עם כיבוש בצרה על ידי צבא הוד מלכותה, שידר כתב הערוץ האנגלי סקייניוז, שנילווה לכובשים, כתבה על ארמונו של סדאם בעיר. הכתב סייר בתוך הארמון, ולקח אותנו הצופים יחד עימו, קומה אחר קומה, כאשר הוא מתאר את המותרות האופפים את הארמון. מדרגות השיש, פיתוחי העץ האמנותיים, התקרות היפהפיות, הנורות, חדרי השרותים עם ברזים מזהב, מספר האולמות והחדרים הכמעט אין סופי, עד שנחתנו במרפסת המשקיפה אל הנוף הפסטורלי של נהר שאוט אל ערב. העיתונאי סיים את הכתבה במלים: כך ביזבז סדאם את כספו של העם העיראקי.
והוא כמובן צדק.

בנושא זה של ביזבוז כספי הציבור, אין קו ברור שמפריד בין משטרים טוטאליטריים נוסח סדאם חוסיין לבין משטרים פחות טוטאליטיריים נוסח הנשיא בוש או ראש הממשלה שרון.
קחו למשל את מחיר המלחמה בעיראק. הנשיא בוש כבר ביקש מהקונגרס המאד ממושמע שלו עוד 70 מיליארד דולר למימון המלחמה, וזו רק מנה ראשונה. בקשות לעשרות מיליארדים נוספים נימצאות כבר בקנה.
עתה חישבו נא, מה יכול היה לעשות בוש עם 70 מיליארד דולר בתוך גבולות ארה''ב (כולל השטחים הנרחבים שניכבשו ממקסיקו) המכילים לא מעט מקומות מוכי עוני ואבטלה.
הנשיא בוש היה יכול לממן ביטוח רפואי עבור עשרות מיליוני אמריקאים חסרי ביטוח, היה יכול לפתור את בעיית התת תזונה שלעתים מתדרדר לידי רעב ממש של מיליוני ילדים אמריקאים, היה יכול לבנות קורת גג עבור מיליוני חסרי הבית המתגוררים ברחובות, היה יכול לפעול למימוש פרוטוקול קיוטו שיציל את כדור הארץ משואה אקולוגית, ועוד היה נשאר עודף לפתור כמה בעיות מעיקות ביבשת אפריקה מוכת המחלות, העוני והרעב.

אבל הנשיא בוש העדיף לבזבז את כספי הציבור, בדיוק כמו סדאם, על מטרות שאין בינן לבין טובת אזרחי ארה''ב דבר. הוא מוכן לשפוך מיליארדי דולרים בצורת אש וגופרית על מדינה כמו עיראק, שאינה מסכנת את ארה''ב, וכיום גם לא את שכנותיה. כי עיראק, לאחר עשר שנות סנקציות נהפכה למדינה, ענייה, חולה, עם צבא ללא ציוד, ללא חיל אויר, ללא שליטה מעשית על חלקים ניכרים מהטריטריה שלה. המלחמה שקיבלה את השם היומרני ''חופש לעיראק'', גורמת בינתיים לאלפי הרוגים ופצועים של אוכלוסיה אזרחית, אבל כבר בלעה את המיליארדים שניתן היה להשקיע על פי המוצע לעיל.

אותם הדבברים אמורים גם באשר לשרון. המיליארדים שהוא וממשלתו משקיעים במלחמה, בצבא, בכיבוש, בהתנחלויות, הם כספים שניגרעים מהכלכלה, מהרווחה ומייצרים עוני, דלות והזנחה.
בוש, שרון וסדאם שותפים לפחות בכך ששלושתם מקצים כספי ציבור למלחמה, למוות, להרס.

ניצחון או קמילה

יו''ר ההסתדרות עמיר פרץ דחה את השביתה הכללית ב- 24 שעות לאחר ששדרן הטלוויזיה חיים יבין הצליח לתמרן אותו לאיזו מחווה בומבסטית, ''למען האחריות הלאומית''. יבין, בעצמו שכיר, נוהג למרבה הבושה יותר כיד ימינו של נתניהו במקום להתייצב בחזית סולידריות עם השכירים שרבים מהם עומדים לאבד את פת לחמם בגין גזירות המשטר. זוהי אחת הרעות החולות בחברה הישראלית, שעיתונאי כמו יבין ניקנה על ידי המערכת במשכורת מעט יותר גבוהה, וכבר הוא רואה עצמו כנציג השלטון והמאיון העליון.
התכנית הכלכלית של נתניהו נועדה לשבור את הסכמי העבודה, ולהשאיר את העובדים ערומים ללא נציגות. כל עובד לעצמו בג'ונגל העבודה, רועד וחושש מפיטורים- עובד כנוע כזה הינו חלומם הרטוב של נתניהו, שרון ולפיד.

