לשבריר של רגע תקפה אותי פאניקה.

המפלצת הנוראה הגיעה עד כדי חמישה מטר ממני והמשיכה לנוע לקראתי, כאילו לא הייתי קיים. הדחפור הענק דחף לפניו גל של אדמה וסלעים גדולים. הנהג, שני מטרים מעלי, נראה כחלק מהמכונה. ברור היה ששום דבר לא יעצור אותו. קפצתי הצידה כל עוד רוחי בי.

לפני כמה שבועות, במצב דומה, היה נדמה לפעילת-השלום האמריקאית רחל קורי שהנהג יעצור את הדחפור. הוא לא עצר, והיא נמחצה למוות.

לא באתי באותו יום להפגין (את זאת נעשה היום), אלא לראות מה קורה בשטח. במרחק של שלושה מטרים ממאהל המחאה, שהקימו תושבי הכפר מסחה בתוך מטע זיתים, יחד עם פעילי שלום ישראליים ובינלאומיים, עבדו שלוש מפלצות כאלה בהכנת התוואי של ''חומת ההפרדה''. הם הקימו ענני אבק ורעש מחריש-אוזניים, ובקושי היה ניתן לדבר. הם עבדו יום-יום, 12 שעות ביממה, גם בחג הפסח, ללא הפסקה.

הציבור הישראלי כולו תומך בחומת ההפרדה. אין לו מושג במה הוא תומך. צריכים להיות במקום, כדי להבין את מלוא המשמעות של הפרוייקט.

קודם כל יש לומר בצורה חד-משמעית: אין לזה שום קשר עם ביטחון.

לציבור הישראלי זה נמכר כ''גדר ביטחון''. הצבא קורא לזה ''מכשול''. הציבור, המשתוקק כמובן לביטחון, קונה את הסחורה בשקיקה. סוף סוף עושים משהו!

ואכן, הרעיון נראה פשוט לגמרי. גם אדם הכי לא-מתוחכם יכול לתפוס אותו. הרי זה כמעט מובן מאליו: פלסטיני המבקש לבצע פיגוע בישראל צריך לעבור את הקו הירוק. אם מקימים חומה או גדר לאורך הקו הירוק, המחבלים לא יוכלו להגיע. לא יהיו פיגועים, לא יהיו מתאבדים.

אבל ההגיון אומר שאילו הייתה זאת חומת-ביטחון, היא הייתה נמתחת בקו ישר לאורך הקו הירוק. כל הישראלים (חוץ מהמתנחלים) יהיו בצד אחד (המערבי), כל הפלסטינים בצד השני. הקו צריך להיות ישר וקצר ככל האפשר, מפני שצריכים לפקח ולהגן עליו ולפטרל לאורכו. ככל שהקו קצר יותר, כן תהיה השמירה עליו יעילה וזולה יותר. כך אומר ההגיון הביטחוני.

והנה, חוץ מקטעים קצרים, תוואי החומה אינו ישר ואינו ממוקם על הקו הירוק. להפך, הוא מתפתל כמו נחל, פיתולים ועיקולים, מתקרב לקו הירוק ומתרחק ממנו מאוד.

ולא במקרה. התוואי של נחל מוכתב על-ידי הטבע. המים מחפשים את הירידה. אבל לתוואי של החומה אין קשר לטבע. הדחפורים מצפצפים על הטבע וחותכים אותו ללא רחמים. אם כן, מה קובע את התוואי הזה?

כשנמצאים במקום, התשובה גלויה לעין. הגורם הקובע היחידי הוא מיקום ההתנחלויות. החומה המתפתלת כנחש נבנית לפי עיקרון פשוט: מירב ההתנחלויות צריכות להישאר ממערב לחומה, כלומר: להיספח למעשה למדינת-ישראל.

עמדתי על גבעה שבה עובר התוואי. למרגלות הגבעה, ממערב לתוואי, שוכנת ההתנחלות אלקנה. ממזרח, מרחק של כמה עשרות מטרים בלבד, שוכן הכפר הפלסטיני מסחה. הכפר נשאר ממזרח לחומה, אבל כמעט כל אדמותיו נמצאות בצדה המערבי. החומה תנתק את הכפר מ98%- של אדמותיו - כרמי-זיתים ושדות, המשתרעים עד לקו הירוק ליד כפר-קאסם.

מסחה היא כפר גדול - כמו שכנתה, בידיא, שבה נהגו אלפי ישראלים לבקר מדי שבת כדי לערוך קניות. גם מסחה היתה כפר פורח. יש לה אזור-תעשיה גדול, העומד עכשיו שומם.

אי-אפשר להגיע אל הכפר אלא ברגל, תוך טיפוס בדרכים תלולות. עם פרוץ האינתיפאדה הקים הצבא על כביש-הגישה שני מכשולים של עפר וסלעים. שום רכב אינו יכול לעבור.

''תחילה הם באו והרסו את הפרנסה שלנו,'' אומר ראש הכפר, אנוור עאמר, במרירות כבושה. ''עכשיו הם באים שנית ולוקחים את האדמה שלנו.''

ואכן, ריח-הבאושים של הטרנספר מרחף מעל לחומה. התוואי שלה משאיר כפרים פלסטיניים שלמים בצד המערבי - כלואים בין החומה והקו הירוק. התושבים לא יוכלו לנוע, להתפרנס, לנשום. כמה כפרים, כמו מסחה, נשארים אמנם בצד המזרחי של החומה, אך אדמותיהם, שעליהן פרנסתם, נמצאים במערב. יש מקומות, כמו העיר קלקיליה, שהחומה מקיפה אותם מכל הצדדים, כמו לולאה, ורק פתח צר מחבר אותם אל הגדה. אחת ממטרות החומה היא, בלי ספק, להפוך את חיי התושבים לגיהינום, כדי לשכנע אותם בהדרגה להסתלק. זהו הטרנספר הזוחל.

