נתניהו: הובלנו מדיניות שתכליתה לנתק ככל האפשר את הכלכלה מהפוליטיקה. במידה רבה המדיניות הצליחה. אבל יש עוד עבודה רבה בדרך לשחרור המשק מהמעורבות הביורוקרטית... יצרנו דרגות חופש במשק, כך שהפעילות הכלכלית לא תלויה בפעילות הממשלתית, אלא להפך. הפעילות הכלכלית מזנקת קדימה. היא תלויה ביוזמות ובתעסוקה ובפתיחת מפעלים, ולא בהחלטות של הפקידים... היום כולם מדברים על הכסף שיחלקו, אבל מאיפה הכסף? זה הכל פירות המדיניות שלי כשר אוצר.
נתניהו, כמו כל פוליטיקאי, קושר לעצמו כתרים: כל ''הדברים הטובים'' שקורים במשק כמו הצמיחה הכלכלית, שיפורים ביכולת של הממשלה להקצות כספים למטרות שונות ועוד רשימה שלמה של שיפורים שונים הם בזכותו. הוא מוסיף, איך לא, ומאיר צדדים ''נסתרים'' מהתקופה שכיהן כשר האוצר (ראשית 2003 עד אביב 2005). הוא מדגיש את המעלות החברתיות שלו ואת מה התכוון לעשות בהקשר הזה, כדי לשפר את סיכוייו לזכות במשרה הרמה – ראש הממשלה.
יותר מפעם בעבר טענתי שנתניהו מתאים מאד להיות שר האוצר של מדינת ישראל. בניגוד לרבים שזכו לכהן כשר אוצר, נתניהו מבין ויודע היטב מהי מדיניות כלכלית ''נכונה'' ועל כן הוא ראוי יותר מרבים לכהן כשר אוצר. היתה לי הסתייגות עיקרית אחת: חששתי שהוא לא ישאר קדנציה שלמה כפי שלדעתי נחוץ במקרה של שר האוצר. את אשר יגורתי בא.
הפעם אנסה לקבוע עמדה אם האיש ראוי לכתרים שהוא קושר לעצמו, בגין המדיניות שהנהיג במהלך התקופה ''הקצרה מידי'' של כשר האוצר, במסגרת הראיון המצוטט למעלה. האם באמת הכל הן תוצאות המדיניות הכלכלית של נתניהו?
בניגוד לפוליטיקאים רבים אחרים, נתניהו בדרך כלל אומר את דברו ברור מאד ולא צריך לנחש מה הוא אמר או מה התכוון להגיד. על הטענות בהקשר החברתי נתניהו השיב בהאשמות כלפי הציבור שחלקים ממנו לא הבינו את צעדי המדיניות שנקט, שתמיד היה חברתי, לא פחות מאשר כיום. בשפה ציורית הוא הסביר באמצעות המשל על המנתח והחולה האנוש את הדילמה לפניה עמד: המשק היה חולה אנוש [די נכון] והמנתח [נתניהו] היה צריך להחליט אם להכאיב לפציינט לנתחו כדי להצילו. על פי נתניהו הניתוח שהיה נחוץ הציל את הפציינט שלא רק שעומד הוא על רגליו אלא הוא גם רץ [צומח מהר].
בראיון, נתניהו מספק לא מעט פרטים על ההצלחות שהוא מייחס למדיניות כלכלית שהוביל או לשינויים שגרם במערכת הציבורית. הוא הוביל מדיניות:
- שיצרה צמיחה מרשימה (מעל 5% בשנה שעברה); הכלכלה העולמית לא עזרה.
- שהקטינה את גודלו של המגזר הציבורי באופן משמעותי מ-56% ל-47% ביחס לתוצר.
- שמטרתה לנתק ככל האפשר את התנהלות הכלכלה מהפוליטיקה.
- שפתחה את המשק ליותר תחרות ולכן עודדה צמיחה כלכלית.
כספתח נזכיר שנתניהו מתקשה להודות באחריות לדברים לא פופולריים. הפעם זה קורה בעניין קיצוץ הקיצבאות:
קצבאות הזיקנה קוצצו, אבל לא אני קיצצתי אותן. היתה מדיניות קיצוצים עוד לפני. בתקופתי בוצעו חלק מהקיצוצים, ובהם קיצוץ בקצבאות הילדים. המשמעות היה קיצוץ אבל אני לא אשם. אלא שזה לא מסתדר עם הטיעונים שלו על זה שחוק אלפרט (קצבאות ילדים) הוא מרשם לאסון ושהפתרון לפערים הוא בצמיחה ובחינוך. זה נכון מאד שהפתרון הוא בצמיחה ובחינוך שמשפר את הסיכוי והיכולת להצטרף לכוח העבודה או לעולם העסקי. אבל מה הוא עשה בזמן כהונתו בהקשר הזה? את חוק אלפרט נתניהו לא ניסה לבטל ואת הרפורמה בחינוך לא עזר לשרת החינוך, לימור לבנת, לקדם. אפשר גם לטעון שבכך שלא הקציב לכך את המימון הנדרש הוא בעצם מנע את יישום הרפורמה.
