פתיחה

פרק אפוף הוד וגבורת קדומים זה בתולדותינו הוא גם אחד הנעלמים ביותר. נדמיין לעצמנו מה היה קורה אילו הצליח היטלר להשמיד את כל היהודים באירופה וכמעט כל האינפורמציה על כך שהיו אי פעם יהודים באירופה היתה נשאבת מכתבי הסטוריונים גרמניים שכתבו במטרה להלל ולשבח את היטלר! זה בערך מצב ידיעותינו על קהילות ישראל בחצי האי ערב שהושמדו יחד עם כל נכסי הרוח והחומר שלהן באכזריות נוראה בידי מוחמד.

אף על פי כן ניתן לנסות לשחזר זעיר פה זעיר שם את תולדות ישראל בחצי האי ערב. במיוחד חשוב הדבר משום שהתנהגותו של מוחמד מול היהודים מנחה גם היום את הערבים ביחסם אלינו במיוחד את ערפאת. לעומת זאת הבורות המשוועת אצלנו מסייעת לערבים להצליח שוב באותם מהלכים שבהם השמיד מוחמד את יהודי ערב.

ברשותי שני ספרים די נדירים העוסקים בנושא.

• האחד: היהודים בערב, מאת ד''ר ישראל בן זאב הוצאת ספרים מצפה בע''מ תל אביב תרצ''א.
• השני: יהדות חצי האי ערב והאסלאם פרקי מחקר, מאת אהרון חייבי ערך יוסף שער ירושלים תשנ''ב.

המאמר שלהלן בנוי על שני ספרים אלו אלא אם כן מצוין אחרת.

ראשית תולדות ישראל בערב

לפי מסורתם של יהודי תימן הם הגיעו לשם בימי שלמה המלך. תימן הפכה להיות מושבה ישראלית ואפילו קודשה בקדושת ארץ ישראל כפי שניתן לעשות על פי ההלכה לאחר שנכבשה כל ארץ ישראל ואפילו הוקמה שם עיר מקלט. כמובן שקדושתה פקעה עם חורבן בית ראשון כשם שגם קדושת ארץ ישראל עצמה פקעה עם החורבן. מסיבה זו מונים יהודי תימן את גלותם מחורבן בית ראשון. לפי דברי הנוסע יוסף ספיר¹ נמצאו בתימן אפילו אבני דרך שעליהן הכיתוב מקלט כפי שצריך להיות על פי הדין בדרך לעיר מקלט. לפני כחמש עשרה שנה כתב חוקר סעודי שארץ ישראל היתה בדורם חצי האי ערב וזאת על סמך מציאת אזור ובו מרבית שמות הערים שבתנ''ך. כנראה שאין דבריו מופרכים לגמרי - במקום הייתה מושבה יהודית עתיקה.

מערפל אגדתי זה צוללות ידיעותינו שוב לתהום הנשייה. החוקר אדוארד גלזאר² מצא בבית קברות יהודי עתיק מצבות שעליהן תאריכים מסביבות שנת כ' לשטרות³. מנין השטרות מתחיל בפגישה של אלכסנדר מוקדון עם שמעון הצדיק כלומר מצבות אלו הן מתחילת התקופה ההלניסטית. ושוב יורד ערפל על ידיעותינו עד חורבן בית שני.

לאחר חורבן בית שני

החל מחורבן בית שני מתחילים תאורים של ההיסטוריונים המוסלמיים. תאורים אלו נעשים מפורטים יותר ויותר ככל שמתקרבים לתקופת מוחמד.

