|
|
|
צילום שחור-לבן שראיתי באקראי על כריכת ספר הזכיר מחוזות ילדות מ''ירושלים של פעם'' ומשך לקרוא את
mandate days/british lives in palestine 1919-1948, ספרו המרתק של a.j sherman, העוסק ב''חוויות בריטיות'' מעידן המנדט בא''י-פלסתיין.
על העטיפה ''מופיעה'' תזמורת צבאית סקוטית, שבאחד מימי הראשון של 1937 ניגנה על רקע נוף ירושלמי.
מראה דומה, חרוט בזכרוני מיום ראשון אחר, ערב מלחמת העצמאות,כשליוויתי את אבי לבקר קצין סקוטי ידיד, שישב עם פלוגת רובאים על גג מנזר נוטר דאם. באותו מעמד ניגנה תזמורת חמת-חלילים מרהיבה,שצעדה לצלילי ''סקוטלנד האמיצה'' מוסיקה המרגשת אותי עד היום. הספר,שראה אור בשנת 1998 בהוצאת thames and hudson, כולל עדויות וקטעי מכתבי ויומני אזרחים בריטים, ששרתו או התגוררו בפלסתיין, והוא פותח צוהר לעולמם של שליטי הארץ דאז, מחשבותיהם והתרשמויותיהם מהמאבק היהודי-ערבי-אנגלי.
פרקים שלמים נקראים כאילו נכתבו ממש בימים אלה, כשלפעמים אפשר להפעיל מעט דמיון ''ולהחליף'' אנגלים בישראלים או אנגלים בפלסתינאים ,ולגלות מחדש משמעות מזרח-תיכונית של ''אין חדש תחת השמש''. הנקודות הבולטות במכתבי ויומני האנגלים, עוסקות בבוז עמוק לישוב היהודי, המוצג כקיבוץ רב-גלותי,זר לסביבה ונופיה. הערבי, הנלעג ביום יום האנגלי, כראוי לנייטיב'ס שואב מים וחוטב עצים, זוכה יחד עם זאת להערכה ולסופרלטיווים-נלהבים, בעיקר מרגע שהחליט להפתיע את האנגלי, נשא נשק,יצא להרים ומרד בכתר.
התאורים העוסקים במהומות שבאו מייד אחרי הכיבוש הבריטי ומאוחר יותר, מזכירים מהומות-אבנים ממשפחת ''האינתיפאדה'' כולל השתוללויות חסרות רסן של ציבור ערבי מתלהם, ומענינים גם משום שיש בהם כמעט ''התנצלות בריטית'' לצורך אכיפת חוק והשלטת סדר וביטחון בעזרת נשק חם. התנהגות האנגלים ביחסם לאלימות יהודית או ערבית, כפי שהיא מצטיירת בעיני עצמם, דומה מאד למה שמתרחש בימים אלה בישראל וברש''פ, אף שהתגובות הבריטיות לטרור היו חריפות בהרבה מאלה של ישראל, כולל סוגי ענישה נקודתית או סביבתית, שימוש במטוסי קרב נגד אזרחים, סגרים, כתרים ושאר ''אמצעים טקטיים'' הנדרשים מאכיפת שלטון צבאי על אוכלוסיה אזרחית.
(מעניין אם הציבור הבריטי העוקב היום אחר ארועי המזה''ת - מודע למעשים הנוראים שנעשו בחסות היוניון-ג'ק...). רוב הכותבים מזדהה עם הצד הערבי-פלסתינאי,כשלתמיכה נלווה ניחוח ראיה רומנטית ספרותית, חיפוש אנגלי קלאסי אחר דמות הערבי הגא, שהוא שילוב דמיוני של רודולף וולניטנו על גב סוס אביר או לורנס בראש כנופיית בדווים רוכבי גמלים, כשברקע נשים יחפות צועדות לבאר כשעל ראשיהן כדי חימר.