כדי למוטט את תכניות נתניהו, צריכה ההסתדרות, אם אינה רוצה לאבד את מעט הסמכות שעוד נותרה לה, להשבית את כל המשק במלואו, כולל את המקומות הרגישים ביותר.
עיצומים לא עושים רושם על הממשלה. צריך להפיל את הממשלה הרעה הזו שרוצה להפוך את ישראל למחנה של בתי תמחוי שנישלט על ידי מיליונרים וגנרלים; ממשלה שהוציאה פסק דין מוות על אלפי חולים שאינם מסוגלים לרכוש תרופות מצילות חיים משום שלא ניכללו בסל הבריאות. הפגנות הקשישים בני 80 ולמעלה שחסמו רחוב בחולון כשבפיהם קריאה נואשת ''אל תשליכונו לעת זיקנה'', ''תנו לנו לסיים חיינו בכבוד'' היו צריכות לזעזע את המדינה, אבל קהות החושים השתלטה על מערכות השלטון. לנתניהו זה לא מזיז. אביו הקשיש מסודר. מי שסבר שראש הממשלה שרון, בן גילם של רבים מהקשישים המפגינים, ישית ליבו לגורלם המר, התאכזב. קשישים זה לא התנחלות והוא נשאר אטום. וחוץ מזה גם שרון מסודר, ואם יש לו בעיות יש לו חברים מיליונרים שיסדרו לו הלוואה נוחה אם לא מענק.
ומנגד לא רק קשישים נופלים קרבן למדיניות האנטי אנושית של ממשלת הגזל והמלחמה. הנער בן ה- 15 שתלה את עצמו משום שלא רצה לגרום לקשיים כלכליים לאימו שהתקשתה בפרנסת המשפחה, ראוי שירשם כמקדמה על חשבון גזרות ממשלת נתניהו שרון לפיד איתם. מוות וחידלון, אלו בשורות הממשלה הרעה הזו.

רק השבתה של כל המערכת, שפרושה שדות התעופה נעולים וכך גם נקודות המעבר בים וביבשה, אין יצא ואין ניכנס לישראל, חברת החשמל שובתת, (לבתי החולים יש גנרטורים), בכל עיר או מרחב יפעל רק בית חולים אחד במתכונת מצומצמת, מקורות שובתת, כל משרדי הממשלה שובתים, כך גם העיריות, כל התעשייה הביטחונית שובתת, (רווח צדדי-יפסיקו לייצר לכמה זמן אמצעי לחימה), הכור בדימונה שובת (יופי, פחות פצצות אטום, ומנוחה מזיהום רדיואקטיבי לעובדים), הבנקים שובתים. באחת: המדינה משותקת. נכון, אנחנו האזרחים ניסבול לזמן מה, אבל הרווח בסוף השביתה יהיה פיצוי ראוי. ממשלת ההתנחלויות לא תוכל לעמוד מול שביתה כזו והיא תנסה ברגע של איבוד עשתונות להפעיל את הצבא כשובר שביתה. הדבר יוציא אלפי עובדים למקומות העבודה שלא יתנו לצבא להיכנס. יהיו יחידות , בעיקר כאלה שבראשן מתנחלים, שמפקדיהן יורו לפתוח באש על השובתים החוסמים את דרכן. חיילים יעמדו לפני הדילמה להתעמת עם הוריהם במקומות העבודה או לסרב פקודה. רבים מהם יסרבו. הממשלה תיפול.
אם פרץ לא הולך למהלך כזה, אלא ניכנס למו''מ בו הוא מודיע לנתניהו כי אין צורך בחקיקה, כי בגלל ''אחריות ממלכתית'' הוא מסכים להורדת שכר של העובדים ולפיטורי אחרים, אז חבל על הזמן. נתניהו ושרון ניצחו.

