הפעם אני דן פעם נוספת בנושאים שמפאת חשיבותם כדאי שישארו בקדמת הזיכרון של כולנו. הנושא הראשון, איכות המים שעומדים לרשותנו, עוסק בבעיה קיומית למרות שאולי זה לא נראה כך. הרי מים שפירים הוא משאב טבע, במחסור, שחיוני למספר רב של תהליכי יצור וגם חיוני לקיום החיים. מכאן שזמינות המים, איכותם ויעילות הקצאתם משפיעים על תהליכי יצור רבים ולכן על הצמיחה. הנושא השני עוסק בבעיות בפניהן ניצבת חברת החשמל שנובעות מגודלה ביחס למשק כולו.

בשני המקרים הפתרון הוא בעצם הפרטה ופיתוח תחרות. במקרה הראשון הפתרון הוא בהפרטת הרשות לזהם ובמקרה השני - בפירוק המונופול והפרטת חלק המונופול.

איכות המים השפירים

כבר הרבה זמן קיים מידע בנציבות המים ובאקדמיה על זיהום הולך ומתרחב של מי התהום באזורים שונים של ארצנו. אבל למרבה הפלא מעט מאד נעשה על ידי האחראים, נציבות המים והמשרד לאיכות הסביבה, כדי להתמודד עם הבעיות הללו. דוגמה מובהקת למצב זה היא זיהום מי שתיה בדלק מטוסים שנגרם באזור בסיס חיל אוויר ליד אשדוד. הנציבות בדקה את הבעיה בעקבות תלונות צרכני המים כבר לפני 17 שנה אבל רק עתה החלו לדבר בנציבות על שיקום האקוויפר הפגוע (רינת, צפריר, ''התלוננו לפני 17 שנה,'' הארץ, 20.4.2003, עמוד ב1).

בעיות חמורות של זיהום מקורות מים קיימות בלא מעט אזורים אחרים של הארץ. במאמר שלי (''אינתיפאדה, הפרטה ואיכות הסביבה,'' 13.2.2003) במדור זה תיארנו את הידרדרות איכות הסביבה בשטחי הרשות הפלשתינאית כאשר הפגיעה העיקרית היא במקורות המים.

איכות הסביבה היא משאב טבעי משותף-ציבורי. זהו מוצר שהצרכן הפרטי לא רוכש אותו וגם אי אפשר למנוע ממנו את השימוש בו. לכן נדרשת מעורבות הממשל בשמירה על איכות הסביבה. הדבר הראשון שעל הממשל לעשות זה לדאוג לתיקון, או לפחות לעצירת, ההידרדרות באיכות הסביבה והמים. אבל במקביל על הממשלה ליצור מנגנון שבאמצעותו המזהם ישלם עבור (הזכות לזהם) הזיהום או לחילופין יממן את מניעת הזיהום.

ברור שהמנגנון צריך להעדיף את מימון מניעת הזיהום. אפשר גם להקים קרן לשיקום ולטיפול במפגעים קיימים. הדגש צריך להיות בכך שהמזהם של היום ישקיע במניעת הזיהום של מחר. בדרך זאת מפריטים, באופן חלקי, את השימוש/פגיעה באיכות הסביבה. התועלות העיקריות יתבטאו בשיפור איכות האוויר שאנו נושמים ואיכות המים באקוויפרים שלנו והכל בעלות מינימלית לציבור - עלות אכיפת החוק.

הפרטת חברת חשמל

בגלל גודלה ומגבלות שוק ההון המקומי מצאה עצמה חברת החשמל מגייסת הון בשווקים בינלאומיים בכדי לממן את הרחבת כושר היצור. לפני מספר שבועות התבשרנו על הורדת דירוג האשראי של החברה ולכן על פגיעה ביכולתה של החברה לגייס הון בשווקים אלו. ביחד עם מגבלת הלווה הבודד¹ נפגעה מאד יכולת הצמיחה של החברה.

כעת אנו מתבשרים שמיזמים² נוספים במשק האנרגיה יתקשו למצוא מימון לצרכי ההקמה (פרץ, ס. כהן, ע., ''מיזם הגז ים תטיס ומיזם ההולכה צפויים לקשיי מימון'', הארץ, 20.4.2003, עמוד ג1). הסיבה לכך היא שהמפקח על הבנקים קבע שיש לכלול את המיזמים הללו בתוך מגבלת הלווה הבודד של חברת החשמל. הבסיס לקביעתו היא העובדה שחברת החשמל היא הצרכן הבלעדי של החשמל והגז שמיזמים הללו אמורים לספק. מכאן שכושר ההחזר ותזרימי המזומנים הצפויים שלהם תלויים בחוסנה הכלכלי של חברת החשמל שהורע לאחרונה.

שורש בעיותיה של חברת החשמל נעוץ בהיותה מונופול ענק ביחס לגודלו של המשק כולו. לכן הפתרון לבעיות שהוצגו כאן הוא בתהליך שיפרק את המונופול ויפריט את תהליכי היצור והובלת החשמל. במהלך כזה תופסים מספר ציפורים במכה אחת:

1. מזרימים הון חדש למערכת,
2. משפרים את דירוג האשראי,
3. מפתחים תחרות במשק האנרגיה לרווחת הצרכנים,
4. מרחיקים את מגבלת הלווה הבודד ממשק האנרגיה,
5. מייעלים את יצור והולכת החשמל.

סוף דבר

הבעיות שהוצגו כאן נובעות ממעורבות של הדרג הפוליטי בהחלטות שנוגעות להקצאת אמצעי יצור שונים (הזכות לזהם היא גם אמצעי יצור). הפתרון המוצע כאן הוא הפרטה ותחרות. במקרה של חברת החשמל אין בכך חידוש כי החלטות עקרוניות כבר קיימות מזמן. לנו נותר לקוות שהרשות המבצעת - הממשלה תתחיל בתהליכי ההפרטה.

1. לפי המגבלה בנק אינו רשאי להעניק ללווה אחד אשראי בגובה של יותר מ- 15% מהונו העצמי. חברת החשמל קרובה מאד למגבלה זו ולכן לא יכולה לקבל אשראי/הלוואה בסכומים שיאפשרו פיתוח וגידול משמעותי.
2. על הפרק המיזמים הבאים: תחנות כוח ברמת חובב, אלון התבור ובמישור רותם וכן פרוייקט הגז ופרוייקט הולכת הגז.