האם ניתן להשיב חביתה לביצה?
בעוד דו''ח וינוגרד נידון, ובעוד מדברים על ''חסימה מחדש של מעבר רפיח'', דומה כי נשכח כלל יסוד מהותי בטבע הבריאה: לא ניתן להחזיר חביתה לביצה. פריצת מעבר רפיח וגבולה הדרומי של עזה ממחיש עד כמה מוגבל הכוח הצבאי, הביטחוני. ישנה מגבלה לכוח הצבאי, ומעבר רפיח הפרוץ הינו ראייה לכך.
מדברים על מבצע צבאי צפוי בעזה, ובו בזמן דנים בדו''ח וינוגרד אשר דן ב''כיצד פעל הצבא'' ו''כיצד פעל הדרג המדיני בתיאום עם הצבא'' תוך התעלמות מן הראיות אשר מוצגות בפנינו קבל עם ועדה בחדשות הימים האחרונים, ולפיהן מה שניתן להשיג בכוח צבאי הוא מוגבל.
דרושה הסברה. פריצת המעברים בעזה ושורת הפיגועים שודאי תהא מנת חלקנו בחודשים הקרובים הינה הזדמנות לשינוי קונספציה: לא רק כוח צבאי אלא גם כוח הסברתי. ידיעות חדשותיות בעיתונות המקוונת מציגות לנו תצלומי חגיגות בעזה בעקבות הפיגוע? מדוע לא לשכפל תצלומים אלו, לקריין אותם, לערוך אותם בוידאו ולשגרם מייד לכל כלי התקשורת העולמיים? מדוע לא להשתמש בצעירים ישראלים או אף בפנסיונרים כדי שהללו יפיצו סרטוני הסברה באינטרנט לכל מקום אפשרי בחו''ל? מדוע במקום להוקיע בפומבי צעירים ישראלים אשר אינם מתאימים לשירות צבאי (באמת) כמשתמטים, לא לאפשר להם לעבוד ב'חיל הסברה' ישראלי חדש? בעידן שבו גורלה של ישראל מוכרע, בין היתר, במועצת הביטחון של האו''ם, אשר בתורה מושפעת מדעת קהל במדינות אשר חברות במועצה, להסברה חשיבות לא פחות גבוהה מאשר ל'ביטחוניזם'.
מעבר הגבול ברפיח שקרס אינו הזדמנות להחזיר את החביתה לביצה, קרי לתקן מה שלא ניתן לתיקון, אלא הזדמנות לשנות כיוון, ולהסביר. הסברה היא חיונית כי מה שניתן להשיג ע''י הסברה, יחסוך את הצורך להשיג זאת בכוח צבאי ובכך ייחסכו חיי אדם.
דו''ח וינוגרד דן בשליחת כ-33 צעירים אל מותם, בשל החלטה נפסדת של ראש ממשלה, ומתעלם מן העובדה שעצם ההישענות של מדינת ישראל, מדינה שהתקשורת כלפיה מסיתה במיוחד, על כוח צבאי בלבד, תוך הימנעות מהקמת מערך הסברה מקיף – גורמת לפגיעה עוד יותר שיטתית, מקיפה ומתמשכת בחיי אדם בטווח הרחוק, כי את פירותיה הבאושים של היעדרה של הסברה אנו קוצרים בדמים.
האם תקציב ההסברה של מדינת ישראל מגיע לכדי עשירית לפחות מתקציב הביטחון? מאית מתקציב הביטחון? התשובה ברורה, התשובה היא לא. לו רק תקציב ההסברה של ישראל יגיע לכדי כמאית, עשירית משיעור תקציב הביטחון, ישראל תשפר מעמדה בעולם, תחסוך אבדות (שכן תשיג באמצעים הסברתיים מה שניתן בקושי להשיג באמצעים צבאיים) ותשפר את בטחונה.
