השבוע התייחד עם ישראל עם זכרון ''חורבן הבית השני'' ביום תשעה באב. במסגרת זו יזמו המוסלמים מהומות בהר הבית וברחבת הכותל. הרקע: הרצון של העם היהודי לגזול מהמוסלמים את המקום הקדוש להם – את הר הבית. ולמרבה הצער, כל העתונאים שטפלו בנושא עסקו בו כמתנצלים; כמי שמבקשים בסך הכל להתפלל במקום קדוש לא להם. איש מהם לא טרח ללמוד את הסוגיה, בטרם שניגש לטפל בה – והבורות בצדנו חגגה. איש מהם לא טרח לראיין את הפרופסור
נסים דנה, מזרחן שחקר את הסוגיה וחיבר את הספר ''
למי שייכת הארץ הזאת?'' בקיצור, הפקרנו את נושא הר הבית בידי השיח'ים המוסלמים, שידעו לצטט רבנים יהודים: שיש הלכה שקובעת כי אסור לעלות על הר הבית עד בוא המשיח. ואחר מהם אף אמר: כשהמשיח יבוא אני מוכן למסור את הר הבית ליהודים.
בצהרי יום רביעי ה-7 ביוני 1967, הכריז משחרר ירושלים מח''ט הצנחנים אל''מ
מוטה גור: ''הר הבית בידינו''. עוד באותו היום הגיע אלוף פקוד המרכז, האלוף
עוזי נרקיס, לסימטת הכותל ונחרד. המקום הקדוש ביותר לעם היהודי מסתכם כולו בסימטה קטנה 25 מ' אורכה ו-4 מטרים רוחבה. ''אלהים אדירים, אמר, מחר כל העולם היהודי ירצה לבוא ולבקר כאן. המקום לא יוכל להכיל אותם''. הוא תפס יוזמה ופינה את כל התושבים המוסלמים שגרו ברובע הסמוך (שהיה חלק מן הרובע היהודי). הוא הורה להרוס את כל הרובע, וכך יצר את רחבת הכותל הנודעת היום.
באותם ימים היו שני אנשים שהכירו את גודל השעה. הראשון היה מוטה גור, שהכריז על שחרור ירושלים, והודיע לשיח האחראי על הבית מטעם הווקף המוסלמי: בכל הנוגע לירושלים את תפקידכם בהיסטוריה סיימתם. אנחנו חזרנו הביתה. והשיח קבל את הדברים בהכנעה. האיש השני היה האלוף עוזי נרקיס שפינה את כל הרובע הסמוך לכותל מיושביו, כדי ליצור מרחב מתאים למבקרים היהודים, שירצו לבוא לכותל.
מוטה גור לא היה הראשון שאמר הר הבית בידינו. קדם לו החליף השני שבא אחרי הנביא מוחמד, עומר בן אל-ח'טאב. ההבדל בין השניים הוא בזה, שהראשון היה כובש והשני היה משחרר. החליף המוסלמי כבש את ירושלים מידי הביזנטים בשנת 638. ועל אף העובדה שהיהודים אבדו את ירושלים למעלה מ-500 שנים קודם לכן, עומר בן אל-ח'טאב התייחס בכובד ראש לקדושת הר הבית ליהודים. הוא העריך מאד את המקום הקדוש, ובמיוחד את אבן השתיה (עליה בנוי מסגד עומר). וכדי שקדושת האסלאם לא תתנגש עם הקדושה היהודית, הוא הורה לבנות את מסגד אל-אקצה בקצה הדרומי של מתחם הר הבית. כדי שהמוסלמים יוכלו להתפלל עם פניהם דרומה לכיוון למכה. עומר בן אל-ח'טאב לא טען שהר הבית שייך למוסלמים. להיפך: על אף עובדה שבאותם ימים האסלאם חשב שהוא היורש של הדת היהודית שאיבדה את עצמאותה הדתית, הוא אמר: ''לא צֻוֵונוּ ביחס לסלע! אלא צֻוֵונוּ רק ביחס לכעבה!''
ואילו הכובש השני היהודי, היה משחרר. הוא החזיר את ירושלים לבעליה. לכן הוא אמר לשיח' המוסלמי: ''אתם את תפקידכם בהיסטוריה סיימתם. אנחנו חזרנו הביתה''.
הר הבית בידינו