עיקר הביקורת שלי על טענת ה''הצלחה'' של נתניהו נוגעת לצמיחה הכלכלית שהחלה בשלהי 2003, כ-6 חודשים לאחר שהתמנה לשר האוצר. ראשית, ואת זה יודע כל כלכלן, לתהליכים כלכליים לוקח זמן עד שהתוצאות שלהם נראות בנתונים, במציאות. שנית, הרי לקח לנתניהו מספר חודשים לפני שהטביע את חותמו על המדיניות הכלכלית. המשמעות היא שכנראה התחלת הצמיחה התרחשה לא כל כך בגלל המדיניות של שר האוצר. יותר חשוב לציין שבגלל שלמדיניות כלכלית לוקח זמן עד שהיא משפיעה ועוד יותר זמן עד שזה נראה בשטח הרי שהמבחן האמיתי הוא בטווחים יותר ארוכים.
כדאי לנו לזכור שהמיתון של ראשית שנות ה-2000 החל בגלל המיתון החריף במשק העולמי, ובעיקר בארה''ב וגם בגלל המצב הביטחוני. המיתון אצלנו הוחרף בגלל המדיניות כלכלית של שר האוצר סילבן שלום איש הליכוד מפלגתו של נתניהו. גם תהליך הצמיחה הכלכלית שהחל בשנת 2003, ועדיין נמשך, הושפע מאותם הגורמים: הצמיחה בארה''ב, שוק היצוא העיקרי שלנו, שהונעה באמצעות מדיניות כלכלית מרחיבה באופן חסר תקדים והענקת הערבויות לממשלת ישראל תהליך שהושלם בזמנו של נתניהו במשרד האוצר. היתה גם השפעה לרגיעה במצב הביטחוני וכמובן למדיניות הכלכלית שהנהיג בנימין נתניהו – בעיקר הקיצוצים בשיעורי המס.
מה שבטוח שהטענה ש''הכלכלה העולמית לא עזרה'' אין לה על מה לסמוך. יותר מכך יש מחקר שנערך בבנק ישראל שמראה את מידת ההשפעה על הצמיחה של הגורמים השונים. חלקה היחסי של השפעת הגורמים החיצוניים (הכלכלה העולמית למשל) היה 2/3 והשאר, המיעוט, בהשפעתה של המדיניות הכלכלית (
גורמי הצמיחה הכלכלית). מכאן שנתניהו ראוי לשבח אבל אינו יכול לטעון ביושר שהכל מפירות המדיניות שלו. נזכיר אולי שבעבר נהג נתניהו להבטיח שפירות הצמיחה יפוזרו בכל המגזרים ובכל קבוצות האוכלוסייה. היום, לפי דבריו, הוא מודה שצמיחה כלכלית לבד לא בהכרח מרימה את כל המגזרים, שבמקרה של מדינת ישראל זה לא קורה. נרחיב על כך בחלק הבא.
הביקורת שלי על הטענה השניה בעניין גודלו של המגזר הציבורי מבוססת גם על הנתונים מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה וגם על התייחסות לדברים שנתניהו ''הבטיח'' בהקשר הזה. המדד שעליו מסתמך נתניהו, גודלו של המגזר הציבורי (או משקל ההוצאה הציבורית) ביחס לתמ''ג (תוצר מקומי גלמי), הוא חישוב של הלמ''ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה).
מנתוני
לוח 1 (באדיבות א. ד. מהלמ''ס) אפשר לראות שבאף אחת מהשנים המוצגות לא היה היחס הזה בקרבת 56%. מצד שני בשנתיים האחרונות היחס הזה הוא באמת כפי שנתניהו טוען – כ-47%. נתניהו טען שהשינוי בזמן כהונתו היה גדול ממה שנמדד בפועל. גם אם השינוי ''לטובה'' הוא לא גדול כפי שנתניהו טען הרי הוא בכל זאת משמעותי. בכל זאת מעניין לדעת מאין צץ הגודל 56% בו השתמש נתניהו. מסתבר שביולי שנת 2006 שונו ההגדרות של התמ''ג כך שהוא גדול בכ-20 מיליארד שקלים, או 4 – 5 אחוזים. אם מחשבים את גודלו של המגזר הציבורי כאילו לא שונתה ההגדרה יתקבל שבשנים 2002, 2003 התקרב המספר ל-56%. אני לא בטוח שנתניהו לא ידע או לא שם לב לשינוי הזה.
