היום ב-‏4:00 לפנות בוקר נחתם ההסכם הקואליציוני בין שינוי לליכוד. מפלגת מעמד הביניים, כפי שהיא אוהבת לכנות את עצמה, תקבל חמישה תיקים, תיק על כל שלושה חברי כנסת. בליכוד זועמים, ובש''ס מפחדים. אך אל דאגה, המפלגה של הצווחן מפופוליטיקה לא תחזיק זמן רב, והנה הסיבות לכך:

1. שינוי, מפלגת טרנד.
   כמו מותג נעליים, שעכשיו נחשב לנעול. המונים רוכשים אותו, שמו מוזכר שוב ושוב בתקשורת והמוני מאמרים דנים בתופעה החדשה. אך אופנה, כדרכה של אופנה, מסתיימת מתישהו ושחקן אחר ימלא את נעליה, והרי ''בסרט הזה כבר היינו''.
   
   ב-‏1977 קמה לה ד''ש, היה יגאל ידין, דמות מוערכת מאוד, כל מיני פליטים מהעבודה והליכוד, והם זכו למספר מנדטים מרשים ביותר, כבר בריצה הראשונה שלהם לכנסת – 15 מנדטים. העילה להקמת המפלגה אז - הסיאוב והשחיתות בשלטון מפא''י. מספר המנדטים כיום: אפס. נשמע מוכר מאיפשהו?
   
   עברו כמה עשרות שנים, ומפלגה אופנתית חדשה קמה לה – צומת. במפתיע, מנהיגה הוא גם כן רמטכ''ל לשעבר, רפאל איתן. רפול, שלא שיער שיזכה למספר מנדטים כה רב (8) שיבץ במקומות ה'לא ריאלים' את הווטרינר שלו, את העורך דין שלו (מודי זנדברג, שהיום מכהן מטעם שינוי בכנסת) ועוד כל מיני אנשים כה לא ידועים, שהיא זכתה לכינוי ''רפול ושבעת הגמדים''. העילה להקמת המפלגה אז: לאף אחד לא ברור, גם לא לרפול.
   
   בבחירות האחרונות צומת רצה שוב באופן עצמאי (אחרי שב-‏1996 רצה עם הליכוד) ולא עברה את אחוז החסימה...
   
   ב-‏1996 קמה לה הדרך השלישית, בראשות אביגדור קהלני, למרבה הפלא גם הוא קצין לשעבר בצה''ל ודמות מוערכת. העילה אז: ההזנחה של רמת-הגולן והנכונות של הממשלה להחזיר אותה לסורים. היא זכתה לארבעה מנדטים אז, ובבחירות האחרונות לא רק שלא רצה לכנסת, אלא היה ניתן למצוא את קהלני במקום 41 ברשימת הליכוד לכנסת...
   
   ב-‏1999 קמה מפלגה של כל מיני אישיים ידועים, מוערכים, כולם מאוד בקונצנזוס, בשם התמוה ''מפלגת המרכז''. איזו אידאולוגיה היתה לה? לא ברור. למיטב זכרוני היא אפילו לא פירסמה מצע. פליטי הליכוד ומאוכזבי נתניהו כמו רוני מילוא, דן מרידור, הרמטכ''ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק, 'הבת של' דליה רבין-פילוסוף והמנהיג? עוד גנרל נערץ, יצחק מרדכי. המפלגה זכתה לשישה מנדטים, הישג מאוד מכובד בהתחשב בעובדה שאף אחד מהם לא אמר בדיוק מה הוא רוצה לעשות בכנסת הקרובה, חוץ מלהחליף את נתניהו. העילה שלהם היתה ליצור גשר בין מצביעי ליכוד מאוכזבים (והיו הרבה כאלה, הליכוד נפל מ-‏32 מנדטים ל-‏19) למפלגת העבודה.
   
   בבחירות האחרונות ראשי הרשימה ברחו להם, חלק לבית הסוהר, חלק למפלגת האם שחזרה לאיתנה וחלק לעסקיהם הפרטיים, ורק דוד מגן רץ לו תחת הסיסמא (שלא הייתי ממליץ לתרגם אותה לגרמנית) ''מפלגת המרכז – המפלגה הלאומית-חברתית''. היא זכתה ל-‏1,919 קולות בבחירות האחרונות.
   
   מה אנו למדים מכל העובדות והנתונים האלה שהלאיתי אתכם בהם? גם בפוליטיקה יש אופנה, מנהיג כריזמטי ועיתוי מתאים יכולים להכניס כל אחד לכנסת. הרקע שביססתי פה, בא בעצם להראות ששינוי היא ההמשך לאותן מפלגות טרנד. מנהיג כריזמטי ומוכשר בראשה, אכזבה מן השחקניות הנוכחיות במפה הפוליטית ואיזשהו נושא שקל להלהיב בו את ההמון. התסריט כבר נכתב, ושינוי צועדת בעקבותיו.
   