לדברי ההיסטוריונים המוסלמיים, לאחר חורבן בית שני ברחו יהודים רבים מאימת הרומאים לצפון חצי האי ערב. הם היו המתישבים הראשונים בחבל ארץ זה ויסדו בו ערים ופתחו את חקלאותו. העיר הראשית שאותה יסדו היהודים כמרכז לאזור היתה יתריב שנתכנתה גם - מדינה. ככינויה של עיר גדולה בלשון חז''ל. שבהיותה העיר המרכזית כונתה המדינה סתם. מענין הוא שבקרב יהודי יתריב - מדינה הייתה נפוצה האמונה שמעירם יצא המשיח במסעו לכבוש את ארץ ישראל וממנה יכבוש את כל העולם. אמונה זו שכל מי שבא איתם במגע כולל הגויים ידעו אותה הייתה להם לבסוף לרועץ כאשר מוחמד וחסידיו פרשוה עליו.

לפי דברי ההיסטוריונים המוסלמיים יצא אחד ממלכי חמייר - ממלכה באזור תימן של היום למסע כיבושים בצפון חצי האי ערב אולם במהלך המצור על מדינה שכנעוהו חכמי היהודים להתגייר בין השאר בספרם לו שממדינה יצא הנביא שישלוט בכל העולם. הוא חזר לארצו וגייר את יתר בני מדינתו. לא ברור לחלוטין מתי היה מאורע זה אבל עדות מענינית יש בבית הקברות בבית שערים שבו נטמן גם ר' יהודה הנשיא עורך המשנה. נמצאה שם מצבה שעליה הכיתוב ''מנחם נגיד חימייר''. היינו כמאה שנה לאחר חורבן בית שני היו נגידים יהודיים בחימיר. אומנם איננו יודעים מה משמעות הכיתוב. הרי יתכן שיהיה נגיד לקהילה יהודית בלבד ולא מלך בארץ. על כל פנים בגדר האפשרות שכבר מאה שנה לאחר חורבן בית שני החלה להתקיים ממלכה יהודית בתימן. ושוב יורד ערפל על ידיעותינו עד סמוך לתקופת מוחמד. דוקא על המלך היהודי האחרון בחמייר יוסף דו נואס אנו יודעים די הרבה גם ממקורות בזנטיים ואתיופים. מלך זה רדף באכזריות את הנוצרים בארצו. כנראה שפעולתו הייתה מתואמת עם היהודים בארץ ועם הפרסים. באותו הזמן בערך פלשו הפרסים לארץ ישראל כשהם נעזרים במרידה יהודית בביזנטים אולם לצערנו בסופו של דבר נסוגו הפרסים והביזנטים ערכו טבח גדול ביהודי הארץ. יש לראות כנראה את פעולותיו של יוסף דו נואס על אותו רקע. הנוצרים פנו לעזרת ביזנטיון וזו שלחה צי שהביא חיילים ממלכת אתיופיה שמעבר למיצר באב אל מנדב של היום והנחית אותם בתימן. המלך יוסף דו נואס יצא בראש חילותיו למחמה וניגף לפני הכושים. כאשר ראה שנגע אליו הרעה הריץ את סוסו לתוך הים עד שנעלם בין הגלים⁴. הכושים ערכו טבח עצום בקהילות ישראל בתימן. שריד מבני משפחתו של המלך דו נואס פנה לפרסים והללו שלחו צבא שגרש את הכושים והביזנטים מתימן אולם היהודים לא התאוששו והפרסים שלטו בתימן עד סוף ימי מוחמד שאז התאסלמה אוכלוסית אותה הארץ.

זרקור ההסטוריה היהודית נפנה שוב לצפון ערב, אל העיר יתריב היא מדינה סתם. כמה עשרות שנים לפני הופעת מוחמד הגרו שני שבטים ערביים אל מדינה. שני שבטים אלו נקראו בני אוס ובני ח'זרג. לפי דברי ההיסטוריונים המוסלמיים שבטים אלו הגרו אל מדינה מהעיר מאריב שבתימן. סיבת הגירתם היתה חורבן הסכר הגדול שבמאריב. הדבר שאינו מטריד את ההיסטוריונים קדומים ומאוחרים היא מדוע בגלל חורבן הסכר הזה הם הגרו. מי בנה את הסכר ומדוע לא בנו אותו מחדש? כמדומני שהתשובה לכך חייבת להיות שהסכר הזה נבנה בידי היהודים אנשי חימייר. לאחר הטבח הנוצרי לא עצרו הללו עוד כוח לתחזק את הסכר וכך הוא נהרס ואלו השבטים הערביים ידעו ואולי גם לא רצו לבנותו שנית ולכן הם נדדו צפונה לבינות יהודים אחרים שהנסיון הורה להם שכדאי לחיות ביניהם.