כמו שהדחפור האימתני דוחף לפניו סלעים וגושי אדמה, כך הכיבוש דוחף לפניו את האוכלוסייה הפלסטינית - תמיד מזרחה, החוצה.

ההיסטוריון יוכל לראות בזה תהליך רצוף, שהתחיל לפני 120 שנה ולא נפסק אף לרגע. זה התחיל בגירוש הפלחים מהאדמות שנקנו מבעלי-אחוזות רחוקים, ונמשך ב''נכבה'' של 1948, הפקעת רוב אדמות הערבים בישראל שלאחר מכן, הגירוש של מלחמת ששת הימים, הגירוש הזוחל של הכיבוש על-ידי התנחלויותיו וכבישיו העוקפים, ועכשיו הגירוש באמצעות החומה. הדחפור העברי הולך בראש. לא לחינם נקרא אריאל שרון זה במשך עשרות שנים ''הבולדוזר''.

החומה של מסחה וקלקיליה, המגיעה עד הגלבוע, אינה החומה היחידה. ממזרח לה כבר מתוכננת חומה שניה, שתעבור מעבר לאריאל וקדומים. היא חודרת לשטח הפלסטיני בעומק של 20 קילומטרים ומגיעה כמעט לציר המרכזי של הגדה - כביש רמאללה-שכם.

ואולם, גם זו לא התמונה השלמה. אריאל שרון מתכננן עכשיו את ''החומה המזרחית'' - זו שתנתק את הגדה מבקעת-הירדן. כאשר תושלם, תהווה הגדה אי בתוך שטח ישראלי, כשהיא מנותקת מכל הצדדים. דרום הגדה (חברון-בית-לחם) יהיה מנותק גם מצפון הגדה (רמאללה, שכם, ג'נין), וגם הוא יהיה מחולק לכמה מובלעות [ראה קישור למטה].

המפה הזאת דומה מאוד למפת דרום-אפריקה בימי האפארטהייד (''הפרדה''). אז הקימה ממשלת הגזענים כמה ''בנטוסטאנים'' (על שם שבט הבנטו), שהיו כאילו אזורים של ממשל-עצמי, אך שליטיו השחורים מונו על-ידי הממשלה הלבנה. כל בנטוסטאן הייתה מוקפת כולה בשטח של מדינת-הגזענים, מנותקת מכל קשר עם העולם.

לזה בדיוק מתכוון שרון, כשהוא מדבר על ''מדינה פלסטינית''. היא תהיה מורכבת מכמה מובלעות, שכל אחת מהן תהיה מוקפת בשטח ישראלי, ללא גבול משותף עם ירדן או מצריים. זה עשרות שנים שוקד שרון על המפה הזאת, והוא הקים את עשרות ההתנחלויות לפי המפה הזאת.

החומה באה לשרת את החזון הזה. אין לה קשר עם ביטחון, היא כמובן לא תביא שלום. היא תביא יותר שנאה, ובמילא גם יותר אי-בטחון ושפיכות-דמים. הרעיון שאיזה מכשול של מלט או תיל יוכל לעצור את השנאה הזאת הוא מגוחך.

העבודה נמשכת עכשיו מהשכם בבוקר עד מאוחר בלילה, ללא לאות. שרון מדבר על ''מפת הדרכים'', ובינתיים נוצרות ''עובדות בשטח''.

אבל יש לחומה הזאת משמעות יותר עמוקה. לא לחינם היא כל-כך פופולרית בישראל, מקיר אל קיר, משרון עד מיצנע וביילין. היא עונה על צורך פנימי.

בספר ''מדינת היהודים'', מסמך-היסוד של הציונות, כתב בנימין זאב הרצל את המשפט הבא: ''למען אירופה נהיה שם (בפלסטינה) קטע מהחומה נגד אסיה. נשרת שם כחיל-החלוץ של התרבות נגד הברבריות.'' (המילה הגרמנית שבה השתמש הרצל - WALL - פירושה חפיר או חומה.)

הרעיון הזה, שאנחנו מהווים חיל-חלוץ של אירופה וזקוקים לחומה גבוהה בינינו ובין הברבריות האסיאתית - קרי: העולם הערבי - כלול, על כן, ברעיון-היסוד. יתכן שיש לו שורשים עמוקים עוד יותר. כאשר היהודים התחילו להתבודד בגטאות, זמן רב לפני שהדבר נגזר עליהם מבחוץ, הם הקיפו את עצמם בחומה, כדי ליצור הפרדה בינם ובין הסביבה העוינת. החומה וההפרדה, כערובה לביטחון, טבועות עמוק בתת-ההכרה היהודית.

אבל אנחנו, החברה העברית החדשה בארץ הזאת, לא רצינו להיות גטו יהודי חדש. לא את ההפרדה חיפשנו, אלא להפך - את הפתיחות במרחב. לא ''וילה בג'ונגל'', כחזונו של אהוד ברק, לא ראש-גשר אירופי מול ''ברבריות אסיאתית'', כחזונו של הרצל, אלא חברה פתוחה, החיה בשלום ומשגשגת תוך שותפות עם עמי האזור.

החומה הזאת אינה רק מכשיר של גזל, ולא רק מכשיר של טרור המתיימר להגן מפני הטרור, ולא רק מכשיר של המתנחלים במסווה של ביטחון. מעל לכל היא מכשול לפני המדינה, חומה החוסמת את דרך-המלך לעתיד של שלום, ביטחון ושגשוג.