   
2. שינוי היא פיקציה.
   מפלגה ללא תוכן. חוץ משלושה-ארבע שמות, כל חברי הכנסת שלה אנונימיים וחסרי כל רקורד בעשייה הציבורית. חוץ מהתנגדות לכפייה הדתית והקיפוח של הזעיר-בורגנות אין לה כל אידיאולוגיה. וגם את המעט הזה, היא כבר מכרה – במו''מ הקואליציוני שנחתם היום שינוי וויתרה על נישואים אזרחיים ותחבורה ציבורית בשבת. ובכן, עוד אנקדוטה בפירוט ההיסטורי על מפלגות הטרנד, כולן לקו באופרטוניזם. הצטרפות לממשלה היום, כי המחר לא יהיה. אלה שיטענו ששינוי לא ''מפלגה כזאת'', יתעלמו מן העובדות.
   
   אם לשינוי באמת כה חשוב לא לוותר על האידיאולוגיה החילונית-ליברלית שלה, מדוע היא לא הצטרפה לממשלת ברק, בעוד שלממשלת שרון היא רצה להצטרף תוך כדי וויתור על נושא התחבורה הציבורית בשבת, שעליו הם מחו בתשדירי התעמולה בבחירות 1999?
   
   
   היא לא הצטרפה לממשלת ברק כי היא ידעה שכוחה עוד יגדל בבחירות הבאות, והיא נתנה למרצ לעשות את העבודה השחורה של להילחם עם החרדים מתוך הממשלה ובעצם ניצלה עובדה זו לצורכי תעמולה. אז למה הם עכשיו כ''כ לחוצים להיכנס לממשלה? כי הם יודעים שההישג שלהם לא יחזור על עצמו. הם יודעים שהם טרנד שיקי ובבחירות הבאות הם הולכים ליפול, ובגדול. אז הם רוצים לחמם את הכיסא קצת, ליהנות מהכוח והשררה, לנצל את ההנאות שבתפקיד מיניסטר לפני שהם צריכים לארוז את הפקלאות ולחזור לפופוליטיקה.
   
   
3. דוקטרינת לפיד והכלכלה הישראלית.
   מיליון ישראלים מתחת לקו העוני, למעלה מרבע מיליון מובטלים. השנה כל ילד שלישי בישראל הוא עני, כיכר המדינה הפכה לכיכר הלחם כבר יותר ממאה יום ועמותת ''פתחון לב'' מחלקת סנדוויצ'ים בבתי ספר לתלמידים רעבים – ואיפה שינוי? דבר ראשון היא העבירה הצעת חוק מקסימה הפותרת את בעיות העוני, שלא ניתן להבין איך לא חשבנו עליה קודם: היא אוסרת על הומלסים לישון בגנים ציבוריים. לפיד מתכחש שוב ושוב לבעיית האבטלה, בעודו אומר שהמדיניות הכלכלית שהוא תומך בה ''מגדילה את האבטלה הפיליפינית'' ולא את האבטלה הישראלית. המצב הכלכלי במדינת ישראל הורס את כל המערכות. חיילים גונבים אוכל, המוני אנשים נזרקים לרחובות בגלל אי-יכולתם להחזיר את תשלומי המשכנתא, ובעוד חלק מן האוכלוסייה סובל מחוסר תרופות בעניין של חיים ומוות, אחרים מקבלים שיאצו בחינם. ושינוי בשלהם, קפיטליזם משתולל ודאגה לאלפיון העליון. שינוי פוטרת עצמה מאחריות זאת באומרה שכל המפלגות דואגות לשכבות החלשות, והם ידאגו לשכבות החזקות, ובכן הם שכחו שכשהקומה הראשונה מתמוטטת גם הפנטהאוז קורס. ישראל בדרך להפוך לארגנטינה, ושינוי ממשיכה לדאוג לעשירי הארץ. ולסיום האמירה המפורסמת של פורז בראיון ל''כל העיר'' (10.1.2003): החוקים שאני מקדם הם חוקים קפיטליסטיים, ואנשים עשירים מרוויחים מהם. מי שזה לא מוצא חן בעיניו - שלא יצביע בשבילנו''.
   
