כלכלני האוצר הגיעו למסקנה כי תשלומי ההעברה והמיסוי מיצו את עצמם ככלי לטפל בעוני.

''ההשפעה של הגדלת תשלומי ההעברה על הקטנת העוני היא בטווח הקצר בלבד אך למעשה, היא מגדילה את העוני ואי השוויון בטווח הארוך. עדות לכך היא הרחבת העוני והפערים על אף הגידול בהוצאה החברתית מסך ההוצאה הממשלתי, מכ-‏32% ב-‏1980 לכ-‏57% בשנת 2002''
(אמיר טייג, ''משרד מנכ''ל האוצר: העוני ואי השיוויון צפויים לגדול בשנים הקרובות עקב שיעורי הילודה הגבוהים במגזרים חלשים,'' 12.1.2003, Aonline).

נבחרי ציבור, בעיקר שרי אוצר, מרבים לדבר על הצמיחה הכלכלית וגורמיה. הדיון בנושא הזה הוא חשוב משום שבמהותו הוא דיון על רמת החיים שלנו. לכן, כמו במאמרים קודמים, גם במאמר הזה הנושא המרכזי הוא הצמיחה הכלכלית. אנחנו נמקד בבירור את ההשפעה שיש לעוני ואי-השוויון על יכולת המשק לצמוח.

---

לפני מספר חדשים כתבתי על הקשר בין צמיחה ואי-השוויון בחלוקת ההכנסות (אי שוויון בחלוקת הכנסות וצמיחה). כתבתי כי יתכן שהמשבר הגדול של שנות ה-‏20 וה-‏30 בארה''ב נבע בין היתר מאי-שוויון בחלוקת ההכנסות כאשר תוצאות הפיתוח הטכנולוגי ועלית הפריון נשארו בעצם על המדפים. טענתי שם ''יתכן שאי השוויון בחלוקת ההכנסות בארץ מחריף ולכן יש לזה השלכות לגבי האפשרות לחידוש הצמיחה.'' כעת, בימים האחרונים, הזדמן לי לקרוא קבוצת מאמרים, שכתב ד''ר דן בן-דוד, שמציגה את הקשר הזה, את הבעייתיות שבו וגם מציעה פתרון מעשי¹. בן-דוד מתאר שלושה תהליכים יציבים שמתרחשים בו זמנית כבר מתחילת שנות ה-‏70: שיעורי צמיחה נמוכים, עליה מתמשכת בשיעור האבטלה ועליה בממדי אי השוויון והעוני.

לוח 1 מציג את נתוני הצמיחה של המשק הישראלי של המשק ישראלי בתקופה 2000-1950. מוצגים נתוני התוצר המקומי הגולמי (תמ''ג) והנתון שמייצג את רמת החיים, התמ''ג לנפש. קל לראות נפילה חדה בשיעורי הצמיחה שהחלה בשנת 1973. עד 1973 צמח התמ''ג לנפש בקצב ממוצע של 5.5% לשנה שעל פי בן-דוד הוא מן הגבוהים בעולם (שלושה תוואים אל התהום). מאז מלחמת יום הכיפורים והאמברגו שהטילו מדינות אופק, צמח התמ''ג לנפש בשיעור ממוצע של כ-‏1.6% - כשליש משיעור הצמיחה הממוצע בעשורים עד אז.