100 שנים לפרעות קישנייב
החודש מלאו מאה שנים לפרעות קישנייב, שפרצו באפריל 1903, בהן נהרגו 45 יהודים וכ- 600 ניפצעו. רכושם של אלפי יהודים ניבזז על ידי הפורעים. הפרעות היו יוזמה של ממשלת הצאר הרוסי שקיוותה כי באמצעות הסתה נגד יהודים כמי שעומדים בראש מפלגות שמאליות וליברליות יוכלו למנוע את התסיסה שהביאה למהפכת 1905.
ראש הממשלה שרון הקדיש 20 דקות מישיבת הממשלה האחרונה לפרעות אלו. זהו ללא ספק ארוע סמלי ששרון עומד בראש ממשלה יהודית פורעת 100 שנים לאחר הפרעות ביהודי קישנייב.
הוא לא למד את הלקח אלא הפך לממשיכם של המסיתים, בהבדל הפעוט, שהקרבנות הפעם אינם יהודים אלא ערבים.
כממשלת הצאר בשעתו, כך אף שרון מחפש יעד חיצוני לשפוך את תסכולי האזרחים. הוא מסית את היהודים נגד הערבים, הופך אותם ליעד של זעם ושנאה בעיקר מצד בני שכבות המצוקה (''מוות לערבים''), וכך מסיט את תשומת הלב ממנו, כמקור הצרות, אל ''האויב'' הלא יהודי. אצל הצאר הרוסי הוטבעה הסיסמא ''הכו ביהודים והצילו את רוסיה'', ואצל שרון היא אומצה בשינוי קל, ''הכו בערבים והצילו את ישראל''.
הישגיו של שרון הרבה יותר מרשימים מאלו של הצאר הרוסי. במקום 45 הרוגים אלפים, במקום מאות פצועים עשרות אלפים. והבוזזים רכוש ערבים אינם פורעי חוק אזרחיים, (בפרעות קישנייב הצבא הרוסי קיבל פקודה להישאר במחנות), אלא חיילים מצבא הממשלה היהודית.
שרון כצאר היהודים, מאה שנים אחריי, כאשר ברוסיה כבר אין צאר ואין פרעות ביהודים.

זיכויו של אבישי רביב

סוכן השב''כ לשעבר אבישי רביב זוכה בבית משפט השלום בירושלים מעבירה של אי מניעת פשע, לאחר שהשופטים קבעו כי לא ידע על תכניתו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה רבין.
לכאורה זו מכה לאותם חוגי ימין קיצוני ומתנחלים שפיתחו את תיאוריית הקונספירציה לפיה רביב והשב''כ היו בסוד הרצח; ולכאורה יכולים ראשי השב''כ להתרווח בנחת בכורסתם ולהכריז בשביעות רצון כי כל התיאוריה המטופשת של הקונספירציה התנפצה לרסיסים בפסק הדין.
רק לכאורה.
המשפט היה הצגה פוליטית אחת גדולה. היועץ המשפטי רובינשטיין התגלה שוב כרכיכה, אדם ללא חוט שדרה. את רביב העמיד לדין כדי להרגיע את המתנחלים, אבל בה בעת גם הרגיע את חששות ראשי השב''כ, משום שכתב האישום כלל סעיף אחד, ''אי מניעת פשע'', סעיף בעייתי שהיה ברור מראש כי יזוכה ממנו פה אחד על ידי שלושת השופטים.
לא בכדי הגן על רביב עורך דין שעבד בעבר בשב''כ, ולא בכדי זיכו אותו השופטים, שהרי גם הם מונו לתפקידם לאחר שעברו את סינון הכשרות של השב''כ. (למי שלא יודע: כל מועמד לתפקיד שופט, צריך לקבל את אישור השב''כ. בלעדיו אין מינוי).

אבישי רביב היה קודם כל סוכן פרובוקטור. בסרטי וספרי ריגול קלאסיים אנו לומדים כי הסוכן הטוב ניטמע בחברה עליה הוא מתבקש לדווח. הוא לא מתבלט, הוא בוודאי לא הופך למוקד של תשומת לב ציבורית. רביב, במקום להיטמע בחברת המתנחלים ולדווח על מה שרואות עיניו, הפך לאחד ה מובילים במסע ההסתה נגד רבין. הוא הקים ארגונים פשיסטים כמו ''דיכוי בוגדים'' או אי''ל והזמין את הטלוויזיה הישראלית לדווח על טקס ההשבעה. הוא היכה את חברת הכנסת תמר גוז'נסקי, לקח חלק בפעולות אלימות נגד פלסטינים בשטחים הכבושים והניף את כרזת רבין במדי ס.ס. בהפגנת הליכוד בכיכר ציון בירושלים. בפעולותיו תרם לאווירה שהכשירה את הרצח, בדיוק כמו הרבנים שהוציאו נגד רבין דין רודף.
הדעה לפיה לא יתכן שרביב עשה את כל הדברים האלה על דעת עצמו, והוא קיבל לכך אישור ממפעליו, אינה בלתי הגיונית, ומכאן שתאוריית הקונספירציה רחוקה מלהיגנז בעקבות זיככויו של רביב.