| לוח 1: משקלו, גודלו, של המגזר הציבורי ביחס לתמ''ג |
|---|
| שנה | 1998 | 1999 | 2000 | 2001 | 2002 | 2003 | 2004 | 2005 | 2006 |
|---|
| גודלו של המגזר הציבורי | 50.7% | 50.0% | 48.4% | 51.1% | 52.2% | 51.5% | 49.2% | 47.4 | 46.8% |
|---|
מה באמת גרם לשינוי המשמעותי הזה? נתניהו אומר במסגרת הראיון שהצמיחה הגבוהה במגזר העסקי היא הגורם המשמעותי ביותר. כאן ראוי להזכיר את הבטחתו לאחד רשויות מקומיות כדי לחסוך בעלות המנגנון הציבורי שלא קויימה בעצם. המאבק של עוזי כהן וחבריו עצר את המהלך בעודו באיבו. למרות שהוא לא ממש קיים את הבטחתו לצמצם את המגזר הציבורי באופן אבסולוטי חלקו היחסי של המגזר הזה ירד. צריך גם לזכור שהצמיחה במגזר העסקי הושפעה (2/3) מהכלכלה העולמית. לכן גם כאן לא הכל, אולי רובו של השינוי, נובע ממהלכי המדיניות הכלכלית של נתניהו.
גם בתחום ניתוק הכלכלה מהפוליטיקה ופתיחת המשק לתחרות תרם נתניהו לא מעט. די אם נזכיר את הרפורמה בשוק ההון (רפורמת בכר) שהיתה צעד קטן חשוב בכיוון בנכון של הגברת התחרות במערכת הבנקאית. די אם נזכיר את הפרטת אל-על ופירוק רשות הנמלים בדרך להפרטה. אבל דווקא אי ההצלחה של נתניהו בולטת הימים אלו. כבר למעלה מעשור קיימת תוכנית טובה, שעברה לא מעט בדיקות, לפירוק והפרטת חברת החשמל.
כבר למעלה מעשור היא לא מיושמת משום שהפוליטיקאים שאמורים לייצג את האינטרס הציבורי נרתעים מפני כוחם הפוליטי של עובדי חברת החשמל. מטרת הרפורמה (
חברת החשמל נגד הרפורמה) היתה:
- להזרים הון חדש למערכת היצור והאספקה,
- פיתוח תחרות במשק האנרגיה לרווחת הצרכנים,
- לסלק את מגבלה להשתתפות משק החשמל בשוק ההון המקומי,
- ייעול פיתוח מערכת החשמל בכל חלקיה: ייצור, הולכה וחלוקת החשמל,
- עידוד הגדלת כושר היצור והרזרבה.
אבל במקום לפתוח את המערכת הזאת להתייעלות, תחרות (מס' 4 לעיל) וצמיחה לפי צרכי השוק ויתר נתניהו על המאבק כמעט כאשר החל. בכך הוא לא פעל למען מטרתו להפרדת הפוליטיקה מהכלכלה (מס' 3 לעיל). בכך הוא הצטרף לפוליטיקאים אחרים שדיברו בעד התוכנית ולא עשו מספיק כאשר זה היה תלוי בהם. לאחר הבעיות שהיו לפני שנה (הפסקות חשמל לא מתוכננות...) אפשר היה לצפות שבעת הזאת יהיה לחברת החשמל כושר יצור יותר גדול ורזרבה יותר גדולה כדי להתאים לצרכים בימים אלו. אבל שר האנרגיה בן אליעזר, כמו קודמיו, בחר לעסוק ''בחינוך'' הציבור לחסוך בחשמל במקום לדאוג באמת שחברת החשמל שתחת חסותו תהיה בעלת יכולת יצור גבוהה יותר. לדאוג באמת משמעו ליישם את הרפורמה במשק החשמל.
יש לנתניהו גם ''הבטחות'' בקשר למה שיעשה במקרה שיבחר כראש הממשלה:
- לעשות מהפכה ענקית בחינוך,
- להחזיר בתוך 4 שנים את דירוג ילדי ישראל לרמת עשרת המדינות הראשונות,
- ליצור צמיחה כלכלית של 8% בשנה במשך 10 שנים,
- לעשות רפורמות לפירוק מונופולים ודואופולים,
- המשך הפחתת המסים, המשך התייעלות הממשלה וצמצום הבירוקרטיה.