באותה תקופה היו במדינה שלושה שבטים יהודיים. בני קוריטה, בני נציר, ובני קינוקע. לפי דברי ההיסטוריונים המוסלמים היהודים קבלו יפה את המתישבים החדשים. אולם שני שבטים אלו היו מסוכסכים ביניהם והיהודים התחלקו בתמיכתם - אלו תמכו בבני אוס ואלו בבני ח'זרג. התוצאה הסופית היתה שהיהודים שהם הם שיסדו את יתריב, נדחקו והפכו להיות כלי משחק בין השבטים הללו שידם גברה והכניעו את היהודים.

יום בועאת

המהלך האחרון של יהודי מדינה לפני הופעת מוחמד היה במלחמת בועאת המכונה גם יום בועאת. כנראה על משקל יום הדין המוזכר בתנ''ך. במלחמה זו התגלתה כל עוצמת פרודם של היהודים וזאת בלי שום סיבה אמיתית.

בועאת היא כברת אדמה בנחלתם של בני קורט'יה היהודיים. הערבים אינם יודעים באור למילה זו יתכן וזהו סירוס של המילה בועז. היינו המקום נקרא שדה בועז.

ואלו מהלכי המלחמה: בני אוס קראו ליהודים בני נציר ובני קוריטה להצטרף למלחמתם בבני ח'זרג. כשנודע הדבר לבני ח'זרג שלחו ליהודים שאל להם להסחף למאורעות שהנם מחוצה להם. היהודים הכירו בצדקתם של בני ח'זרג והבטיחו להם שישארו מחוץ למלחמה. אולם בני ח'זרג הגיבו באמרם שאם כנים דבריהם ישלחו להם בני תערובות שיהיו עמם עד גמר המלחמה. שלחו אליהם היהודים ארבעים בני תערובת צעירים ובני ח'זרג חלקום ביניהם. אז החליט אחד מנשיאי ח'זרג לתבוע מן היהודים לעזוב את בתיהם וטירותיהם אחרת יהרגו את בני הערובה. היהודים סרבו ובני הערובה נהרגו פרט לאחד שסרב להרוג את בני הערובה שהיו בביתו. עכשיו סוף סוף היהודים מבני נציר ובני קוריטה ובעלי בריתם הצטרפו לבני אוס במלחמתם בבני ח'זרג. אולם היהודים בני קינוקע שהיו בעלי בריתם של בני ח'זרג נלחמו עם בעלי בריתם ולא עם אחיהם היהודים. ביום בועאת נגפו בני ח'זרג והיהודים ובני אוס נקמו בהם על בגידתם. אבל הגרוע ביותר היה הטבח שערכו היהודים בני קוריטה ובני נציר ביהודי שבט קינוקע אשר בגד בהם לדעתם. הערבים השאירו לנו למזכרת את שירו של אחד ממשוררי היהודים אשר נחלקו האם היה מבני נציר או מבני קוריטה - הקורא נדדה שנתי מפשע עמי! לו שמעו בני עמי לעצתי לא היו שודדים! המה הלכו אחרי אנשי הבליעל! למאורע זה שהיה חמש שנים לפני הופעת מוחמד במדינה היתה השפעה רבה. שכן השבט היהודי הראשון שמוחמד נלחמם בו היו בני קינוקע והם לא קבלו עזרה מאחיהם במלחמתם. התוצאה הסופית היתה שיהודי חצי האי ערב הושמדו כולם שבט אחרי שבט.