הסברה מקיפה אודות הנעשה בעזה, על אלימות ה
חמאס, על קיצוניותו, יכולה להוביל לפתרון מדיני מוסכם לגבולות בעזה אשר יזכה לאהדת העולם. אין צורך לצאת במבצע צבאי לעזה כל עוד יש פתרון חלופי: להקים חיל הסברה ולהתחיל להסביר (הסברה אינה צריכה להחליף כוח צבאי אלא חייבת להיות כינור נוסף לכוח זה. מקום בו תידרש הפעלת כוח צבאי, הסברה יכולה להכשיר את הקרקע ולהפחית את הגינוי הצפוי של ישראל בעולם).
על ישראל להקים מחלקת DVD של עריכת סרטים ולהתחיל לאסוף חומרים: על ישראל לאסוף קטעי וידאו מפיגועים (תוך הימנעות מפגיעה בצנעת הפרט של קורבנות, והימנעות מהצגתם לראווה וכו'), קטעי וידאו מ'חגיגות שמחה' בעזה למראה הפיגועים, קטעי וידאו שבהם מחבלים ''עם דם על הידיים'' מתראיינים ומצהירים שברגע שישוחררו יחזרו לפגע. יש לגייס אנשים מוכשרים למעבדות DVD ועריכת וידאו, יש לשכור קופירייטרים ותסריטאים ופרסומאים מוכשרים ולהתחיל לעבוד: לגזור, לחתוך, להדביק, לחבר, להקרין, לקריין, להוסיף קול וצבע וקריינות וקטעי קישור וליצור סרטים אשר מציגים את סכנת החמאס בעזה: אסור לדלג על מפגן האכזריות של החמאס בעזה כלפי ה
פתח מהימים שבהם תפס החמאס את השלטון בעזה בכוח, יש להציג קטעי קישור המראים כיצד חמאס מפר כל הבטחה ואין לסמוך עליו. יש להציג את האכזריות של חמאס כלפי אזרחים עזתיים, את השימוש שהוא עושה בהם לצרכיו שלו, את דחיפתו אותם לחזית כדי להשיג רייטינג תקשורתי חמסי תוך זלזול בחיי נשים וילדים. יש להציג את קשריו עם
אלקעידה, את האכזריות שלו כלפי עזתיים ברצועה אשר אינם מקפידים על הלכות הדת המוסלמית, את אכזריותו כלפי מתנגדי משטר, את העינויים שהם מנת חלקם של מי שנחשדים שאינם מ'אנשי שלומו' של החמאס. יש להציג הכל, על משרד החוץ של ישראל לרכז קטעי וידאו, לשכור תסריטאים, עורכי וידאו, קריינים וקופירטיירים, מידענים מוכשרים, ולהתחיל להפיק סרטים.
על ישראל לא רק להפיק את הסרטים, אלא גם להפיץ את הסרטים: אם יש יורדים בחו''ל, זה אינו הזמן להטיף להם על כך שהם ''נפולת של נמושות'' שירדו מהארץ (או לפתות אותם בהטבות מפליגות לשוב הנה בשנת ה 60 לקום המדינה, יש מספיק קשישים ועניים בארץ אשר זקוקים לכסף הזה): על משרד החוץ ליצור עם היורדים ועם המטיילים בחו''ל קשר, ולצייד אותם בעשרות תקליטורי DVD. ישראלים בחו''ל יכולים לעמוד בקרנות רחוב, בדוכני הסברה, ולהפיץ סרטי DVD אלו. בני נוער אשר זמנם הפנוי בידיהם יכולים לשבת אל מול האינטרנט ולהפיץ סרטונים אלו ברשימות תפוצה, להיכנס לצ'אטים ולקבוצות דיון ולהסביר את ישראל.
עידן
בוש תם (עם כל מגרעותיו, הוא היה חלון הזדמנויות פרו ישראלי שמי שמפספס אותו, כושל כשל חמור מהכשלים אשר עליהם דנו בוינוגרד),
ברק אובמה יכול להיות הנשיא הבא של ארצות הברית, והסברה היא הדבר היחידי ש''יציל לנו את התחת'', במרוץ שיפור העמדות שלנו אל מול העולם הערבי באמריקה תחת שלטונו (הדי צפוי) של אובמה.