האנגלים מרבים למשל לתאר את ''היופי התנכ''י'' של ארץ-ישראל ומשתפכים בתאור ''השלמות הציורית'' הניכרת בין מסגדים, כרמי-זית וכפר ערבי קדום, או שיירות גמלים ועדרי עיזים שחורות, כשהישוב היהודי, ובעיקר הישוב העירוני, מופיע בדרך כלל כנטע זר, שבסופו של דבר ''גרר'' את הערבים לבניה אורבאנית דומה, פחות או יותר, והביא לכיעורה של הארץ.
הבוז והשנאה הבריטית ליהודים צועדים יד ביד עם השנאה הערבית-פלסתינאית, שכבר מראשית שנות העשרים רואה במהגר היהודי סכנה קיומית ואחר כך מכשול בדרך להגדרה עצמית פלסתינאית והקמת מדינה, כמו עירק, עבר הירדן או סוריה, שגם הן נולדו מכח החלטות חבר הלאומים והסכמים אנגלו-צרפתיים.
אפיקי השנאה והבוז הניכרים בהתבטאויות האנגליות בכל הקשור לישוב היהודי, הופכים אנטישמיים ברורים דווקא בשנות מלחמת-העולם השניה ואחריה, כשהמערב נדרש לטפל בבעיית הפליטים והעקורים היהודים, שרבים מהם התדפקו על שערי א''י-פלסתינה, מצב שבעיני הערבים היה בלתי נסבל והביא לשינוי מדיניות הכתר, שניסה להתחמק מהשלכות הצהרת-בלפור והחלטות חבר הלאומים, במטרה לשמר את מעמדה של בריטניה במרחב.
האנגלים, אטומים למתרחש סביבם ולמפולת הקרובה של שלטונם, המליצו בשנת 1946 להעביר את בסיסי הצי הבריטי מאלכסנדריה לחיפה ולרכז את רוב יחידות חיל האויר המלכותי בבסיסי עקרון, רמת-דוד, תל-נוף וחיפה ולא בעבר הירדן, עירק ומצריים. עוד האמינו האנגלים, שיעלה בידם להגיע להסדרים נוחים עם הערבים אך לא עם היהודים, המוצגים, בין השאר, ככפויי טובה הנושכים את היד המאכילה אותם.
המאבק היהודי לעצמאות ועליה חפשית נראה בעיני הבריטים כמאבק רצחני וטרוריסטי במהותו, כשלקראת סוף שנת 1946 ניכר במכתבים וביומנים שינוי המבטא יאוש וכעס סוחף על כך שיום יום יש פצצות ירי ורצח... הבריטים, הנעלבים מכעסם של הערבים, משתלחים לעומת זאת בכל הקשור ליהודים, המוצגים ככוחות השחור, מרצחים צמאי דם, שאינם בוחלים בכל סוג אלימות...
הפקיד הבריטי ומשפחתו ובוודאי שהשוטר והחיל, ראו ביהודי אויב אכזרי חסר רחמים, ולמרות העובדה שמחתרות ההגנה, האצ''ל והלח''י הפליאו מכותיהם ובוודאי שהפגינו אומץ לב ומיומנות גבוהה, אין האנגלים מקנים ללוחם היהודי את תארי ''אמיץ לב גיבור ואביר'' שבשנות השלושים הצמידו לחברי הכנופיות שפעלו נגדם במאורעות. היהודי מוצג על ידי מפקד הכוחות הבריטים גנרל אווילן בארקר למשל ''כבני הגזע ההוא'', ואחרי פיגוע הטרור במלון המלך דוד (משרדי ממשלת המנדט) והריגת שבעה צנחנים בריטים (בתל-אביב), לא היסס ברקר לפרסם את פקודת איסור ההתרועעות עם יהודים בה נאמר
punish the jews in a way the race dislikes by striking at their pockets (להעניש את היהודים באופן השנוא על הגזע הזה על ידי פגיעה בכיסם).
