מי שמכיר את ההיסטוריה של התנועה הציונית יודע שהיא מלאה בפעולות מחתרתיות ברמות שונות. בראשית הדרך היתה ההתארגנות,
ניל''י (נצח ישראל לא ישקר) בראשותו של
אהרון אהרונסון מגלה אם החיטה. הם ניסו לקדם את כיבוש הארץ על ידי הבריטים באמצעות ריגול (
אמת על בני העליה הראשונה) לטובת תושביה היהודים של הארץ. הם האמינו שזה יקדם את מטרת הציונות – מדינה יהודית.
יותר מאוחר היו ההתארגנויות המחתרתיות כמו ה
הגנה, ה
אצ''ל, ה
לח''י וגם ה
פלמ''ח. גם אירגונים אלו עסקו, כל גוף לפי עקרונותיו, בקידום תהליך הקמת המדינה. סמוך להקמת המדינה ביוני 1948 התרחשה
פרשת אלטלנה בה הגיעו הדברים לעימות אלים בין
צה''ל והאצ''ל שכתוצאה ממנו נהרגו 19 איש. אחר כך, החל משנות ה-80, שמענו וקראנו על התארגנויות מחתרתיות וטרור שפעלו נגד פלשתינאים (
מטבח בחברון עד מחתרת בת-עין).
התארגנות מחתרתית אחת, בשנותיה הראשונות של המדינה, כנראה נשכחה וזאת למרות שרבים היו מעורבים. המחתרת הזאת היא הנושא שלנו הפעם.
בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת הפכה
מפא''י למפלגה הגדולה ביותר בתנועה הציונית. בעקבות זאת, בשנת 1935, נבחר
דוד בן-גוריון ליו''ר הועד הפועל הציוני והסוכנות היהודית, אשר באותם ימים רחוקים היתה הגוף המרכזי בהנהלת הישוב היהודי בארץ. נשיא ההסתדרות הציונית, המסגרת המאחדת של הארגונים והמפלגות הציוניות בעולם, המשיך להיות
חיים וייצמן. לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר המאבק לעצמאות הפך למוקד הפעילות של התנועה הציונית, לא נבחר נשיא ובן-גוריון נבחר כיו''ר ההנהלה הציונית.
נציגי ''
השומר הצעיר'' תמכו (בהדחת וייצמן) ובבחירת בן-גוריון שבכך הפך למנהיג המוביל לקראת העצמאות. הצבעתם זו בקונגרס הציוני הכ''ב בשנת 1946, נחשבה בעיני
יעקב חזן כהכרעה היסטורית חשובה בדרך להקמת המדינה. ההמשך היה בהצבעה במנהלת העם שקבעה שהמדינה קום תקום. נציגי
מפ''ם היוו אז לשון מאזניים והצבעתם אז אפשרה את הקמת המדינה (צחור, עמ' 188). חזן ושאר מנהיגי מפ''ם החשיבו מאד את תרומתו של הפלמ''ח, שהתקיים בזכותם, להשגת יעד זה (חזן, עמ' 44). נראה שלהערכה זאת יש על מה לסמוך: 6 מתוך עשרת הרמטכ''לים הראשונים היו יוצאי הפלמ''ח (צחור, עמ' 188).
למרות ''ההכרעות הנכונות'' לקראת אמצע השנה נאלצה מפ''ם להתמודד עם החלטתו הנחרצת של בן גוריון לפרק את הפלמ''ח. מי שחשבו שתרומתו של הפלמ''ח להקמת המדינה היתה מכרעת ושעוד נכונו לו משימות חשובות התאכזבו. עם כל החיוב וההערכה לתפקידה של המדינה בהמשך המהפכה הציונית הם חשבו שיש לקיים מסגרת אוטונומית בתוך הצבא. הם לא ראו כמעשה חכם את הפעולה לביטולו של הפלמ''ח בעיצומה של מלחמת השחרור במיוחד על רקע פרשת אלטלינה מספר חודשים קודם לכן. עם כל ההיגיון במעשהו זה של בן-גוריון הוא זרע את הזרעים שהצמיחו קוצים וברקנים; אז נפגעה רוחם של הלוחמים שצמחו עם הפלמ''ח (חזן, עמ 44, 45).