אולי סוף סוף נפל האסימון. מסתבר שנתניהו מבין שבמקרה של הצמיחה במדינת ישראל הצמיחה לא מחלחלת לכל שכבות האוכלוסייה בגלל מאפייניה. זוהי צמיחה שמבוססת בעיקר על הצמיחה במגזר ההי-טק. לכן ההבטחה בעניין החינוך- עידוד היציאה לעבודה היא חשובה מאד. שיפורים בביצועי מערכת החינוך היא הדרך להעניק לצעירים מספיק הון אנושי בסיסי כדי שיוכלו להצטרף בבא העת לשוק העבודה. חינוך במובנו הרחב יותר הוא גם דרך להעניק למבוגרים מספיק הון אנושי כדי שגם הם יוכלו להצטרף או לחזור אל כוח העבודה. כאשר יותר אנשים יהיו בעלי רמה בסיסית של הון אנושי, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה יעלה ואיתו תעלה גם רמת החיים.
אבל מול ההבטחה לרפורמה ''ענקית'' בחינוך עומד הזכרון מהעבר הקרוב. אנחנו זוכרים את העובדה שנתניהו לא הקצה תקציבים כדי ששרת החינוך, לימור לבנת, תעסוק ברפורמה במערכת החינוך. התוצאה שהרפורמה מעלה אבק במגירות ממשלתיות שונות כמו קודמותיה. מי לידנו יתקע שנתניהו יקדם רפורמה משמעותית בחינוך, כזאת שתשפר באופן משמעותי את רמת ההון האנושי של אלו שנמצאים מחוץ לכוח העבודה, דבר שהוא עצמו מנע בעבר הקרוב?
אם המדד והדירוג שעליהם מדבר נתניהו בקשר לילדי ישראל באמת מייצגים את רמת ההון האנושי הרי חשוב מאד להתקדם לראש הדירוג. אבל אני מסופק אם ניתן לשפר את הדירוג באופן משמעותי בתוך 4 שנים. בדרך כלל קשה לתקן בהרף עין מה שמתדרדר במהלך שנים רבות. גם ההבטחה שאם יבחר כראש הממשלה תגיע הצמיחה הכלכלית ל-8% בשנה במשך 10 שנים היא לא מציאותית. ממילא חלקה של המדיניות הכלכלית המקומית בתוצאה כזו תהיה קטנה יחסית, כפי שהוסבר למעלה. לכן מבחינתנו נתניהו זו הבטחה בערבון מוגבל מאד כי הוא מבטיח משהו שאינו בשליטתו.
בשני הסעיפים האחרונים אינני צופה מהפכות בולטות אלא המשך איטי באותו הכיוון בו הלך נתניהו בתקופה שהיה שר האוצר. אבל בלי ספק נתניהו ידע לנצל הזדמנויות שיצוצו בדרכו, כאשר הכלכלה העולמית תצמח הוא ידע לאן צריך לכוון את המדיניות הכלכלית. אלא שהמקרה של הרפורמה במשק החשמל מעיד שהוא לא ינצל הזדמנויות נכונות אם זה עשוי לסכן את הישרדותו בכס ראש הממשלה. כך הוא ידאג ששר האוצר יפחית מסים אם וכאשר המגזר העסקי יצמח כי אין בכך סיכון פוליטי.
העובדה שהשפעת הכלכלה העולמית על צמיחת התוצר היא חלקית אומרת שלשר האוצר בכל זאת יש תפקיד והוא לא יכול להסתפק ברוח גבית בלבד. הוא צריך לדאוג שחלקו בהשפעה יפעל בכיוון הנכון – יתרום לצמיחה כלכלית. כפי שכתב מישהו לפני ימים אחדים שר האוצר צריך לדעת איך לנצל את הרוח, הוא צריך לדעת מתי להרים את המפרשים. אבל לא כדאי לשכוח מגבלות היכולת של שר אוצר במשק כמו המשק שלנו.
נתניהו ידע מתי להרים את המפרשים וגם איך לכוונם, הוא נתן את חלקו כראוי עד אשר נזכר בשאיפתו הראשית להגיע לראשות הממשלה. אז נתניהו ראוי לשבח אבל בהחלט לא כל הפירות בזכותו. במונחיו של נתניהו הפציינט היה חולה אבל לא חולה אנוש. הגורם העיקרי למחלה ולכן להבראתו של הפציינט היתה הכלכלה העולמית והמנתח [נתניהו] יכול להסתפק באמצעים פחות דרסטיים. אשר על כן, עדיף שלא יפאר את תרומתו מעל ומעבר למה שהיתה – טיפול בפציינט חולה ביחד עם רופאים יותר חשובים. עדיף שלא יקשור לעצמו כתרים לא לו.
הוא שוב קושר כתרים לא לו
