אין ספק באשר לערך ההיסטורי הגלום בספרו של הגיאוגרף, הקרטוגרף והבלשן ההולנדי אדריאן רילאנדי (
סיור בפלסטינה, שנת 1695). האיש שבשנת 1695 סייר בארץ ישראל תאר אותה בספר מסעותיו כארץ עזובה, חרבה ושוממה. המחבר משרטט את המציאות הארצישראלית של המאה השבע עשרה בקווים קודרים של ארץ ריקה מאדם בעיקרה, עם מיעוט מבוטל של מוסלמים, רובם נוודים, ורוב ברור של נוצרים ויהודים. אך תיאור תיעודי זה, שמנפץ את המיתוס הפלשתיני וכותש לאבק דק את ההיסטוריה המשוכתבת בידי אדריכלי האיסלמיזציה של ארץ ישראל, אינו רלוונטי כל עוד עם ישראל עצמו נוהג כאילו אינו מאמין בהיסטוריה הארצישראלית שלו.
בשנת 1999 סייע המערב לאלבנים המוסלמים להשלים את הטיהור האתני של הסרבים מקוסובו. כאילו לא די בכך, רצח האופי שביצעה העיתונות המערבית נגד הסרבים היה שזור תעמולת זוועה בסגנון מובהק של אסכולת גבלס הידועה לשמצה, תוך מגמה להטמיע בדעת הקהל העולמית את הסילופים המשוועים שהפכו את תמונת המציאות על פיה, וליצור את הרושם שהסרבים הם אלה המבצעים טיהור אתני נגד האלבנים. לאמיתו של דבר, רוב הקורבנות האלבניים בקוסובו וכן נהירת הפליטים האלבניים מהחבל נגרמו כתוצאה מהפצצות נאט''ו חסרות האבחנה.
ההיסטוריה הסרבית בקוסובו אינה נזקקת לאישור תיעודי של מבקרים ותיירים מהעבר. קוסובו משובצת לאורכה ולרוחבה אתרים היסטוריים ושכיות חמדה ארכיטקטוניות המעידות על כך שחבל הארץ הזה הוא ערש הולדתו של העם הסרבי. הסרבים גם מעולם לא נטשו את ריבונותם בקוסובו. אך על פי הכרוניקה הידועה מראש של ההתערבות המערבית האלימה לטובת האלבנים הקוסוברים, הגדרתה העצמית של קוסובו כמדינת לאום אלבנית מצטיירת כיום כעובדה מוגמרת. הסרבים מתקשים להבין כיצד זה מתחת לאפם נגזל חבל הארץ האהוב, לב ליבה של ההיסטוריה, התרבות והתודעה הלאומית הסרבית. התדהמה הסרבית מסמלת את כוחו של ההווה הדינמי המביס את העבר אפוף הנוסטלגיה.
במהלך המאה העשרים ביצעו האלבנים של קוסובו טרור שיטתי של פשיעה פלילית יומיומית נגד תושביו הסרבים של החבל. כמו כן ניצלו האלבנים הקוסוברים נסיבות היסטוריות נוחות, דוגמת מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה שיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית, בעוד הסרבים הקיזו את דמם במאבק נחוש נגד הפולש הנאצי, ושילמו על כך מחיר יקר שהסתכם באובדן של כ- 10% מאוכלוסייתם.
האירוניה ההיסטורית ממחישה ששיתוף הפעולה עם הנאצים השתלם לאלבנים וקידם את האינטרסים הטריטוריאליים שלהם בקוסובו. לעומת זאת, הסרבים שליקקו את פצעיהם המדממים לאחר מאבק החורמה נגד הנאצים, לא זכו לשום אשראי מוסרי על מאבקם ההרואי בנאציזם. יתרה מזאת, רצח האופי, שביצעה התקשורת המערבית נגד הסרבים, מחק מהתודעה העולמית את זכר ההרואיזם הסרבי שבחר לגייס את כל תעצומותיו הלאומיות למאבק בנאציזם במקום ליהנות מסיר הבשר של שיתוף פעולה עם הרייך השלישי, כפי שהעדיפו לעשות שכניה של סרביה.
