עוד מאמרים באתר של המחברת.אחרי המאמרים על נצרת, על כפר כנה, על ג'ש, על דבוריה, על פקיעין, על שפרעם, על כפר יאסיף, על כורזים ועל עלמא זהו המאמר עשירי בסדרה ''יישובים יהודיים בעבר ובהווה'' שנועדה להפריך את הטיעון שהופיע במספר מסמכים שפורסמו ע''י ארגונים של ערביי ישראל ובראשם ''ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל'' לפיהם הפלסטינים הם ''עם ילידי'' והיהודים הם קולוניאליסטים אירופאים שהתיישבו על אדמה ערבית הסדרה פותחת בפרק על היישובים היהודיים בגליל.
ערב המרד הגדול, 66 - 70 לספירה, היו בגליל, עפ''י עדותו של יוספוס פלביוס 204 יישובים יהודיים. לאורך הסדרה נראה מה קרה לאותם יישובים תחת הכיבוש הרומי, הביזאנטי, הערבי, הצלבני, העות'מאני והבריטי עד להקמת מדינת ישראל.
פירוש השם בירעם בערבית הוא ניצה, פרח באיבו. לא ידוע מהפורושו בעברית.
ברעם היא כיום קיבוץ יהודי. הקיבוץ נוסד ע''י לוחמי הפלמ''ח לשעבר ב-1949, כ-2 ק''מ מהכפר בירעם, שפונה מתושביו הנוצרים-מרונים בזמן הקרבות של מלחמת השחרור בשל קרבתו לגבול סוריה, והפך לפארק לאומי.
הכפר הנוצרי- מרוני בירעם הוקם על חורבות הכפר היהודי העתיק ברעם, ע''י נוצרים-מרונים שהגיעו מלבנון במאה ה-18. בכפר הנטוש כיום הוקם פארק ובו בית הכנסת העתיק של ברעם, הכנסייה המרונית, בתי הכפר הרוסים, בית הקברות הנוצרי- מרוני ושרידים מברעם העתיקה. שרידים עתיקים נוספים נמצאים בשמורת יער ברעם. השרידים כוללים, מלבד בתי הכנסת, קברים ומערות חצובות בסלע.
חלק מתושבי הכפר יצאו לגלות בלבנון ורוב תושבי הכפר הועברו בזמן המלחמה לג''ש, היא גוש חלב, שרוב תושביו הם נוצרים-מרונים. ב-1948 היו בבירעם 1,050 תושבים. כיום מספרם עלה לכ-2,000. חלקם מתגוררים כיום בעכו, נצרת, כפר מכר, ירושלים וחיפה.
תקופת בית שני (538 לפנה''ס – 70 לס')
בחפירות שנערכו בבירעם ב-1998 התברר שראשיתו של היישוב היהודי הייתה בתקופה הפרסית, כלומר במאה ה-6 או ה-5 לפנה''ס. עפ''י עדותו של
יוסף בן מתיתיהו היו בגליל ערב המרד הגדול 204 ערים וכפרים יהודיים. לאחר חורבן הבית השני הגיעו לגליל יהודים מאזור יהודה והגליל הפך למרכז תרבותי ורוחני של יהודי א''י.
תקופת השלטון הרומי והביזנטיני (70 לפנה''ס – 634 לס')
לפני מרד בר כוכבא נותרו רק 63 ישובים יהודים בגליל ולאחר המרד נותרו 56. מברעם היהודית בתקופת המשנה והתלמוד נותרו שרידי בית כנסת גדול ומפואר מהמאה ה-3 לס', ושרידי בית כנסת נוסף, מצפון-מזרח לבית הכנסת הגדול, שנהרס במאה ה-19.
בית הכנסת הקטן צולם ב-1865 ע''י משלחת הסקר הבריטית. עד לפני כ-100 שנים שרדו גם חלקים מבית הכנסת השני, שהיה דומה לראשון. על משקוף בית הכנסת נמצאה כתובת: ''יהי שלום במקום הזה ובכל מקומות עמו ישראל, יוסה הלוי בר לוי עשה השקוף זה, תבוא ברכה במעשיו''. חלק מהמשקוף הזה נמצא כיום במוזיאון הלובר בפריז.
אולם התפילה דומה לזה שבבית הכנסת בכפר נחום.
בית הכנסת הגדול נחפר כבר ב-1905 ולאחר קום המדינה נמשכו החפירות וחלק מהמבנה שוחזר. בירעם הפכה לפארק לאומי. בחזית הבניין רחבה מקורה ובה 6 עמודים ו-3 פתחים. בין שרידי בית הכנסת נמצאה כתובת בארמית: ''בנהו אלעזר בר יודן'' (בניו של
אלעזר בן יודן) הכתובת הייתה על אבן הסף של החלון המזרחי של בית הכנסת . זוהי כתובת לזכרו על תרומתו לבניית בית הכנסת או שיפוצו. אולם התפילה דומה לזה שבבית הכנסת בכפר נחום
בכפר נשתמרו גם שרידי מבנים עתיקים. מזרחית לבית הקברות המרוני נתגלו אבנים מבית הכנסת.
