הפעם ברצוני להאיר עובדות שלא הובלטו מספיק, אם בכלל, בכיסוי התקשורתי של דיוני הבג''צ והחלטתו בעתירת הקשת המזרחית וגופים נוספים בנושא הקרקעות החקלאיות - בג''צ הקרקעות. קרקע (כמו גם מים) נחשבת, בעיני כלכלנים, כאמצעי יצור בסיסי ולכן יש לה ערך כלכלי. היא גם אמצעי יצור מיוחד (שאי אפשר להוסיף עליו או ליצר אותו).

קיבוצים ומושבים רבים עלו על קרקעות חקלאיות מטעמי שליחות לאומית. הם האמינו ועסקו בערכים כמו ישוב הארץ, עבודת אדמה, פיזור אוכלוסייה, שמירת הקרקעות, כיבוש הארץ ועוד. מימוש ערכים אלו היה תלוי בבעלות על הקרקעות שעובדו על ידי המתיישבים.

ישובים רבים עסקו ברכישת הקרקעות להרחבת הישובים והרחבת שטחי החקלאות בכספם. התהליך הזה, מצד אחד פרגמטי ומצד שני היה מלווה באמונה שזכויותיהם על קרקעות אלו יהיו חזקות לעד. לכן במקרים רבים הם לא חשבו שצריך לדאוג לרישום ותיעוד של הרכישות הללו. היו גם מקרים רבים שהרכישה נעשתה בשיתוף הקרן הקיימת לישראל וזכויות בקרקעות הללו נרשמו רק עבור הקק''ל. לפי שיחות שערכתי עם אנשים שונים, ביניהם הפרופסור עזרא סדן, מסתבר שקרוב למיליון דונם ואולי יותר נרכשו בדרכים אלו. עובדות אלו צריכות לעלות לקידמת הבמה כאשר דנים בעתידם של הישובים החקלאיים - במיוחד שכיום מושגים של שליחות לאומית מאבדים (או איבדו כבר) את חשיבותם.

הרעיון של שינויי יעוד הקרקעות הלאום שבחזקת הישובים החקלאיים והחלטות מקילות בנידון של המערכת הפוליטית נולדו מתוך שילוב של שתי סיבות עיקריות. ראשית היה הצורך לפתור את המשבר הכבד שפקד את ההתיישבות החקלאית משום ששוב לא מצאה את פרנסתה בחקלאות. גם הצורך למצוא פתרונות לדיור עבור גל העולים של תחילת שנות ה- 90 שיחק תפקיד חשוב. הצרכים הללו הובילו ליזמה שהתקבלה בהחלטות 717, 727, 737 של מינהל מקרקעי ישראל.

החקלאים קיוו שבאמצעות ההחלטות הללו יוכלו סוף סוף לטפל בזכויותיהם למגורים ויזמויות לא חקלאית בקרקעות אלו. הם קיוו שהציבור יקבל את השינויים הללו בזכות זאת שהם שמרו ועיבדו את הקרקעות במשך עשרות שנים ובכך גם תרמו לא מעט לפוטנציאל הכלכלי שלהן. כעת הם קיוו לשנות את יעוד הקרקעות לשימושים כלכליים אחרים.

אבל, כפי שכולנו כבר יודעים, בוטלו החלטות אלו על ידי בג''צ הקרקעות בעקבות העתירה שהגישה הקשת המזרחית ושאליה הצטרפו גופים אחרים. בעצם, הבג''צ ביטא את עמדת הציבור, שהובלה על ידי הקשת המזרחית, שאין לאפשר לחברי הקיבוצים והמושבים לעשות רווחים לא סבירים בגין זכויות באדמות הלאום. הסתבר שכבר אי אפשר לסמוך על האמונה שזכויותיהם על קרקעות אלו יהיו חזקות לעד. גם המחשבה על זכויות למגורים ופרנסה אלטרנטיבית בקרקע הפכה לתקווה רחוקה.

לעומת זאת ההתייחסות למגזר העירוני הינה שונה בתכלית. כבר מימיו הראשונים דאג מינהל מקרקעי ישראל להוזיל מאד את עלות הקרקע למגורים עירוניים. מסתבר שציבור החוכרים העירוני נהנה מהטבות בערך של כ- 3 מיליארד שקלים בשנה (ראה מאמר של יו''ר לשכת השמאים, עדי צביקל ואדווה גן-סתיו בגלובס, 3.3.2002,) בעוד לחוכר הכפרי אין בעצם זכויות למגורים כלל.

במציאות של היום אין הצדקה להתייחסות שונה ויש להחיל על המתיישבים את ההטבות שמקובלות לגבי המגזר העירוני בעת שינוי יעוד. כאן מדובר גם על הפטור ממכרז וההנחה המשמעותית בדמי החכירה שלהם, בעצם, זכאי החוכר העירוני. כעת מאחר ואין סיבה נראית לעין להפלות את החוכרים החקלאיים ודאי הגיע הזמן להחיל הטבות אלו גם עליהם (ראה מאמרו של רו''ח בועז מקלר בגלובס, 9.9.2002 ).

כנראה שבמצב שנוצר סביב הדיון בבג''צ לא נשקלה התמונה בשלמותה. יחד עם זאת הבג''צ גם לא פסל את הגישה שיש צורך למצוא פתרון לבעיות ההתיישבות שקשורות לזכויות בקרקע. עלינו לזכור שצריך לאפשר שימוש יעיל בקרקע ושמכך נובע שימוש בקרקע חקלאית כאמצעי יצור ליעדים אחרים מחקלאות - שינוי יעוד.

כעת לאחר שעברו מספר חדשים הטיפול בהשוואת זכויות צריך לקבל עדיפות באמצעות ניסוח החלטות מינהל חדשות או שיפוץ החלטות קיימות ואולי באמצעות חקיקה בכנסת. אני הייתי מצפה מהקבוצות שבשם ''הצדק החלוקתי'' נאבקו לביטול החלטות מינהל מקרקעי ישראל באמצעות הבג''צ יעסקו כעת בתיקון הזכויות של החקלאים. בכך יושגו המטרות הבאות:

1. פיתוח האזור הכפרי-קהילתי למגורים בישובים קיימים עבור כל אזרחי ישראל.
2. פיתוח יזמויות כלכליות עבור אלו שהחקלאות כבר לא מפרנסת אותם.
3. הגדלת מלאי הקרקעות שעומד ליעדי שימוש/פיתוח חדשים.