מספר חודשים אחר כך, בדצמבר 1948, כאשר הכוח הערבי היה לפני התמוטטות באה החלטתו של בן גוריון לסיים את המלחמה. מפקדי הפלמ''ח ומנהיגי מפ''ם התייצבו מולו ותבעו להמשיך במלחמה עד הנצחון וכיבוש הארץ השלמה. בן גוריון לא ויתר והשיג את
צה''ל מסיני וקבע בחירות לסוף ינואר 1949. במערכת הבחירות עמדו מולו שותפיו לממשלה הזמנית כאשר על הבמות במסע הבחירות הופיעו מטעם מפ''ם ומטעם מפא''י מפקדי הצבא. אלא שבגלל מעורבותו של הפלמ''ח בצה''ל היתרון בהקשר הזה היה בידי מפ''ם: מפקדי השדה הנערצים ומפקדי הצבא כמו
יצחק שדה,
משה כרמל ו
יגאל אלון פעלו בשירותה של מפ''ם. גם סופרי הפלמ''ח ומשורריו ברובם עמדו לשירותה של מפ''ם (צחור, עמ' 190).
אבל למרות היתרון הזה בבחירות לכנסת הראשונה זכתה מפא''י בהנהגת בן גוריון ב-46 מנדטים ומפ''ם זכתה רק ב-19 מושבים. התוצאה הזאת איכזבה מאד את מפ''ם למרות שמשמעותה היתה שהיא המפלגה השניה בגודלה. המטענים מהעבר ביחד עם האכזבה מפירוק הפלמ''ח היוו גורם מסייע להתפוצצות המשא ומתן הקואליציוני, למרות שבן גוריון קיווה לחדש את השותפות עם מפ''ם. הגורמים הרגשיים גברו על אלו השכליים (רציונליים). המפלגה שהיתה על פסגת ההנהגה בימי הממשלה הזמנית, שיעדה לעצמה תפקיד מאד חשוב בעתיד המדינה, מצאה את עצמה באופוזיציה והאכזבה רק גברה.
המפלגה החלה מטפסת על מסלול ההשפעה האלטרנטיבי – דרך המהפכה. חילופי המהלומות המילוליות בין מפא''י ומפ''ם נעשו תכופות יותר וחריפים יותר – הקרע הלך והתרחב. לקראת אוקטובר 1949, החליטה קבוצה מיוצאי הפלמ''ח שהיו פעילים במפ''ם לארגן כנס והזמינו את חבריהם כולל אלו אשר שירתו בצה''ל. בן גוריון, שר הביטחון, אסר על המשרתים בצה''ל להשתתף בכנס. אלא שהפלמ''חניקים, קציני צה''ל העדיפו להיענות לקריאת המארגנים של הכנס על פני הוראתו של המפקד העליון. הכנס הזה מחק את החיבורים שעוד נותרו בין מפא''י למפ''ם.
זאת היתה כנראה הנקודה בזמן שבה החלה התארגנות מחתרתית שבבסיסה קצינים בכירים מצה''ל שנאלצו לפרוש ואנשים שפרשו מחלקיה האחרים של מערכת הביטחון. אלא שמעמדם הקודם איפשר להם להרחיב את ההתארגנות המחתרתית לכלול קצינים בשרות פעיל. כפי שמציין צחור המחתרת הזאת פעלה גם בתוך שירות הביטחון ובממשל הצבאי. חלק מחברי התאים המשיכו לקריירה ביטחונית מרשימה, כולל דרגת אלוף בצה''ל, קריירה בכנסת לאו דוקא במפ''ם, שגרירים ועוד. אחד מהם היה לשר במפלגה ימנית דוקא (צחור, עמ' 197).
בעשרות קיבוצים הוכנו מחסני נשק במקביל למחסן הרשמי, המוכר ומאושר על ידי השלטון. להבדיל המחסן המחתרתי (הסליק) היה חשאי ואפילו לא כל חברי התא המקומי ידעו עליו. המידור בין התאים נשמר בקנאות ומודרו גם אנשי ה
קיבוץ המאוחד האקטיביסטים כי הנאמנות שלהם היתה בספק. החוטים הובילו לראש הפירמידה המפלגתית. לפני שנתייחס למטרות שניתן לשייך להתארגנות המחתרתית נציין שהיא נפסקה כשנה וחצי לאחר שהחלה. כמו שהחלה בחשאי היא גם פורקה בחשאי (באמצע 1951) וכמעט לא נותר לה זכר. היא פורקה לאחר ש
איסר הראל ואנשיו תפסו את אופייה של ההתרחשות סביבם.
ברקע של האירועים ישנן כבר תחזיות של מלחמה נוספת, אחת בין
ארה''ב ו
בריה''מ – לרבים נראה היה שהמלחמה הזאת היא בפתח. עוד לפני תום מלחמת העולם השניה העריכו אנשים שזהו כיוון התפתחות הכרחי.
