במאמר אחר כתבתי, כהערת אגב, שבנימין נתניהו הוא האדם המסוכן ביותר לישראל. נשאלתי מדוע; נזקקתי למעט זמן כדי להתמקד בתחושות בטן, להצמיד אותן לעובדות ולזקק אותן למילים, אבל הנה התשובה.

בקצרה, בנימין נתניהו מיצג את האלמנטים הגרועים ביותר של התרבות הפוליטית האמריקנית, והוא מממש אותם במדינה שהמודל הפוליטי שלה רחוק מהמודל הפוליטי האמריקני כמרחק בין שתי המדינות – לא לפני ששילב אותם במירע הרעיונות שהצליחה הפוליטיקה הישראלית לספק לו.

הרעיון העיקרי של האמריקניות הוא האינדיווידואליזם. אדם עומד או נופל בכוחו שלו, והרעיון של סיוע מטעם הרשויות לאנשים במצוקה נחשב במשך זמן רב – השפל הכלכלי ונשיאותו של רוזוולט ערערו רעיון זה – לחטא גדול: אם אנשים יחשבו שהם יכולים לסמוך על הממשלה בעת משבר, הם יקחו סיכונים שלא היו לוקחים במצב אחר ולאחר מכן יזעקו לעזרה. עזרה הדדית, אם כן, נתפסת כדבר מסוכן. מקובל שקהילה או ידידים עוזרים לאדם במשבר, אבל לעולם לא הממשלה.

בהתאם לכך, ובהתאם לתפיסה שממשלה היא תמיד רע ושיש להקטין ככל האפשר את פעילותה, סיפקה הממשלה האמריקנית מעט מאד שירותים לתושביה. היא סיפקה שירותי דואר, שיטור, צדק והגנה – ולא הרבה יותר מכך.

אף שאין ספק שהאמריקנים מסוגלים למעשים מרהיבים של עזרה הדדית – כל אזור אסון מוצף כמעט מייד במתנדבים ובמזון, למשל – הרי שהממשלה נמנעת מכך אלא במקרים שאי התערבותה יגרמו נזק בפועל. הנחת היסוד היא שהאזרחים מסוגלים, כשירים ויכולים לעמוד בכוחות עצמם. אף שחוקי ארה''ב לא כללו הגבלת הצבעה על פי הכנסה (כפי שהיה נהוג, למשל, בצרפת ובבריטניה עד זמן מאוחר למדי), הרי שחזונם של האבות המייסדים הותאם למעמדם: חוואים עשירים וסוחרים מצליחים. אלא שלא כל אזרח הוא בעל מטעות כג'פרסון או מדיסון, ועד היום אין בארה''ב ביטוח בריאות מקיף – מה שמגביל את שירותי הבריאות שיכולים האזרחים מן המעמדות הנמוכים להרשות לעצמם. אלא שהללו לרוב אינם מצביעים.

התפיסה הממשלתית שלנו שונה. התפיסה שכוננה את הממשלה הישראלית היתה קהילתית. לעתים היא סטתה לכיוון סוציאליזם חריף מדי, מנוון. ואף על פי כן אעז ואטען שהתפיסה הזו התאימה לישראל יותר מאשר התפיסה האמריקנית.

המלחמה האחרונה על אדמת ארה''ב הסתיימה ב-‏1865, והיא היתה מלחמת אזרחים. מאז נוהלו כל מלחמותיה מחוץ לגבולותיה, לרוב על ידי מתנדבים או גיוס חלקי מאד. אפילו הגיוס של מלחמת העולם השניה, הרחב ביותר בהיקפו ושהלאים בפועל חלק נרחב מן התעשיה, מחוויר בהשוואה לרמת הגיוס שדורשת ישראל מאזרחיה.

יתר על כן, מזה חמישים שנים אנו נמצאים במצב מלחמה כמעט בלתי פוסק. ישראל, לטוב ולרע, היא חברה מגויסת; היא תצטרך להשאר כזו לפחות עוד זמן מה. גיוס החובה לא צפוי להתבטל בקרוב (אף כי ראוי שהדבר ייעשה). יתר על כן, מספר מדהים של אזרחינו נמצא במצב כלכלי איום.