אגב, מענין שלאחר המלחמה רצו בני אוס ובני קוריטה ובני נציר לפייס את בני ח'זרג המנוצחים והציעו למנות לנשיא על כל בני מדינה את עבדאללה אבן אובי מבני ח'זרג שהוא היה זה שסרב להרוג את בני הערובה היהודיים שהופקדו אצלו וגם ביום בועאת לא השתתף במלחמה. אולם הופעת מוחמד שינה את המצב מן היסוד.

השמדת יהודי ערב

מימות שלמה ועד בוא מוחמד חיו היהודים בערב גאים וחפשיים. ביאתו של מוחמד שינתה את המצב היהודים הושמדו או שחיו חיי שעבוד משפילים ביותר. לפיכך על מנת לתאר מהלך הסטורי זה יש צורך לסקור את הופעת מוחמד.

מוחמד נולד במכה לשבט קוריש שהיה החשוב שבשבטי מכה. לפני לדתו מת אביו ובהיותו בן שש מתה אמו הוא גודל אצל סבו אשר נפטר לאחר זמן קצר ואז עבר לבית דודו. הוא הפך להיות מנהל עסקיה של אלמנה עשירה בשם ח'דיגה ובתפקידו זה שוטט עם שירות מסחר בכל רחבי חצי האי ערב ועד לדמשק הגיע אבל במיוחד קשר קשרים הדוקים עם אנשי מדינה. לאחר זמן קצר נשא את ח'דיגה לאישה ואז החל להתנבא. אשתו היתה המאמינה הראשונה בדתו החדשה אבל בני עירו כינו אותו בשם ''המשוגע'' כינוי שהיהודים השתמשו בו עוד מאות שנים אחר כך. הוא סבל שוב ושוב ממשברים נפשיים אבל אשתו עודדה אותו כל הזמן בדרכו וחוג מאמיניו במכה הלך וגדל אבל יחד עמו גדלו גם הרדיפות עליו ועל נאמניו.

והנה, אנשים מבני ח'זרג שנסעו למכה נפגשו עם מוחמד והוא הטיף לפניהם והם שהיו כבר מושפעים מהיהדות קבלו את דבריו מכאן ואלך השקיע מוחמד את כל כוחו בהמרת דתם של שבטי מדינה והצליח בדבר . היהודים עמדו מן הצד ולא הרגישו בתמורה המתחוללת שעתידה להשמידם. בשנת 622 למנין הנוצרים היא שנת ד' שפ''ב הגר מוחמד למדינה. מכאן מתחיל התאריך המוסלמי תאריך ההגרה - ההגירה. מוחמד כרת ברית שלום עם כל אחד משבטי היהודים בנפרד לא נדע האם בכונה עשה זאת או ששבטי היהודים היו מסוכסכים במידה כזו שלא רצו לנהל משא ומתן ביחד. על כל פנים מכאן ואלך חל שינוי יסודי במצב מול שבטים וקהילות יהודיים מפורדים עמד כוח מוסלמי מאוחד. שנתיים לאחר ההגירה התחוללה מלחמת בדר. במלחמה זו שדד מוחמד שירה של אנשי מכה שחזרו מדמשק. שכורי נצחון חזרו המוסלמים משדה בדר ומחחמד החל להרוג בשונאיו. הנרצחת הראשונה היתה המשוררת עד'מה שהיתה שרה שירי לעג וקלס על מוחמד היא נרצחה במיטה כשתינוקה יונק את חלבה ושאר ילדיה שכבים מסביב לה. וכן נרצחו רבים נוספים. שלושה שבועות אחרי מלחמת בדר הכריז מוחמד מלחמה על יהודי שבט קינוקע. מוחמד ידע שיהודים אלו מסוכסכים אם יתר היהודים במדינה בגלל מלחמת בועאת שתוארה מקודם לעומת זאת עושרם היה עצום משום שהם היו צורפי זהב וכסף ומכל חצי האי ערב באו אליהם. מוחמד כינס אותם וקרא אליהם להמיר דתם הם סרבו ומוחמד שם עליהם מצור עד שלאחר חמישה עשר יום הם נכנעו. מי שהציל אותם מהשמדה היה אותו עבדאללה אבן אבי משבט ח'זרג שסרב להרוג את בני הערובה היהודיים הוא עמד מול מוחמד בתקיפות עד שהלה הסכים למוסרם בידיו. בני קינוקע הגרו ממדינה לאדרעי שבעבר הירדן אבל הפסידו את כל רכושם.