לוח 1: שיעורי צמיחה של התוצר המקומי והתוצר המקומי לנפש

שנה	תוצר מקומי גולמי תמ''ג (מיליוני ש''ח)	תמ''ג לנפש (שקלים)	שעורי צמיחה		שעורי צמיחה ממוצעים
			תמ''ג	תמ''ג לנפש	תמ''ג	תמ''ג לנפש
1950	12,965	10,234			בין השנים 1950 עד 1973 8.9%	בין השנים 1950 עד 1973 5.5%
1951	16,870	11,290	30.1%	10.3%
1952	17,613	10,966	4.4%	(2.9%)
1953	17,358	10,518	(1.4%)	(4.1%)
1954	20,725	12,267	19.4%	16.6%
1955	23,554	13,456	13.6%	9.7%
1956	25,655	14,031	8.9%	4.3%
1957	27,923	14,464	8.8%	3.1%
1958	29,968	14,983	7.3%	3.6%
1959	33,790	16,386	12.8%	9.4%
1960	36,021	17,015	6.6%	3.8%
1961	39,946	18,241	10.9%	7.2%
1962	43,935	19,201	10.0%	5.3%
1963	48,565	20,408	10.5%	6.3%
1964	53,384	21,547	9.9%	5.6%
1965	52,707	21,274	(1.3%)	(1.3%)
1966	57,665	22,503	9.4%	5.8%
1967	58,243	22,152	1.0%	(1.6%)
1968	59,585	21,945	2.3%	(0.9%)
1969	68,745	24,495	15.4%	11.6%
1970	77,488	26,866	12.7%	9.7%
1971	83,429	28,053	7.7%	4.4%
1972	92,828	30,244	11.3%	7.8%
1973	104,187	33,163	12.2%	9.7%
1974	109,259	33,625	4.9%	1.4%	בין השנים 1973 עד 2000 4.2%	בין השנים 1973 עד 2000 1.6%
1975	115,287	34,257	5.5%	1.9%
1976	119,702	34,703	3.8%	1.3%
1977	121,592	34,495	1.6%	(0.6%)
1978	124,054	34,434	2.0%	(0.2%)
1979	129,150	35,096	4.1%	1.9%
1980	135,250	35,864	4.7%	2.2%
1981	140,064	36,287	3.6%	1.2%
1982	146,680	37,344	4.7%	2.9%
1983	152,616	37,441	4.0%	0.3%
1984	155,989	37,506	2.2%	0.2%
1985	162,932	38,491	4.5%	2.6%
1986	168,717	39,248	3.6%	2.0%
1987	179,087	40,992	6.1%	4.4%
1988	185,172	41,690	3.4%	1.7%
1989	187,494	41,497	1.3%	(0.5%)
1990	199,348	42,777	6.3%	3.1%
1991	211,248	42,685	6.0%	(0.2%)
1992	226,146	44,139	7.1%	3.4%
1993	234,361	44,544	3.6%	0.9%
1994	250,518	46,398	6.9%	4.2%
1995	270,295	48,747	7.9%	5.1%
1996	282,493	49,690	4.5%	1.9%
1997	291,714	50,046	3.3%	0.7%
1998	299,650	50,187	2.7%	0.3%
1999	307,392	50,184	2.6%	(0.0%)
2000	326,517	51,939	6.2%	3.5%

מקור: הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ''ס); חישוב שיעורי הצמיחה שלי

גם שיעור האבטלה נמצא במגמת עליה מאז שנת 1973. על פי הנתונים הגרפיים שמציג בן-דוד יש קשר ישיר בין השכלה ושיעור ההשתתפות בכח העבודה גם מיומנותו של עובד פוטנציאלי היא מרכיב חשוב בסיכוייו להתקבל לעבודה. ''ככל שיותר אנשים בעלי מיומנות נמוכה אינם עובדים אז גדלים הסיכויים שהם יהפכו לעניים'' (שלושה תוואים אל התהום). אכן שיעור המשפחות שמתחת לקו העוני על פי הכנסתן ברוטו (לפני תשלומי העברה ומיסים) נמצא במגמת עליה מאז 1973.

זהו גם המקור לצמיחת אי-השוויון בחלוקת ההכנסות ברוטו. כפי שניתן לראות בעבודתו של בן-דוד (הבעיות העיקריות בתחום הכלכלי-חברתי ומוקדי מדיניות מרכזיים) העוני לפי הכנסות נטו (לאחר תשלומי העברה ומיסים) נשאר יציב. פרוש הדבר שלאורך השנים גדל מאד חלקם של תשלומי העברה בסך התקציב. מאז תכנית הייצוב של אמצע שנות ה-‏80 ועד לפני מספר שנים, גדל חלקם של תשלומי העברה על חשבון קיטון בחלקו של תקציב הביטחון בעוגה התקציבית. אבל כעת ברור שתהליך זה הגיע לקצה גבול היכולת. לכן לאחר ירידה משמעותית בגודל התקציב הציבורי ביחס לתוצר, ראינו בשנים האחרונות גידול. יותר מכל עלינו לזכור שבכירי האוצר, כמו גם ועדה פרלמנטרית (דו''ח ביניים של ועדת החקירה הפרלמנטרית לנושא הפערים החברתיים בישראל), לא ממש מאמינים שאפשר למגר את העוני באמצעים שהופעלו בעשורים האחרונים.