בברעם נקברו החכם התלמודי רבי
זוטרא, ו
עובדיה הנביא.
תקופת הכיבוש הערבי-מוסלמי (640 – 1099)
ברעם נזכרת פעמים רבות בספרי מסעות של תיירים שביקרו בארץ בימי הביניים ובמכתבי הגניזה הקהירית.
התקופה הצלבנית (1099 – 1260)
ד''ר
סילביה שיין קבעה במאמר, ''א''י בימי הצלבנים, 1099 – 1291'', שבמאה ה-13 נמצאו כתריסר יישובים כפריים באזור הערים צפת וטבריה וביניהם כפר ברעם. עפ''י סקר ארכיאולוגי של
מרדכי אביעם נותרו בגליל המזרחי בתקופה הצלבנית 36 יישובים מתוך 58 שהיו בתקופה הנוצרית-ביזאנטית. בגליל המזרחי היה הריכוז של היישובים היהודיים.
רבי
שמואל סייר בגליל ב-1211 ומצא בברעם קברים ושרידים, ללא פירוט טיבם.
במאה ה-12 נולד בברעם בן ל
פנחס ו
רחל וניתן לו השם
נחמן. עפ''י סיפור שהשתמר הוא היה ילד פלא ובגיל 12 הוא ניבא ''5 נבואות על חורבן ואותות ועתידות ותלאות הנמצאות, עד יבוא לציון גואל ורב טוב לישראל''. לאחר שהתנבא נפטר נחמן. עפ''י גירסה אחת הוא נקבר בצפת ועפ''י גיסה אחרת הוא נקבר בברעם. כינויו היה ''הינוקא'' והוא הוזכר בפעם הראשונה ע''י עולה רגל אלמוני בראשית המאה ה-14. קברו הוזכר גם ב-1537 וב-1769.
קיימות 2 גירסאות על גורלם של תושביו היהודים של הכפר היהודי ברעם. עפ''י מקור אחד, שודדים תורכמנים ערכו טבח בתושבים היהודים. עפ''י מקור אחר היו אלה הצלבנים שטבחו ביהודי ברעם. אלה שנותרו בחיים נמלטו וגורלם אינו ידוע.
תקופת השלטון העות'מאני (1516 – 1918)
התייר
משה באסולה ביקר בברעם ב-1521. הוא תאר בספר מסעותיו את שרידי בית הכנסת ואת קיברו של רבי
פנחס בן יאיר. הוא סיפר על כתובת שמצא בבית הכנסת הקטן שבו נכתב: ''אל תתמהו על השלג שבא בניסן אנחנו ראינוהו בסיון''. מכאן, שבאמצע המאה ה-16 כבר לא היו יהודים בברעם. קיימת גם גירסה אחרת שבמאה ה-19 עדין היו בבירעם יהודים, אבל סבירותה נמוכה.
ויקטור גרן תאר את בירעם במאה ה-19. באותם ימים חיו בכפר 500 משפחות מרוניות עניות, והכנסייה נבנתה כ-30 שנה לפני ביקורו בכפר. הוא העיד שמצא שרידים של שני בתי הכנסת ומתחת אחד מהם היו 3 תאים תת-קרקעיים. הוא שיער שהיו אלה קברים שאחד מהם הפך לבור מים. במאה ה-19 כבר לא היו יהודים בכפר.
מהתקופה התורכית נותר חאן, ובו חצר גדולה, בור מים וחדרי מגורים. החאן הוקם מצפון מזרח לבית הכנסת. כמו כן נמצאו שרידי בית בד, בו ייצרו שמן זית.
תקופת המנדט הבריטי (1918 – 1948)
במפקד האוכלוסין הבריטי ב-1931 נמצאו בכפר 554 תושבים: 547 מרונים-נוצרים ו-7 מוסלמים. בכפר היו 132 בתים.
ישראל
בניגוד לכפרים אחרים, תושבי בירעם, הנוצרים–המרונים, לא נלחמו נגד ישראל. הם הועברו מסיבות ביטחוניות – החשש שקירבתם לגבול במרחק 5 ק''מ, תקל על הסתננות מלבנון. בזמנו נאמר לתושבים שעקירתם היא זמנית בלבד, ואף התקבלה בשלב מסוים החלטה להחזירם שלא קוימה. בעיית בירעם תיפתר, כנראה, רק עם מציאת פתרון מוסכם לכל העקורים ולזכות השיבה, בהסכם שלום עם הפלסטינים. ישראל חששה להחזיר את עקורי בירעם מחשש שזה יהווה תקדים.
עקורי בירעם החיים בגוש חלב השתקמו והם מעורים בחיי הקהילה הנוצרית-מרונית. מורה מהכפר, ששרת כקצין בצה''ל, אמר לי בביקורי בגוש חלב שהמרונים אינם ערבים אלא ארמים, שרידי הארמים הנזכרים במקרא. כתבי הקודש של המרונים כתובים בארמית.
ברעם היה כפר יהודי עד המאה ה-13