פעולות המחתרות היהודיות הביאו בסופו של דבר למלחמה גלויה נגד האנגלים, והשנאה הלאטנטית בדרך כלל ליהודים, הפכה איפוא להיות גלויה וברורה, כאשר ממשלת הלייבור בראשות אטלי ושר החוץ בווין עשתה כל שביכולתה למנוע הגירה יהודית, ענשה את הציבור היהודי באופן סביבתי, לא בלמה פעולות נקם ''פרטיות'' של חיילים בריטים (למשל השתוללות צנחני הדוויזיה ה- 6 שהתפרעו בתל-אביב, רחובות ובאר-טוביה ''כנקמה'' על נפילת חבריהם מאש הלח''י ובהשתוללותם תקפו יהודים בני כל הגילים, השחיתו רכוש, התפרצו לבתים ובזזו רכוש, תקפו נשים ועוד). שיא השנאה ליהודים בלט בהתבטאות בווין שאמר בפרלמנט ''שארצות-הברית מבקשת להתיר למאה אלף פליטים יהודים להגר לפלסתינה מפני שהנשיא טרומן לא רוצה אותם בניו-יורק''.
הספר מומלץ למי שמתעניין בתולדות הסכסוך היהודי ערבי בכלל ותולדות מדינת ישראל בפרט. הוא שייך לקבוצת ספרים וחיבורים המצביעים על אפשרות שהסכסוך לא יסתיים בזמננו,שכן עקרונות היסוד של ההתארגנות הפוליטית-פלסתינאית לא השתנו. הפלסתינאים ראו בציונות ובהגירה היהודית סכנה קיומית, שגם אם התקבלה הלכה למעשה כעובדה בשטח, מעולם לא נקלטה בתודעתם כעובדה סופית. הפלסתינאים (והיהודים...) לא התרשמו מעצמתה הצבאית של בריטניה ולא שעו יותר מדי לעצות ומעשים שבאו ממדינות ערב השכנות.
הערבי הפלסתינאי הצטיין כלוחם גרילה, ולמרות מכות חוזרות ונשנות שהונחתו עליו מצד הבריטים, לא איבד את אמונתו בצדקת מעשיו ותקוותו להגיע לעצמאות חברתית ומדינית בכל שטחי המנדט. קריאה בספרו של שרמן ואחרים מסוגו, אינה יכולה להחשב ''קריאה מהנה'' שכן התמונה כפי שהצטיירה מאז ועד היום אינה מעודדת ושורשי ההתנגדות לא הצטצמו, אלא התרחבו והסתעפו.
נראה לי שבמחנה הפלסתינאי מודעים באופן מלא להיסטוריה הישנה-חדשה של הסכסוך ולעובדה שרצף הארועים לא נקטע מאז פרעות 1921. במחנה היהודי שוכחים משום מה את הרקע ההיסטורי, ובמקום לעסוק בהיסטוריה טריה מעדיפים להתרפק על 'אמת תנ''כית' ושאלות של מי קדם למי בירושלים. במחנה הפלסתינאי משתמשים לעומת זאת, כמובן מאליו, בשמות מנהיגים משנות השלושים והארבעים לכינוי יחידות ואירגונים וכך מהדקים את הרצף ההיסטורי של מאבקם ואילו אצלנו מתחילים את ההסטוריה מרגע מינוי ממשלה חדשה, ולכל היותר מרחיקים עד מדריד או אוסלו.
הפלסתינאים, היראים בעיקר ממשלות ימין ישראליות שרגליהן בנעלי הציונות הרוויזיוניסטית, זוכרים שהמושג נגזר מתביעת הימין לרוויזיה של הצהרת בלפור כדי שתכלול את שני עברי הירדן, בעוד שאצלנו, ספק אם רבים יודעים מי היו זבוטינסקי או ארלוזרוב ז''ל.
קריאה בספר המומלץ מהווה, אם כן, ''מנהרת זמן''. היא מוכיחה, לצערי, מה שנהגו לאומנים הודים לאמר על שלטון הרא'ג הבריטי. ''אתם תאמינו שהשנים חולפות ואנחנו נמשיך לפעול כאילו הזמן עצר...''
|
|
|