בשנות השמונים התפרסמה בעיתון הארץ סדרת מאמרים בנושא הטרור האתני האלבני נגד הסרבים, תושביו האותנטיים של החבל. בעת פרסום המאמרים, כבר הפכו האלבנים לרוב מכריע בקוסובו. הפשיעה האלבנית השיטתית לוותה בטקטיקות איסלמיות מוכרות של לוחמה דמוגרפית עד כדי שיעור הריבוי הטבעי הגבוה ביותר בעולם, וכן הסתננות מתמדת מאלבניה הסמוכה. עד שהתעוררו הסרבים מתרדמתם, ועד שמילושביץ' הרים את נס המרד נגד הפשעים האלבניים, כבר נקבעו העובדות בשטח. האוכלוסייה האלבנית בקוסובו נסקה משיעור של 3% בתחילת המאה העשרים עד לכ- 90% בשנות התשעים, ומילושביץ' הוכרז על ידי המערב כפושע מלחמה. מלחמת קוסובו ופשעי המלחמה המכוערים נגד סרביה, מסגירים את חדלונו של המערב, כפי שהשתקף מפתולוגיית השקר והשחיתות של הנשיא קלינטון.
היחס אל היהודים והצוענים, שנחשבו למיעוטים הנרדפים הקלאסיים של אירופה, נתפש בתרבות האירופאית כקריטריון מכריע להערכת סובלנותו של כל עם ועם וכן למידת הכנסת האורחים הטבועה באופיו הלאומי. במזרח אירופה בעיקר היה רווח הפתגם על היהודי והצועני, שבתשובה לשאלה היכן היו מעדיפים להתגורר, היו משיבים מיידית וללא ניד עפעף כי סרביה היא המקום האידיאלי עבורם. הפתגם אינו צומח מהחלל הריק והוא משקף את אופיים הסובלני, האבירי והאצילי של הסרבים, שארצם נחשבת כגן עדן למיעוטים. בד בבד עם אצילותם, יודעים הסרבים להשיב לאויביהם מידה כנגד מידה.
על רקע זה, אין מילים היכולות לבטא נאמנה את העוול, הזדון והרשעות הגלומים בתעמולת הזוועה של התקשורת המערבית נגד הסרבים. התקשורת המערבית כדרכה חיפשה סנסציות, לא התעמקה במורכבות הבלקנית ספוגת החשבונות ההיסטוריים, וחיפשה את הפלקטים ההוליוודיים של טוב ורע. מי שניצח בלוחמה התעמולתית ביוגוסלביה המתפוררת היה השועל הערמומי, הפושע במחשכי לילה והמתבכיין לאור זרקורי התקשורת, המסכן המקצועי שזולל את לשדם של שכניו. כך שהאלבנים הקוסוברים, שהיצע כישוריהם המניפולטיביים תאם את הביקוש התקשורתי המערבי, הם אלה שזכו בכל הקופה התעמולתית והטריטוריאלית, בעוד הסרבים המגושמים, שאינם מורגלים למכור את עצמם במעטפת של מניפולציות תקשורתיות, נותרו מאחור.
הסרבים של היום הם עם מובס הסובל מריבוי טבעי שלילי, שאותו הם מכנים המגיפה הלבנה. לאחר תלאות מלחמת העולם השנייה שהקיזה את דמם, לאחר פגעי ההרפתקה היוגוסלבית בראשות טיטו הקרואטי, לאחר גזילת קוסובו על ידי האלבנים שניצלו לרעה את הכנסת האורחים הסרבית, לאחר פשעי המלחמה שביצע בהם המערב, לאחר רצח האופי המרושע שרקחו נגדם האינטלקטואלים המערביים זחוחי הדעת - נראה שתש כוחם של הסרבים.
במהלך פעילותי ההסברתית נגד פשעי נאט''ו ביוגוסלביה, יצרתי קשרים חברתיים עם אנשי השגרירות היוגוסלבית בארץ, ובמיוחד עם השגריר והקונסולית. לאחר ריסוק יוגוסלביה על ידי מפציציהן האימתניים של מעצמות המערב, אמרה לי הקונסולית היוגוסלבית בייאוש כי שוב אינה מאמינה בזכויות היסטוריות אלא אך ורק בנתונים כמותיים של המציאות האקטואלית. כמו כן טענה כי לולא הנשק הגרעיני של ישראל, כבר מזמן היו מפציצי המערב מאלצים את המדינה היהודית להתכווץ לגבולות הקו הירוק.
הטרגדיה הסרבית ממחישה כיצד מביס ההווה את העבר. משמעותן הקיומית והמוסרית של זכויות היסטוריות נובעת אך ורק מיכולתו של עם לממש אותן, אחרת אין להן כל ערך.
ההווה אשר מביס את העבר
