משה (בוגי) יעלון, דרך ארוכה קצרה, הוצאת ידיעות אחרונות (287 עמודים).
כן, כפי שהכותרות מעידות זוהי רשימה המתייחסת לספרו של הרמטכ''ל לשעבר,
משה (בוגי) יעלון. מאופן כתיבתו וניסוחיו ניכר על האיש שהיה בעברו ראש אגף המודיעין של צה''ל. אומר אף יותר מזה. הוא האיש הבכיר שלמד את הלקח של הכשל המודיעיני משנת 1973, ויישם את הלקחים: הוא הפעיל מודיעין באופן אינטנסיבי, ואף השתמש בו לצרכי העבודה השוטפת של צה''ל. על אף הבקורת הרבה שהקורא חש לכל אורך הספר, אין בכתיבה מרירות אישית או הטחת דברים קשים באנשים נשוא הבקורת שלו. רצף הנושאים, הצגת הסוגיות ואופן הניתוח, סוחפים את הקורא לכל אורך הספר. אילו הייתי בעמדת השפעה כלשהי, הייתי ממליץ להניח את הספר על שולחנם של כל חברי הכנסת - כמו שמניחים על שולחנם את ספר התקציב. חיוני שנציגינו במוסד המחוקק העליון יכירו את העובדות מקרוב.
כולנו למדנו את הכלל, שהמוצר היקר בסופו של דבר יתברר שהוא הזול ביותר. ומכאן גם נגזרת האמרה שלא תמיד קצורי-דרך הם הדרך הקצרה ביותר. מאחר שידעתי מי הוא כותב הספר, מן הסתם צפיתי שהכותרת תתייחס לנושא הצבאי בראש וראשונה. אבל להפתעתי הכותרת מתייחסת בראש וראשונה לנושא הפלסטיני, ורק לאחר מכן לצבא. מדהים לקרוא על העוורון של המוכשרים במדינאינו, שסרבו להסתכל אל המציאות בעין נכוחה. למדנו מן התנ''ך ש
... כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים,... (דברים, טז, יט) אבל שהשלום יסמא את עיני מדינאינו?
אחרי חדשים ספורים בלבד בלשכת ראש אמ''ן, היה לי ברור שיש אצלנו נטיה מסוכנת לעצום עיניים ולהוליך את עצמנו שולל. יותר משהפלסטינים הוליכו אותנו שולל בשנות ה-90, אנחנו הולכנו שולל את עצמנו (עמ' 191).
היו חלוקי דעות רציניים בנושא הפלסטיני בין ראש אמ''ן לבין ראש השב''כ. מדהים לגלות באיזו חובבנות פעל אז השב''כ.
עמי איילון לא הביא אל שולחן העבודה את ההערכה של מחלקת המחקר של השב''כ בנושא הפלסטיני, אלא העדיף להביא את השקפתו שנשענה על יועצו החיצוני, ד''ר
מתי שטיינברג, שטען
לאורך כל הדרך שהפלסטינים קבלו את ההכרעה ההיסטורית, והם הולכים לפתרוןלפתרון (עמ' 83). בדיונים פנימיים על בנושא המלחמה שיזם
ערפאת בעקבות מנהרת הכותל,
פרס הגן תמיד על ערפאת. הוא העדיף את גרסת ערפאת על גרסת אנשי הצבא שלנו. הוא תאר את ערפאת כ''מסכן שאבד שליטה''. או למשל בנושא השינוי באמנה הפלסטינית. ערפאת ידע שאנו יודעים שהוא לא שינה את האמנה. ואם המנהיגות שלנו לא אומרת לו דבר על כך, משמע שאנחנו פוחדים להתעמת אתו - והוא ניצל את חולשתנו זו עד תום.
הבנתי שיש לנו הנהגה שלא רוצה להתעמת עם האמת, שמשמעה הודאה בכשלון דרכה, ובכך היא גם משדרת חולשה (עמ' 80). ובוגי יעלון מסכם את הנושא באומרו:
כבר ברור היה לי שלא רק ערפאת מרמה אותנו. אנו מרמים את עצמנו (עמ' 81).