ראשיתה של הסברה מופלאה
ישנן מס' יוזמות ראויות. לא מזמן התבשרנו כי תושבי
שדרות צוידו במצלמות דיגיטליות ומתעדים את קרותיהם מרגע הישמע אזעקת 'צבע אדום' ועד לרגע חלוף הסכנה. זה צעד ראוי, אלא שצריך לשכפל אותו בכמה עשרות פעמים.
לא יתכן כי כנגד הסתה מסיבית כנגד ישראל בעולם, וכנגד הסברה פלשתינית פעלתנית, ישראל, אשר בה כל כך הרבה כישורים בתחום ההסרטה, הקופירייטינג והדוברות, תיוותר עירומה מהסברה.
הסברה ושלום ככלים שלובים
בשלב זה ישיב לי ודאי טוקבקיסט, ובצדק, כי את פשעי המלחמה של ישראל לא ניתן להסביר. זה נכון. לא ניתן להסביר הטלת פצצות מצרר על לבנון. ניתן רק להתבייש בכך, להכות על חטא בשל כך, ולהרכין ראש בצער למשך דורות בפני אזרחים לבנונים תמימים על הפשע הזה, שלמרבה הצער, כמו מחדל ההסברה, גם הוא לא נחקר בוינוגרד.
לא ניתן להסביר את הכיבוש, את המחסומים, את גזילת הקרקעות (ראה ערך דו''ח
טליה ששון) בשטחי הגדה. בעידן המידע, להבדיל מעידן שנות החמישים שבו תעמולה סטליניסטית חגגה בקצה הצפון מזרחי של העולם, לא ניתן ''לעשות צחוק'' מהקהל.
הסברה ישראלית לא תיכון אלא אם כן יעשה שלום. שלום לא יוכל להיכון אלא אם כן תיערך הסברה. הימין מלין, ובצדק, כי שלום עם שכננו, יכול לסכן את מדינת ישראל, אשר עלולה להיוותר עירומה מערובות ביטחוניות. ישנם אנשי ימין אשר אין להם כל מטרה לשלוט בפלשתינים או להפקיע את אדמותיהם אך הם חוששים, ובצדק, כי מי שרוצה היום את יהודה ואת שומרון ירצה מחר את תל אביב. בניגוד לאנשי שמאל מסוימים אשר כל פעם שהם שומעים עמדה ימנית הם ימהרו לרשרש ברעשן (משל שמעו את שמו של המן), לטעמי יש רציונל בחשש זה. הוא אינו בלתי סביר. מערכת החינוך ברשות הפלשתינית אינה מכירה בישראל, ומסמנת את 'פלשתין' כשטח שמן הים לירדן, ללא קו ירוק, מה שמאושש את חשש הימין, והופכת אותו לסביר ביותר. (שרת החינוך שלנו, אשר מלינה על העדרו של קו ירוק בספרים שלנו, שוכחת להלין על העדרו של קו זה בספרי הלימוד של הצד השני).
כיבוש הוא דבר אכזרי ולא אנושי אשר גורם סבל לאוכלוסיה פלשתינית. הוא מסכן את אופייה של מדינת ישראל הן כמדינה יהודית (יוצר רוב פלשתיני בין הים לירדן) והן כמדינה דמוקרטית (חוק נפרד ליהודים ולפלשתינים אינו אלא אפרטהייד, ושום מילות צחות כגון 'שהכיבוש זמני' לא תכסנה על כך).