לדעתי היה מקום להעמיד את רביב לדין, כמו שהיה צריך להעמיד לדין את הרבנים שהוציאו פסק הלכה של דין רודף, בסעיף ברור של הסתה לרצח, שאותו קל היה להוכיח, והעונש עליו הוא גם חמור, שנות מאסר רבות.
רובינשטיין נהג כשפן שרצה לרצות את כולם, הן את מעסיקיו (הממשלה) והן את חביביו (המתנחלים). את משפחת רבין ריצה בהעמדה לדין של המתנחלת הר שפי, הש''ג בכל פרשת ההסתה לרצח; את המתנחלים ריצה בכך שלא העמיד לדין את רבני ההתנחלויות, אותם מנהיגים ''רוחניים'' שאינם אלא גירסה של חומייניזם יהודי בכיפה סרוגה, אבל כן העמיד לדין את אבישי רביב; ואילו את השב''כ ריצה בכך שהעמיד לדין את רביב באותו סעיף, שכאמור הבטיח את זכייתו במשפט.

איתי ריב- לתפארת מדינת ישראל האלטרנטיבית

איתי ריב הוא סטודנט לפיסיקה באוניברסיטה העברית ולומד לתואר שני. הוא פעיל בתנועת ''יש גבול''. הוא גם סגן במילואים. לפני ימים ספורים ניכלא בכלא הצבאי ל- 28 ימים בעקבות סרובו לקחת חלק בפעולות צבא הכיבוש.
שהיתי יחד עם איתי בקיץ האחרון במחנה שלום ישראלי פלסטיני בפורטוגל, ולמדתי להכיר ולהוקיר את איכויותיו האנושיות, את מחוייבותו לזכויות אדם. הוא לא יתן את ידו למדיניות הרשע בשטחים הכבושים, והוא, פיסיקאי של שלום, לא יתן ידו לייצור נשק השמדה המוני בישראל. לא תראו אותו מייצר פצצת אטום בדימונה. הוא יתן יד רק לפרוקה. אנשים כמו איתי נוטעים בי את התקווה שאולי בכל זאת לא הכל אבוד במדינת האופל הישראלית, שמא ממנו ומשכמותו תצמח ישועה לנו ולשכנינו.
כשרות לקוראים אני מביא את מרבית מכתבו של איתי אל יחידת המילואים שלו, בו הוא מסביר מדוע אינו יכול להיענות לצו הגיוס.
לקרוא, ללמוד ולנצור.
''לכבוד יחידת הקישור 310
הנדון: שירות מילואים ביחידתכם.
קיבלתי את פנייתכם הקוראת לי לשירות מילואים ביום ה- 6 לאפריל.
הרהרתי בדבר, ואין ביכולתי לעשות כן. הכשרתי אינה מספקת על מנת להימנות על 'כוחותינו', מעולם לא לימדוני בקורס צבאי כיצד להרעיב אזרחים, וגם אם תמצאו לנכון להציבני במפקדה צבאית, חוששתני כי אינני מכיר את פריטי האפסנאות הנחוצים בכדי לסגור אוניברסיטה או את מילות הקוד ברשת הקשר למות יולדת או קשיש במחסום, יתר על כן, בטוחני כי אמצא בלתי מתאים בעליל ללימוד כל הפעולות האמורות שכן לראייתי ביצוע ואף תמיכה סבילה במעשים אלו הנם פשע.

הרהרתי בדבר, ואין בנכונותי לקחת חלק או לתמוך בפעולות שיטור, לאמור: אכיפת אין-חוק שכל תכליתו היא פגיעה, דיכוי והגבלה של הכפופים לו, אין-חוק הנאכף על קבוצה אתנית אחת בלבד ובכך יוצר מערכת גזענית פסולה - אכיפת אין-חוק על חברה אזרחית שצה''ל שם לעצמו למטרה לפורר כליל.

הרהרתי בדבר, ומצאתי שאין ברצוני לבוא בקהל 'כוחותינו', לא כל עוד עמידתם הנחושה היא על דמו ואדמתו של העם הפלסטיני, לא כל עוד שרירות הלב וקלות האצבע גוזרת מי לחיים ומי למוות, והמחסומים ממלאים את סאת הדיכוי היומית. לא כל עוד גבולות הארץ עליהם ערוכים 'כוחותינו' הם חזון פושע.