לאחר מלחמת קינוקע הרגו המוסלמים בערמה את המשורר היהודי כעב אבן אלשרף. המשורר היהודי הוזמן לטייל למרות בקשות אשתו שלא ילך הוא הלך ונרצח בטיול. לאחר מכן נתן מוחמד הוראה להרוג בחשאי יהודים שימצאו יחידים או בלי נשק פקודה זו נתנה יום לאחר רצח כעב. בשנה הרביעית להגירת מוחמד למדינה הוא הכריז מלחמה על שבט נצי'ר. במהלך המצור החל מוחמד לכרות ולשרוף את מטעי התמרים של יהודי נצי'ר דבר זה גרם להתמרמרות עצומה בין אנשיו כיון שהיהודים הטמיעו בהם את ציוי התורה שאסור לכרות עץ עושה פרי. אבל מוחמד טען שבוא האסלאם בטל את מה שהיה מקודם. בני נצי'ר הסכימו לבסוף לעזוב את מדינה וכאשר הם יצאו היו מתופפים ומזמרים והמשוררות מנגנות אחריהם כדי לפרסם שלא נוצחו בשדה הקרב אלא הם עוזבים מרצונם. בני נצי'ר הגרו לבין היהודים בחי'בר ומשפחות אחדות הגרו לאזור יריחו. מוחמד חילק את בתיהם וקרקעותיהם למהגרים המוסלמים שבאו עמו ממכה. מוחמד שהיה אביון גמור עד למלחמתו ביהודים נתעשר מאוד אחרי גירוש בני נצי'ר ממדינה. עכשיו נשארו במדינה רק היהודים בני קוריטה. אולם לא לזמן רב. בני נצי'ר שהיו כהנים באו בקרב אחיהם בחי'בר. הללו למרות שהיו גיבורים ואנשי מלחמה החשיבו את עצמם נחותים לעומת אחיהם הכהנים. והיהודים ארגנו קואליציה מקיפה עם בני מכה ויצאו לצור על מוחמד במדינה. המצור נמשך זמן רב ומוחמד הסכים לתת מחצית מתבואת מדינה לצרים וכך נפסק המצור. מיד לאחר הפסקת המצור פנה מוחמד להלחם ביהודים בני קוריטה. לאחר מצור נכנעו בני קוריטה. מוחמד הורה לחפור חפירות ראשי כל הגברים נכרתו והם הושלכו לחפירות. המוסלמים מספרים שכל הלילה קודם שהוצאו היהודים להורג היו יושבים ומשיחים בדברי תורה ונשבעו שבועת אמונים לאמונתן ולא-להיהם. עדות מענינית נמסרה בשם אחת מנשותיו של מוחמד עאישה. שהיתה לה חברה יהודיה והיא באה לשוחח איתה וצוחקת בפניה בעצם הזמן שבו היו הגברים מובלים לטבחה בשוק לעיני מוחמד וכשקרא הרקורא בשמה לאמור איה פלונית? אמרה הנני! והיתה מכריזה בשמחה אני מובלה לטבח ואחרי כן נרכת ראשה. עאישה היתה אומרת: ''לעולם לא אשכחנה, אשת פלאים היתה''. מוחמד בחר לעצמו יהודיה מבני קוריטה ששמה ריחנה אולם היא סרבה להמיר את דתה והלה גרשה לבסוף. הוא עתיד היה לקחת גם יהודיה נוספת ששמה צופיה. יהודי חי'בר באו לפדות את השבויים שנותרו בחיים הפדויים היו בוכים ומבטיחים כי רצונם למות באמונתם.

