בשלהי מלחמת העולם הראשונה הקימה הסוכנות היהודית את ''מחלקת הנוער והחלוץ''. אחת המשימות העיקריות של המחלקה היתה להבריח ארצה צעירים וצעירות יהודים. הסוכנות שלחה סוכנים לערים הראשיות במדינות השכנות:
דמשק,
חלב ו
ביירות. תפקיד הסוכנים הללו היה לארגן צעירים שהיו מוכנים לעלות ארצה. תחילה פעלו הסוכנים בקרב, מה שקרוי היום, משפחות חד-הוריות. קל יותר היה לגייס יתומים ויתומות. מעת לעת, כאשר היה מתארגן גרעין של 10-5 צעירים, הסוכן היה שוכר את שרותיו של מבריח-גבול ערבי, כדי שזה יבריח את הצעירים לארץ ישראל. בסוריה הסוכן היה מביא את הצעירים עד קונייטרה, ובלבנון נקודת המפגש היתה בצור. משם ואילך הובלת הצעירים לארץ, היתה באחריותו של המבריח הערבי. המבריחים הערביים קבלו שכר ביד רחבה, כדי לוודא שלא יבגדו במשימתם.
הבחור שלנו נולד בשנת 1905 בדמשק לאב אמיד, שעיסוקו היה צורפות ומסחר בזהב. בראשית מלחמת העולם הראשונה נחטף אביו וגוייס לצבא הטורקי. ומאז לא שב. בשנת 1922 עודדה אותו אמו לעלות ארצה במסגרת ''הנוער והחלוץ'', למצוא עתיד טוב יותר. וכך בגיל 17 מוצא את עצמו הנער הצעיר בלב
ירושלים. הצעירים שהגיעו ארצה בדרך זו שוכנו בבית היתומים דיסקין בירושלים. עצם היותם בירושלים, סימלה עבורם את בואו של המשיח. הוא עבר שנה של התאקלמות במוסד דתי, ואחר כך בחר להיות שוליה של קצבים. בגיל 27 הכיר צעירה שהגיעה לירושלים מביירות, גם היא במסגרת ''עליית הנוער''. שנה לאחר מכן הם התחתנו.
כדי לקיים משפחה, הכנסה של עוזר-קצב לא הספיקה. ואז מחליט הצעיר להתגייס למשטרת המנדט. החיים התנהלו על מי מנוחות. בשנת 1934 נולד בנו בכורו בבית-החולים ''רוטשילד'', שהיה אז בקרן הרחובות
הנביאים ו
הרב קוק בירושלים. בית החולים כבר לא קיים. את מקומו תפש בית-הספר המקצועי לבנות ''זליגסברג''. אולם על עמודי האבן של שער הכניסה ברחוב הנביאים חרוטה כתובת המציינת עובדה זו. החיים היו יפים ובינתיים נולד לזוג הצעיר ילד נוסף.
יוסף מנדס ז''לכמה חדשים לאחר שפרצו המאורעות בארץ ישראל, הגיע למשטרה בירושלים קצין משטרה יהודי מתל-אביב, ובקש לראות את השוטר היהודי. הקצין היהודי ניסה לדבר על לבו של השוטר הצעיר לעבור ולשרת במשטרת טול-כרם. ''אנו זקוקים לעיניים ולאוזניים על הכביש בין תל-אביב לחיפה'', אמר הקצין היהודי. והשוטר הצעיר מתריס כנגדו: ''אתה מבקש ממני ללכת עם אשה ושני תינוקות להתגורר בטול-כרם?'' והקצין ממשיך בנסיונות השכנוע ואומר: ''אבל אתה דובר את שפתם ומכיר את תרבותם''. ''אבל אני יהודי'', השיב הצעיר, ''וכיהודי יחיד אין לי שום סיכוי להאריך ימים בעיירה ערבית רוויית שנאה''. ואז בנסיון אחרון אומר הקצין לשוטר הצעיר: ''אולי אם תלך כל יום ששי למסגד ותתפלל יחד אתם. זה ירחיק מעליך כל חשד''. ''בשום אופן לא'', משיב השוטר. ואז הקצין שואל בזעקה: ''ל מ ה ?'' והשוטר משיב: ''לא תשתחווה לאלהים אחרים''. כידוע, המוסלמים בתפילתם משתחווים פעמיים בכל תפילה, עד שמצחם נושק לקרקע.