הרהרתי בדבר, ואין בכוונתי לבוא בקהל 'חיילינו', העושים ימים כלילות, אך אינם שואלים לתכלית מעשיהם, ועל אחת כמה וכמה אין ביכולתי לשרת כקצין - די לי באחריות ובקלון המוטלים עלי כאזרח ישראל בחשכת ימים אלו.

אבקש להעביר לידיעת הגורמים הממונים כי בכוונתי לסרב לשירות מכל סוג בצה''ל כל זמן שבין מטרותיו נמנה דיכוי עם שלם.

בברכה
סגן (מיל') איתי ריב
מ.א. 5152275 ''
קובה-מהפכה שהתנוונה

כאשר חבורת לוחמי הגרילה בראשות פידל קסטרו שיחררו את קובה ממלתעות הרודן בטיסטה, בשנת 1959, נשמו לא רק אזרחי קובה לרווחה. אליהם הצטרפו מיליוני שוחרי חרות ברחבי העולם.
הדיקטטור בטיסטה ששלט בקובה באכזריות רבה, נהנה מתמיכה ממשלת ארה''ב. הוא מכר את קובה להון האמריקאי. 60 אחוזים מאדמת קובה היתה בבעלות חברות אמריקאיות שניצלו כוח עבודה קובני זול. האבטלה גאתה. בטיסטה שלט ביד ברזל. עשרות אלפי קובנים מתנגדי משטרו נירצחו או נאסרו.
הוואנה נהפכה למאורת הימורים, זנות ופשע ששרתה נופשים עשירים מארה''ב, חלקם הלא קטן היו קשורים למאפיה האמריקאית.
כאשר האמריקאים מדברים על ''חרות לעיראק'' כדאי להיזכר כיצד דאגו לחרותם של אזרחי קובה.

תחילתו של משטר קסטרו היתה מבטיחה. הוא הכריז מלחמה על הבערות, הקים מערכת חינוך מפוארת וחיסל את האנאלפבתיות. הוא הקים מערכת בריאות שהבטיחה שרות בריאות לכל והעביר את קובה מתוחלת חיים של עולם שלישי אל צמרת הארצות המפותחות. כחלק משיחרור אזרחי קובה מעניבת החנק של ניצול כלכלי, ביצע רפורמה אגררית וחילק אדמות לאיכרים. רפורמה זו הביאה אותו להתנגשות עם חברות ההון האמריקאיות. ממשלת ארה''ב, בקוצר ראותה, העדיפה את האינטרסים של ההון הנצלני האמריקאי על הרווחה והשוויון לאזרחי קובה.
התנגשות זו היתה בין הגורמים שדחפו את קסטרו לזרועות הגוש הסובייטי.
אלא שעובדה זו אינה משחררת את קסטרו ומפלגתו מאחריותם להחלטה המצערת של אימוץ הדגם של משטר קומוניסטי חד מפלגתי, שהתדרדר יותר ויותר למשטר דיכוי והפרת זכויות אדם.
בימים אלה, נישפטו מתנגדי המשטר לעשרות שנות מאסר, ביניהם עיתונאים שכל פשעם פירסום דעותיהם החולקות על קסטרו ומשטרו.
שוחרי חרות האדם, בוודאי אנשי שמאל דמוקרטים, חייבים למחות על התעמרות כה אכזרית למי שביקשו לבטא דעה חולקת על זו של השלטון. את זאת אני עושה כאן.
זיקנתו של קסטרו מביישת את צעירותו, כאשר סילק מהשלטון את הרודן בטיסטה.
אני מצרף את קולי לדרישה שבוודאי תלך ותגבר, לשחרר את כל האסירים הפוליטיים בקובה.
ההתעקשות של קסטרו על משטר חד מפלגתי, במקום ליזום דמוקרטיזציה שבצד שמירה על הישגים חברתיים תבטיח חופש ופלורליזם פוליטי, עלולה להוביל את קובה, עם תום עידן קסטרו, חזרה לימי השפל של בטיסטה, למאורת זנות, סמים והימורים בחסות חברות אמריקאיות.