במשך השנים מאז 1973 ננקטו צעדים שונים של מדיניות פיסקלית (תקציבית) ו/או מוניטרית אבל השפעתם על שלושת המגמות היתה קלה וקיצרת טווח. במבט ארוך טווח ברור שהמגמות הללו נותרו יציבות מאד.

יש לנו בעיה רצינית של פיתוח ההון האנושי. ההשכלה והיכולות של חלק ניכר מכח העבודה הפוטנציאלי הם במצב שמקשה מאד על קליטתם בכח העבודה. מצד שני אין מנגנון יעיל שמקנה להם את הכלים המתאימים בכדי שיוכלו להשתתף בהצלחה בכח העבודה והם נשארים מחוץ למעגל העבודה. השארת אנשים אלו מחוץ לכח העבודה

1. פוגעת ביכולתו של המשק לחדש ולצמוח דרך שיפורים והמצאות טכנולוגיות.
2. מחייבת גידול מתמיד בתשלומי ההעברה בכדי לשמור על רמת העוני נטו.
3. מחייב העלאת המסים, הכבדת הנטל הכלכלי על אלו שעובדים ופוגע בתמריץ שלהם לעבוד.

כמו שאומרים בן דוד ואחרים, הדרך לטפל בבעיה היא לדאוג לשיפור במיומנויות העבודה ובהשכלתם של אלו שלא משתתפים בכח העבודה וכל הישראלים. המושג שבן-דוד עושה בו שימוש הוא השבחת כח העבודה (מסקנות עיקריות והמלצות למדיניות). פעולה מוצלחת בכיוון הזה תתרום רבות לשיעור ההשתתפות בכח העבודה ולכן גם לעלית שיעורי הצמיחה הכלכלית.

איכות כח העבודה תלויה יותר ברמת ההשכלה והיצירתיות של בוגרי מערכת החינוך והאוניברסיטאות. הנתונים ההשוואתיים שפורסמו בעיתונות בשבועות האחרונים מראים על מגמה של ירידה חדה בהישגי תלמידי מערכת החינוך. מבחינת הישגי המערכת אנחנו עשויים להפוך למדינת עולם שלישי (משה פרל, גברתי שרת הביטחון). והוא מוסיף ''כולנו מבינים שהטרור הפלשתיני מסכן אותנו הרבה פחות מהישגי תלמידי חטיבות הביניים בהבנת הנקרא.'' פרל ממליץ ליישם את תכנית הביזור של מערכת החינוך שנכתבה על ידי הצוות בראשותו של פרופסור ויקטור לביא. הנקודה החשובה שבישום התכנית היא צמצום הפער בין אחריות וסמכות של מנהלי בתי הספר כולל האפשרות לתגמל מורים לפי כישורים. השטח, מנהלי בתי הספר וצוותיהם, יוביל את הטיפול השוטף. למשרד החינוך תישאר מספיק עבודה בקביעת העקרונות והמטרות החינוכיות לאור היעדים הלאומיים.

ברשויות מקומיות שמזרימות תקציבים עירוניים לבתי הספר (כמו תל-אביב, רמת גן, הרצליה ורעננה) אפשר כבר לראות שיפורים במערכת השעות ובאיכות צוותי החינוך. אם תיושם הרפורמה המוצעת, כל מינהל חינוך מקומי יוכל לקבוע את שיטת התיגמול לעובדי מערכת החינוך לפי צרכיו המקומיים (ראלי סער, הצעה לרפורמה בחינוך: שכר המורים - לפי כישורים)².

---

התמקדנו כאן בצד ההיצע של המשק. הצעדים המוצעים בתחום החינוך והשבחת כח העבודה יגדילו את ההשתתפות בכח העבודה ואת איכותו. יכולת ההשתכרות של הקרובים לקו העוני תשתפר על ידי שיפור במיומנויות העבודה שלהם. התוצאה תהיה שיפור ביכולת היצור של המשק ובשיעורי הצמיחה שלו. מאחר והתהליך הזה ילווה בשיפור ביכולת ההשתכרות וירידה באי השוויון הרי שיהיה גם גידול בביקושים. צמיחה בעלת אופי כזה היא פחות מאולצת ויותר בת קיימא.

אין לנו ברירה אלא לטפל בבעיות שהוצגו כאן בהקדם שאם לא כן אנחנו צפויים להידרדרות משום שסדר ''העדיפויות הלאומי הקיים הופך, בקצב גובר, לסיכון קיומי למדינת ישראל'' (דן בן-דוד, שלושה תוואים אל התהום).