את הוויכוח הממושך שהיה לו עם אשתו, לוו הזכרונות מימים של מתיחות בין יהודים ומוסלמים בדמשק. אלא ששם, הוא לא היה יחיד. היה רובע יהודי שלם, שנתן לו מעט בטחון. האפשרות שישאיר את אשתו וילדיו בירושלים, ויסע לשרת בטול-כרם בגפו, אפשרות זו לא עלתה בכלל על הפרק. בשיחה האחרונה שהיתה לו עם אשתו בנושא טול-כרם, הוא אמר לאשתו: ''באנו הנה כדי לבנות עתיד חדש. העתיד כבר לא שייך לנו, אלא לילדינו. והקצין אומר שיש הכלים להתמודד עם המשימה. והעובדה שאני משרת במשטרה עוזרת ומחפה עלי. ומישהו הרי צריך לעשות את העבודה''.
סופו של דבר, השוטר הצעיר מכיר בחשיבות המשימה ומסכים לעבור לטול-כרם עם אשתו וילדיו. אבל היה לו תנאי, לשנות את שם משפחתו, ולהגיע למשטרת טול-כרם עם שם ערבי חדש. הקצין הסכים. מתוך כבוד לזכרו של אביו שיצא אל המלחמה ההיא ולא שב, בקש השוטר הצעיר לאמץ לעצמו את כינויו המקצועי של אביו הצורף: צאיג. קצין המשטרה היהודי, ששרת במטה המשטרה בתל-אביב, לקח על עצמו לשנות את הרשומים של השוטר במקומות הנכונים. הוא צייד את האיש שלנו בטול-כרם בתעודת שוטר חדשה, ובמסמכי העברה עם שמו החדש:
יוסף צאיג. שם ערבי למהדרין.
וכך יצא מיודענו עם אשתו וילדיו לטול-כרם, כדי לעקוב על המתרחש בגזרה שלו בכביש
חיפה תל-אביב. צריך לזכור שבימים ההם, הנסיעה מתל-אביב לחיפה היתה דרך
פתח-תקווה,
ראש העין,
קלנסווה,
טול-כרם וכן הלאה. גם מסילת הברזל עברה באותו הנתיב. המשימה שלו היתה, להטות אוזן ולהקשיב, ולסרוק עם העיניים כל דבר אפשרי כאשר הוא מסתובב בשוק או בתחנת הרכבת בין הנהגים והעגלונים. במשך שנה הכל התנהל לפי המתוכנן. אשתו מעולם לא יצאה לרחוב. גם כאשר אחד הילדים נזקק לרופא, השוטר היה מביא את הרופא הביתה. התופעה שהגבר הוא המביא והמוציא בכל ענייני הבית, היתה דבר שבשגרה בחברה הערבית. במיוחד בעיירות הכפריות. אחת לשבוע היה מגיע אזרח נפגש עם השוטר הצעיר בתחנת הרכבת, והיה מקבל ממנו דו''ח על מה שקלטו חושיו.
כעבור שנה בא המפנה שממנו חשש האיש שלנו בטול-כרם. מפנה שממנו חושש כל איש מודיעין הפועל בסביבה עויינת. בלכתו ברחוב יחד עם ידידו מתחנת טול-כרם, שוטר ערבי נוצרי, בשם אבו-חנא, תקפו אותו ארבעה בריונים ערביים, עם סכינים שלופות בידיהם. ידידו הערבי, היה גבר אדיר מימדים. הוא חצץ בין חברו השוטר היהודי לבין תוקפיו, ואמר להם: ''כל מי שרוצה להגיע אליו, צריך לעבור אותי''. ואז התוקפים הרפו והלכו. לנוכח ההתפתחות הזו, מיד בקש השוטר לחזור לירושלים. אלא שהביורוקרטיה מתנהלת בעצלתיים. למען בטחונו האישי, לא הטילו עליו יותר משימות-סיור בעיירה, והסתפקו בתפקודו כיומנאי.
באחד הימים של שנת 1938 בדרכו מתחנת המשטרה לביתו, התנפלו עליו שני צעירים ודקרוהו בצווארו ובגבו ארבע דקירות סכין עמוקות. השוטר הועלה על הרכבת הראשונה, שהיתה בדרכה ליפו. וכך הוא הובהל לבית החולים ''הדסה'' בתל-אביב. הוא נותח ויצא מכלל סכנה. אלא שכעבור שלושה חדשים, הוא מת מפצעיו. בן 33 שנים היה בנפלו. הוא הותיר אחריו אשה ושני ילדים קטנים. על מצבתו חקוקות המלים:
|
פ''נ
קרבן המולדת
יוסף צאיג מנדס
שנפטר ביום כ' בתמוז
שנת לא תרצ''ח
|
האיש שלנו בטול-כרם