   
4. יוסי וטומי – בעיית האישיות.
   יוסי שריד ויוסף (טומי) לפיד הם אנשים דומים. שניהם מהירי לשון, שנונים, נחרצים בדעותיהם, שניהם באים מתחום העיתונאות, רהוטים ותמיד שואפים לנצח את כולם. הזלזול והתיעוב שהם משדרים כלפי כל מי שהוא מן הצד השני של המתרס, ששניהם מעבירים בכל מקום אפשרי, החל מפאנלים טלוויזיונים, ראיונות בעיתונים וכלה בכנסי בחירות בבתי ספר. יוסי שריד, שהיה מועף מתפקיד היו''ר במרצ גם אם לא היה מתפטר, שילם את המחיר על התנהגותו האנטגוניסטית. טומי לפיד, שכרגע העובדה שהציבור תופס אותו כהרבה יותר כריזמטי מחפה על הפן המתנשא והשחצן בהתנהגתו, ישלם את המחיר ששריד שילם כבר בסופו של דבר.
   ישלם עליהם בקרוב. האנטגוניזם וההתנשאות לא ישרדו זמן רב.
   
   
5. השסע בין השמאל לימין.
   אל לנו לשכוח שמעל כל הדיבורים על כפייה דתית, המצב הכלכלי-חברתי יש המצב המדיני-ביטחוני, שבמזרח התיכון הוא תמיד עמד בראש סדר היום הציבורי. מימין, המפד''ל והאיחוד הלאומי המתנגדות להקמת מדינה פלשתינאית, הוצאה מחוץ לחוק לתנועות ''השמאל החתרניות'' שדוגלות בסרבנות ו''הלשנה'' על מפקדים בצה''ל לבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג, תומכות בהרחבת ההתנחלויות ורוצות לשים פס אחד גדול על מפת הדרכים של בוש. משמאל, העבודה, מרצ והמפלגות הערביות שתומכות ביציאה מיידית מהשטחים, פינוי כל ההתנחלויות, חזרה מידיית למו''מ וחלקן תומכת אף בסרבנות... שינוי, שמנסה מבחינה מדינית להיות יצור שנידון לכישלון בשם ''מפלגת מרכז'' תיקרע בין הימין לשמאל. שינוי היא מפלגה שמורכבת מפליטי מרצ וצומת ואנו צפויים למאבק בין היונים לנצים בשינוי. יהודית נאות ואברהם פורז, שהם פליטי מרצ, מול מודי זנדברג ושאר פליטי צומת. מכיוון שמדובר בנושא בעל חשיבות עליונה, שאין אנו רואים לו פיתרון בזמן הקרוב אלא רק הסלמה, סביר להניח שאף לא אחד מן הצדדים יוותר על עמדותיו, אלא רק יתחפר בהן. למסתכל על רשימת שינוי לכנסת יש פרופיל די קבוע: עורך דין או רואה חשבון, מן המשולש חיפה-תל-אביב-ירושלים, אשכנזי וזכר, אפשר לחשוב ששינוי עשויה מקשה אחת – אך כשמסתכלים על העמדות המדיניות של חבריה, פתאום התמונה משתנה לגמרי, הצבעים מתבהרים והמחנות מתייצבים זה מול זה.
   
   
6. הקול ההומו-לסבי.
   10% מן האוכלוסייה משתייכים לאחת מן ההגדרות הבאות:
   הומוסקסואל, לסבית, בי-סקסואל וטרנסג'נדר. כמובן שרק חלקם הקטן מחוץ לארון, אך אותו חלק קטן – הוא חלק מאוד משמעותי בחיים הציבוריים בישראל, ומי שלא הבין זאת עד כה, מומלץ לו שיתחיל. חבר כנסת הומוסקסואל מוצהר ראשון כיהן בכנסת הקודמת, נציגים של הקהילה ההומו-לסבית נפגשו עם ראש הממשלה ונשיא המדינה והם כבר מאיישים את צמרת עולם העסקים, התרבות והבידור שנים רבות. וחזרה לפוליטיקה:
   שהחיזורים אחרי הקהילה ההומו-לסבית במערכת הבחירות האחרונות היו גדולים מתמיד. חברי הכנסת דאגו להשתתף במצעד הגאווה ולהגיע לפאנלים שונים בנושא. שינוי רצתה במערכת הבחירות האלה לקחת את הקול ההומו-לסבי, תחילה הם חשבו להציב נציג הומוסקסואל המקום ריאלי ברשימה לכנסת אך נכשלו בכך. זאת הייתה האכזבה הראשונה, הוויתור של שינוי במו''מ הקואליציוני על נישואין אזרחיים היה האכזבה השנייה ועורר זעם רב בקהילה. האכזבה השלישית היא ישיבה עם המפד''ל, מפלגה דתית שמרנית שדוגלת בתורת ישראל והלא יש דין מיתה למשכב זכר...

קישורים רלוונטים:
יש לפיד לעשירים איפה השינוי? מרצ לעומת שינוי הידועים בציבור - בחוץ זעם בקהילה ההומו-לסבית על הצטרפות שינוי לממשלה