קל לנו לשבת בבית מרווח, מאחורי מסך מחשב, ולבטל זאת. ההוויה יוצרת את ההכרה, אחרי הכל. אלא שזו המציאות: מכלל העובדים במשק, כארבעים אחוז (ארבעים אחוז!) מרוויחים משכורת הנמוכה משכר המינימום.

החברה הישראלית בתהליכי התפרקות. צה''ל חדל לאחרונה מרדיפה אחרי עריקים (ראה ''הארץ'', היום) משום שהגיע להכרה שהמניע הראשי לעריקה הוא מצב כלכלי קשה. המיסים בישראל הם מהגבוהים בעולם.

וכאן אנחנו חוזרים למר נתניהו. הוא מציע לנו לפרק את המסגרת הקהילתית שלנו ולדלג אל קפיטליזם אמריקני בתוך שנים ספורות. הוא מאמין בכך; הוא אינו מאחז עיניים; זו תוכנית חייו. הוא מייבא אלינו רפובלקניות אמריקנית, ושלא כג'ורג' בוש הוא איננו טורח אפילו להסוות אותה כ''שמרנות רחומה.''

במצב שבו החינוך – המפתח לחיים – מפולג בישראל על פי הכנסת המשפחה, מציע לנו מר נתניהו אידיאולוגיה המותאמת למצב אחר ולמקום אחר – ושהפלג האמריקני המרכזי נסוג ממנה. רוזוולט (השני) שינה את כללי המשחק. הוא קבע שורה של חוקים, בהם שכר מינימום (קלינטון העלה אותו שלש פעמים במהלך כהונתו. מתי עודכן כאן שכר המינימום לאחרונה?); ג'ונסון (השני), אחד הנשיאים הגדולים והפחות מוערכים של ארה''ב, הכריז ''מלחמה על העוני''; הוא העביר, בסיוע ''הקונגרס ה-‏89 המופלא'', שורה של חוקים שסייעו לנזקקים, וקבעו לראשונה תמיכה פדרלית בתרבות, באמנות, ובחינוך.

שני הנשיאים, לא במקרה, היו דמוקרטים. נתניהו הוא רפובליקני בהשקפתו.

אבל המצב שבו אזרח יידרש לתרום למדינתו שלש שנות שירות בשכר שהוא יותר מעליב ממגוחך (נחקק חוק המעניק שכר מינימום לחיילים, והאוצר – כרגיל – מעכב את ביצועו), יחזור לאחר מכן לאיזה קרוואן, לא ימצא עבודה ויחיה בעוני מנוול הוא מתכון לפיצוץ חברתי.

בתי המשפט אוכפים – זה תפקידם על פי חוק – צווי הוצאה לפועל והחרמת רכוש. הם עומדים לצידם של בעלי הרכוש: החוקים שלנו, בצדק, מגינים על הרכוש הפרטי.

אבל אני חושש ממצב בו יותר ויותר אנשים יתנכרו למדינה ולחוק. החוק, אחרי הכל, הופך יותר ויותר לאויבם. אלו האנשים הבוחרים בש''ס ובתנועה האיסלמית הערבית, תנועות אחיות המייצגות את חסרי הרכוש מול המיעוט הקטן והולך המחזיק ברכוש (בישראל קיים אי שוויון מדהים בין מחזיקי הרכוש). המצב בו המדינה, מצד אחד, דורשת ממך שירותים שאינם נדרשים כמעט בשום מדינה אחרת, גם נכשלת בהבטחת המינימום הנדרש (בטחון אישי), וגם שומטת את הקרקע הכלכלית מתחת רגלי חלק גדול מאזרחיה מיועד לפיצוץ. תוך זמן – לא בהכרח ארוך – יהפוך הניכור לשנאה. תחילה כלפי בעלי הרכוש, הנתפסים כמנצלים, ולאחר מכן כלפי המדינה עצמה.

וכאילו לא היה די בחבית חומר הנפץ הזו, עוסק נתניהו במרץ בדחיסת אבק שריפה לחבית אחרת. נתניהו איננו מכיר בקיומו של העם הפלסטיני. רוויזיוניסט ותיק, מן הזרם שהחשיב את ז'בוטינסקי ובגין לנוחים ורכרוכיים מדי, הוא חותר לחיסול התנועה הלאומית הפלסטינית.