ג'ון פון ניומן המתמטיקאי שניסח את תורת המשחקים והיה חלק מהצוותים שעבדו ב
לוס אלאמוס על הפצצה האטומית העריך שהתבוסה של
גרמניה ו
יפן תוביל למלחמה בין שתי המעצמות (פאונדסטון, עמ' 95).
ברטראנד ראסל אחד הראשונים שגינה את השלטון הבולשביקי הטוטליטרי (ספר שיצא לאור בשנת 1920 שנכתב לאחר ביקור בבריה''מ), כתב כמה ימים לאחר הפצצת הירושימה:
אני חושב שסטלין ירש את השאיפה של היטלר לדיקטטורה עולמית. יש להבין שצפויה מלחמה בין ארצות הברית לברית המועצות, שראשיתה תהיה ההרס המוחלט של לונדון. לדעתי, המלחמה תימשך שלושים שנה,... דבר אחד יכול להציל את העולם, אבל אף לא הייתי חולם להמליץ עליו, היינו, שאמריקה צריכה לצאת למלחמה נגד רוסיה בשנתיים הבאות, ולכונן אימפריה עולמית בעזרת פצצת האטום. דבר זה לא יעשה.פאונדסטון, עמ' 97
זה אחד הדברים שאני זוכר במעורפל מאותם ימים של ראשית שנות החמישים (
המלחמה הקרה). העימות הבין גושי והצורך להתייצב לצד אחד הכוחות, למקרה שתפרוץ המלחמה, מייצגים סיבה אחת להקמת המחתרת. ההנחה שלהם היתה שבן גוריון כבר הבטיח למעצמות המערב מחרחרות המלחמה עזרה צבאית ונקודת משען (בסיסים) באזור. התפקיד של המחתרת היה להשתתף במלחמה הקרבה ובאה. היו שקשרו את העמדה הזאת גם לנחישותו של בן גוריון לגבי פירוק הפלמ''ח: לכאורה כבר אז היתה קיימת הבטחתו למערב והפלמ''ח ''השמאלי'' עשוי היה להפריע. הסיבה השניה, הניחה בבסיסה את האפשרות שהימין בראשותו של בגין ישתלט על המדינה בכוח ויקים בה משטר פשיסטי. במקרה כזה תפקיד המחתרת היה להילחם להפלתו של אותו משטר.
העניין שלי בסיפור המחתרת התעורר לאחר שקראתי וחזרתי וקראתי מאמר שעסק בשולי הפרשה. שתי בנות קיבוץ שעבדו על סרט שבמרכזו היתה 'האגדה' שיש בקיבוץ סליקים. בקיבוץ שנוסד לאחר קום המדינה, בשנת 1950, היה ברור שהסליקים הללו לא הוקמו לשרת את המאבק בבריטים. חודשים נמשכו הנסיונות של שתי הבנות לברר מה באמת עומד מאחורי הסיפור על הסליקים ב
גזית. היה קשה להן לשבור את מחסום השתיקה בהקשר הזה (
בקיבוץ עדיין דבקים בשבועתם לקומוניזם).
בסופו של דבר נשבר המחסום כאשר הבנות מצאו בת ברית שידעה לא מעט על הפרשה.
דבורה שכנר שלטענתה בעלה המנוח היה בין מקימי הסליקים. הסיוע שלה איפשר את השלמתו של הסרט. הפרסום בעיתון הוליד עוד אישור לאירועים משנותיה הראשונות של המדינה.
מכתב ששלח השר
רפי איתן, שלדבריו היה אז מפקדה של יחידת המבצעים של שירותי הביטחון. המכתב בעצם מאשר את דבר קיומה של המחתרת ואת דרך התפרקותה.
בניגוד למקרים אחרים שידועים לנו המחתרת הזאת לא ירתה יריה אחת ולא הפילה קורבנות. למרות שלכאורה המחתרת לא גרמה נזק, אף אחד לא הועמד לדין. זה קצת מוזר שהתארגנות די נרחבת הסתיימה מבלי להעמיד לדין אפילו אדם אחד. מצד שני, גם בפרשת אלטלנה לא הועמד איש לדין. אולי אז העדיפו לסגור דברים הרחק מהעין והרחק מהלב. אולי חשבו שצריך ואפשר להסתפק בעצירת תהליכים מהסוג הזה.
| מקורות: |
|---|
- חזן, יעקב, ראשית חדשה, ספרית פועלים, 1988.
- פאונדסטון, ויליאם, דילמת האסיר ג'ון פון ניומן, תורת המשחקים וחידת הפצצה, זמורה-ביתן, 2000.
- צחור, זאב, חזן – תנועת עם, יד יצחק בן צבי, יד יערי – גבעת חביבה, 1997.
|
המחתרת שרק התכוננה
נושא מרתק