דומה כי הפתרון לחשש הממשי והסביר ולפיו לאחר שניתן לפלשתינים מדינה בגבולות 67' הם ידרשו עוד ועוד, הינו הסברה. הסברה שלא תסביר את הכיבוש, אלא תסביר את צדקת דרכה של התנועה הציונית ואת צדקת הרעיון הציוני מיסודו, הסברה אשר תציג בפני העולם את הסכנות שבהקצנה פלשתינית, הסברה אשר תחשוף בפני העולם את חבית הנפץ אשר טמונה בנקודות הקיצון באוכלוסיה הפלשתינית, היא זו שתהיה רשת הביטחון שלנו מפני דרישה פלשתינית ל''עוד'' לאחר שניסוג לגבולות 67'.
נכון, הכיבוש מקצין את הפלשתינים, אך לא הכיבוש לבדו עושה כן. בחברה הפלשתינית יסודות פונדמנטליסטים אשר רושפים שנאה לישראל עם או בלי כיבוש: לא רק משום שאנטישמיות מטבע יסודה מתאפיינת בשנאת יהודים במקומות בהם כף רגלו של יהודי לא דרכה (מדינות באפריקה ובמזרח התיכון), אלא משום שבחברה המוסלמית פלשתינית יסודות קיצוניים ופונדמנטליסטים, יתקיימו ללא קשר למה שישראל תעשה/לא תעשה (ולראייה, היו פיגועים של '
פדאיון' גם טרם ה''כיבוש'' ב-67').
בניגוד לאנשי שמאל חד צדדים אשר רואים בשנאת הפלשתינים אותנו כפרי הבאושים של הכיבוש בלבד, סבורתני כי שנאת הפלשתינים אותנו הינה פרי באוש 'מעורב' אשר נובע הן מגורמים בחברה הפלשתינית עצמה, והן מן הכיבוש, שהוא רע מיסודו.
על כן, שלום לא ייכון ללא הסברה. והסברה לא תיכון ללא שלום; הסברה בתורה, הגם שתופנה ל
אירופה ול
ארצות הברית, תשפיע על מדיניות פנים פלשתינית. כש
נסראללה מציג את נאום 'חלקי הגופות' הדוחה שלו, הוא מבצע את אימפרוביצית הבחילה הזו משום שהוא יודע כיצד תגיב התקשורת הישראלית (למזלנו, הפעם הורים שכולים לא נכנעו למניפולציה). אין ספק שכאשר פלשתינים ידעו שכל חגיגה בגדה או בעזה בעקבות פיגוע, מצולמת ומשוכפלת במיליוני עותקים, תוך דברי הסבר על כמה לתרבות ה'שהידים' שורשים בתרבות הפלשתינית מוסלמית, גם ללא קשר למה שישראל עושה, הפלשתינים יתאימו את עצמם לרוחות החדשות ולא יעשו מעשים אשר יעכירו את יוקרתם בתקשורת העולמית. בשל האינטראקטיביות של כלי תקשורת כגון אינטרנט או תוכנית טלוויזיה בשידור חי אשר מזמינה צופים לטלפן אליה, אין ספק שהסברה יכולה להפוך לכלי להידברות בין אזרחים משני הצדדים, במקביל או ללא קשר להדברות ה'רשמית' בין המנהיגים, ובכך גם לתרום לשלום.
הסברה אם כן, תהא רשת הביטחון של השלום, הבטוחה של ישראל שיד מושטת לשלום לא תהא היד אשר משחררת את הכדור מן הנצרה לעבר רכותינו אנו. השלום, מצדו, יהא הבסיס אשר על סמכו, ואך ורק על סמכו ניתן יהא לקיים הסברה (כי לא ניתן להסביר מחסומים ופצצות מצרר). על ההסברה והשלום 'ללכת יחדיו' ככלים שלובים, תוך הפחתת ההיסמכות על הכוח הצבאי לבדו. לבטח תושג בדרך ההסברה תועלת רבה יותר לישראל, תוך חסכון בחיי חיילים.
בנסיבות של פריצת מעבר רפיח, מעבר מקונספציה של כוח לקונספציה של הסברה (ושלום) אינה אלא צו השעה.
מה על ישראל (לא) לעשות בעזה