סר רונלד סיים, ההיסטוריון הדגול של תולדות רומא, קבע כלל זהב: ''יש לשפוט אנשים על פי פעולותיהם, לא על פי הכוונות המיוחסות להם'' (במקור: ''People should be judged by actions, not by alleged intentions''). כל פעולותיו של נתניהו במהלך כהונתו כוונו לכך. הוא קיבל, מן השפה ולחוץ, את הסכם אוסלו, שאם לא כן לא היה נבחר; אבל משנבחר, פעל על פי השקפתו האמיתית, המובעת בספרו ''מקום תחת השמש'': ארץ ישראל שייכת, כולה, ליהודים, ולהם בלבד. הוא נמנע מליישם את חלקה של ישראל בהסכמים והניח לתקוות לגווע. לדעתי, הנחת היסוד שלו היתה שהפלסטינאים יישברו; על כן אין לתת להם דבר ויש להרבות עוד ועוד התנחלויות, עד שגם אם ירצה מי מיורשיו בתפקיד להקים מדינה פלסטינאית, הדבר יהיה בלתי אפשרי.

מרכיב מסוכן לא פחות בתכניתו המדינית של נתניהו הוא ראית מדינת ישראל כאתנוקרטיה, לא דמוקרטיה. הנחת היסוד שלו רואה רק ביהודים אזרחים מלאים של המדינה: הוא נבחר – בסיוע האלמנט הגזעני ביותר בחברה הישראלית, חב''ד, שסיסמת ''אני אוהב כל יהודי'' שלהם מסתירה אך בקושי את שנאת האדם שלהם – תחת הסיסמא ''נתניהו טוב ליהודים.'' במשתמע, יריבו היה טוב לערבים. את הרושם הזה הקפיד לחזק שוב ושוב: ''השמאל שכח מה זה להיות יהודים'', ''הם מ-פ-ח-ד-י-ם'' (כלפי עתונאים), הסרת השכפ''צ שלו לאחר שוידא ש''כולם כאן ליכודניקים'', ועוד. שוב ושוב טיפח שנאה כלפי ''האליטות'', במיוחד כלפי העיתונות, וחשוב מכך, כלפי מערכת הצדק שלנו – שאף שאיננה נקיה מכשלים – אף מערכת אינה נקיה מכשלים – היא אחת הטובות בעולם.

אף שחטא בחטא שעונשו מוות על פי ההלכה, ואף שנשא גיורת שהתגיירה בגיור לא אורתודוקסי (אשתו השניה, לא הנוכחית), זכה לתמיכתם הנלהבת של האלמנטים החשוכים ביותר והיהודיים ביותר בחברה הישראלית. חטאיו נשכחו לו, שכן הוא היה המועמד החזק מול השמאל, מועמד היהודים מול הישראלים, מועמד ''הערכים'' מול ''הריקנות''. הוא הרע את מצבה של המדינה בקרב נתיניה הערבים (הם לא נתפסים כאן כאזרחים) כפי שלא הרע אותו איש, עד בוא יורשו.

מן החזית הכלכלית, המדינית, החברתית והאזרחית, הוא האיש המסוכן ביותר לחברה הישראלית. הוא נואם בחסד, אומרים, אבל אני חושד שלא מילותיו הספציפיות הן התורמות לאהדתו, אלא המסר שאינו מועבר במילים: מועמדה של ישראל השניה, הדחויה, המתמודד מול ישראל הישנה והשבעה.

מדובר, כמובן, בהבל הבלים. נתניהו הוא בשר מבשרה של האליטה הישנה, הוא אדם אמיד על פי כל קנה מידה, הרגליו נהנתנים.

אבל ''הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם'': ויש להניח שמאחר והציבור מטומטם, נתניהו ייבחר שוב, ואז הציבור ישלם.

אלא שיש סכנה שלא רק ''מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם'', אלא כל מה שנבנה כאן בחמישים השנים האחרונות.