ערפאת נצל היטב את רצח
רבין, ועשה דה-לגיטימציה ל
נתניהו, כמי שמחפש לטרפד את ''השלום של האמיצים'' של רבין. חלק מהעתונות שלנו טרח להלביש לנתניהו את אותה חליפה שתפר לו ערפאת. ואז ערפאת יזם את ארועי ''מנהרת הכותל'' (עמ' 83).
בנושא החלפת שבויים בוגי אומר ששום צבא אינו יכול לשלם כל מחיר כדי לשחרר שבויים. כי למלים ''כל מחיר'' יש משמעות מרחיקת לכת. והוא מביא דוגמא מן המסורת היהודית בדבר פדיון שבויים. הוא מספר על אחד מגדולי חכמי ישראל בימים ההם, ר'
מאיר בן ברוך, שהיה ידוע בכנויו המהר''ם מ
רוטנבורג וחי ב
גרמניה במאה ה-13. הוא נחטף על ידי השלטונות, ואלה דרשו כופר גבוה כדי לשחררו. אנשי העיירה התקשו לאסוף את הכספים. המהר''ם היה השבוי הראשון של העם היהודי שהתנגד לשחרורו, והוציא פסק הלכה על כך, שהסתמך על פסיקת חז''ל במשנה:
אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תקון עולם (מסכת גטין ד' ו').
ביחס לעתיד הוא אינו רואה אפשרות של שלום עם הפלסטינים. הוא קובע שההנהגה הפלסטינית הביאה הרס וחורבן לכל מדינה שנתנה להם להתבסס בה (ירדן, לבנון ןישראל). ההנהגה הפלס' לא הוכיחה שהיא מסוגלת לקיים הסכמים והתחייבויות. האחוד האירופי שפך אצלם הרבה מאד כסף, מתוך הנחה שפיתוח כלכלי ורווחה חברתית יביאו את השינוי אצל הפלסטינים. אבל ההנהגה הפלס' והשחיתות שפשתה בה, הוכיחה כי אין לה ענין בפריחה כלכלית. ולכן צריך לחשוב איך ''לנהל את הסכסוך'' ולא איך ''לפתור אותו'' (עמ' 238).
ביוני 1936, לאחר שפרצו מאורעות-הדמים נגד היהודים, סגן עורך העתון ''דבר'', ד''ר
משה ביילינסון, פרסם מאמר תחת הכותרת
''עד מתי?'' המאמר שאל עד מתי יצטרכו היהודים להלחם, או בניסוחה התנ''כי
''הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?'' וד''ר ביילינסון השיב:
עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר במחנה האויב, בכל מחנות האויבים באשר הם שם, יידע: אין אמצעי לשבור את כח ישראל בארצו, כי הכרח החיים אתו, ואמת הקיום אתו, ואין דרך בלתי אם להשלים אתו. זהו טעם המערכה.
הדברים נכתבו לפני 72 שנים, ומי שמסתכל עלינו ועל רצועת עזה יאמר שכוחם של הדברים יפה גם היום - בהבדל אחד. אז היינו כחגבים ליד שכנינו הערבים, אבל חשבנו, פעלנו והתנהגנו כמעצמה. ואילו היום אנו באמת מעצמה, אבל מתנהגים כחגבים.
הם הבינו שהדרך הארוכה - היא הקצרההקצרה (עמ' 246). הם הכוונה לדור ההוא של מנהיגי הישוב שלנו.
על מלחמת לבנון השניה לא ארחיב את הדבור, כי בנושא זה נכתב כבר הרבה מאד. אבל בוגי בדעה שקצינים בכירים כמו האלוף
אדם והאוגדונר
גל הירש לא נכשלו במלחמה. אלא הוכשלו בשל נהולה הכושל על ידי הממשלה והמטכ''ל.
אנחנו מרמים את עצמנו