''מבצע חרות לעיראק''

ההשפעות ההרסניות של המלחמה בעיראק על הסכסוך עם הפלסטינים כבר ניכרות. בפעולת הרצח האחרונה של מסוקי צבא הכיבוש, נרצחו גם שני ילדים. יו''ר ועדת החוץ והביטחון, ח''כ ליכוד יובל שטייניץ, הביע ''צער על האבידות של חפים מפשע''
מנטרה מוכרת, ומיד הצביע לכיוון עיראק, ואמר, תראו מה קורה שם עם האמריקאים, גם אצלם אין הצלחות ''כירורגיות'' ומספר הניפגעים החפים מפשע הוא רב. והוא צודק.
מעתה ואילך, תהיה המלחמה בעיראק אליבי מצויין לצבא הכיבוש הישראלי, בבחינת ''ככה זה'' כאשר נילחמים באזורים מאוכלסים.
האמריקאים טרם הביאו חרות לעם העיראקי, כפי שהישראלים לא הביאו חרות לעם הפלסטיני. (וצריך לקוות כי כל מיני הוזים בעלי שליחות דתית מארה''ב לא ימצאו פתאום מקורות היסטוריים להקמת התנחלויות אמריקאיות בעיראק).

בינתיים מתמצית ברכת החופש של ממשלי בוש-בלייר לעם העיראקי בהרבה מוות, הרס, וביזה.
המלחמה בעיראק תוכננה והוכנה זמן רב, וקשה להבין כיצד לא נחזה תסריט של ביזה המונית כפי שהתרחשה בבצרה עם כיבושה על ידי הבריטים.
איש אינו יכול להצטער על סילוק סדאם ועושי דברו מהשלטון, אבל ואקום שלטוני יכול להוביל לתוהו ובוהו שתוצאותיו עלולות להביא את אזרחי עיראק להתגעגע לרודן.
שרון בוודאי מתענג בלשכתו, משום שבזקנתו אימץ ממשל בוש את קונספציית שרון בלבנון של מלחמת מנע. מי יודע, שמא בשם המיסיונריות החדשה של ''חופש לעיראק'' יאמץ שרון את הרעיון של ''חופש לסוריה'' ויפלוש לדמשק.
בינתיים הורגים האמריקאים עיתונאים ואזרחים, והכיבוש הישראלי יכול לציין בסיפוק, ''שזה קורה לא רק אצלנו''.

אנו שומעים כבר את תרועות הצהלה וההתפעלות של גנרלים ופוליטיקאים ישראלים על מהלכי המלחמה בעיראק ''שילמדו עוד שנים רבות'', ואני מתקשה להבין מה יש כאן ללמוד. שהרי לא היה כאן עימות בין שני צבאות מצויידים כהלכה, שהוכרע בגין מהלכים של גאונות צבאית מצד אחד הצדדים.
העימות בין צבא ארה''ב המצוייד בכל השכלולים הטכנולוגיים, לבין צבא עיראק בעל ציוד מיושן, ללא חיל אוויר וטילי קרקע אוויר, משול למתאבק סומו אדיר ממדים שמוחץ יריב דק, סובל מתת תזונה , צולע ברגלו ויד אחת קטועה.
לא היה ספק לרגע כי לאחר הפצצות מסיביות של חיל האוויר האמריקאי שטחנו עד דק את הצבא העיראקי, תהיה ההתקדמות היבשתית סלולה יחסית, ועצם העובדה שבכלל היתה פה ושם התנגדות, היא שמעוררת פליאה. וכמובן אין לשכוח: הצבא העיראקי, בנוסף לנחיתותו הטכנולוגית וציודו המיושן, גילה רוח לחימה שמתאימה למשטר אותו שרת: משטר של רהב טרור ופחד. יש להניח כי גם הצבא העיראקי התאפיין בטרור פנימי. צילומי הטלוויזיה העיראקית שמראה חיילים המריעים לסדאם, לא הצליחו להסתיר את הפחד והאימה שבחסותו פעלו.

כאשר הכיבוש יושלם, וצבא ארה''ב יפעל כממשל צבאי, לא יהיה זה הרהור פראי להניח, כי תתעורר ותתארגן תנועת גרילה שתזנב באמריקאים ותגבה מהם מחיר דמים קשה. מהר מאד יתברר כי קל יחסית לסלק רודן מהשלטון וקשה הרבה יותר לשתול דמוקרטיה בכוח טילים וטנקים בחברה מסוכסכת ומפולגת שטרם גיבשה את התשתית החברתית והפוליטית לכך. מה עוד ואינני מאמין, שמעבר להצהרות לתקשורת, זו היתה המטרה של בוש.
בשלב זה מותר לציין בסיפוק, כי לא היה שימוש בנשק השמדה המוני. אז על מה המלחמה? האם אי אפשר היה להסתפק בהמשך פעולת הפקחים?