יהודי חי'בר נערכו למחמה כללית במוחמד והחלו לאסוף את כל היהודים ובעלי בריתם מכל רחבי ערב. אולם דוקא אחד מנשיאי שבט נצי'ר אשר גלו לחי'בר טען כי זו גוזמא ואין סכנה מרחפת על יהדי חגאז. הוא הצליח בהטפותיו ובסופו של דבר לא עשו יהודי חי'בר דבר. חלפו שנתיים ומוחמד יצא למלחמה ביהודי חי'בר. דבר ראשון הוא פנה אליהם ובקש שישלחו משלחת לנהל עמו משא ומתן לכריתת ברית שלום. היהודים נענו ושלחו את מנהיגיהם למדינה. כולם נרצחו ולא נשאר איש בחיים. המלחמה ביהודי חי'בר היתה ארוכה ולא נפרט אותה כאן. תוצאותיה היו איומות. היהודים נרצחו והנשים והילדים נמכרו בשוקי הבהמות. מוחמד לקח לעצמו אלמנה יהודיה אשר אביה ובעלה וגיסה נרצחו בידי המוסלמים. שמה היה צופיה בת חי. נשות מוחמד מררו את חייה והיא הייתה בוכה תמיד ומוחמד היה מנחמה בכך שאביה היה אהרון הכהן ודודה היה משה השליח. מכאן נראה שהיתה כוהנת או אולי בעלה הנרצח היה כוהן.

לאחר חורבן חי'בר נכנעו יתר היהודים שבערב למחמד תמורת מחצית יבולם.

ירד המסך על יהודי ערב. היהודים הגאים והחופשיים שחי חיי חרות מימי שלמה ועד ימי מוחמד. הערבים היו מכבדים אותם עד כדי כך שכאשר אישה שהתקשתה בלדתה היתה נודרת לגייר את הולד כסגולה ללידה קלה כאשר ילד היה חולה היו בערבים מביאים אותו להתגייר מתוך אמונה שדבר זה יציל אותו. ובמקום זאת נדונו לחיי עבדות וחרפה. אולם גם גורלו של חצי האי ערב נחרץ לשבט. במשל חמש מאות שנה מאז חורבן בית שני השקיעו היהודים את מאמציהם בחקלאות במסחר ובמלאכות אומנות בצפון חצי האי ערב. שבטי הערבים שכשלעצמם לא עסקו בדבר מלבד שוד וגזל למדו מהם ונשענו עליהם עם השמדת היהודים הושמד למעשה כל היסוד היצרני בחצי האי ערב.

כך מתאר אחד ההיסטוריונים המוסלמים - ''קודם האסלאם כשרעב בא לארץ היו שירות של אנשים יוצאות לחי'בר פדק ותימא. ליהודים תמיד היו פרות להם היו גם עינות מים. אחרי כבוש חי'בר הוגד כי היהודים חורשים רעה על המוסלמים. אולם הרעב הציק לנו יצאתי עם קבוצת אנשים מצאתי שינוי בכל. לא ראינו עוד את בעלי חי'בר העשירים מצאנו אכרים עניים חסרי כל.''

פרשה זו בתולדותינו צריכה כיום שינון ולימוד מתמיד יותר מכל פרשה אחרת.

הערות:

1. שליח הקהילה האשכנזית מצפת לפני קצת יותר ממאה שנה.
2. ביקורו של חוקר זה היה הזרז לפריצת המחלוקת בין הדרדעים לעיקשים בקהילת יהודי תימן.
3. אמנם לדעתי סביר להניח שהושמט שם האלף. כפי שאנו נוהגים היום לכתוב - תשס''ג ולא התשס''ג. כלומר א' כ'. היינו תחילת תקופת התלמוד ולא תחילת התקופה ההלנסיטת.
4. השאלה האם עשה כדין או לא תלויה במחלוקת שבין הרב גורן לרב נריה. לפי הרב גורן עשה כדין לפי הרב נריה לא.