שלטון החוק או מעל החוק?
שלטון החוק The Rule of Law, הוא אחד המאפיינים המרכזיים של משטר דמוקרטי תקין. המושג, ששורשיו בעולם העתיק של יוון ורומא, הוא חלק אינטגרלי של תרבות המערב. מטבע הדברים אפשר היה לצפות שהשופטים עצמם וכל מערכת המשפט יהיו אות ומופת בתחום הזה, ולא היא. מערכת המשפט בישראל נוהגת כאילו מה שחל על כל אזרח אחר במדינה, איננו חל עליה. היא מעל לחוק.
ב''ידיעות אחרונות'' מיום 26 ביוני 2006 הופיעה הידיעה הבאה:
גורמים במערכת המשפט הביעו דאגה סביב הסדק שנפער באמון במערכת המשפט, בעקבות פסק הדין בו רמזו השופטים כי נערה שנאנסה נהנתה. השופט עצמו הוזמן לבירור.
שני דברים עושים את הידיעה הזאת למשהו ייחודי. הראשון הוא הקטע על ה''סדק שנפער באמון במערכת המשפט''. ההנחה שמערכת המשפט אכן נהנית מאמון הציבור היא במקרה הטוב בדיחה לא מוצלחת. השני, וזה שייך לנושא הדיון הפעם, הוא עצם העובדה שהידיעה התפרסמה.
בספר החוקים של מדינת ישראל קיים חוק האוסר על הציבור להעביר ביקורת כלשהי על השופטים. מי שמעז להעביר ביקורת על שופטים, גם כשהיא אמיתית וכנה, אם היא נאמרת בלשון ש''איננה אדיבה'', או ש''איננה מנומסת'', יכול להתבע לדין על ''זילות בית המשפט'' (Contempt of Court). נימוס ואדיבות אינם מושגים המוגדרים בצורה מדוייקת בחוק, ובהחלט ייתכן שמה שנראה לי מנומס ואדיב יראה כמעליב ופוגע בעיני מישהו אחר. החוק הזה הוא כלי יעיל ביותר למניעת כל ביקורת ציבורית על השופטים. הפרקליטות לא מהססת להשתמש בחוק הזה תוך ניצול עד תום של האפשרות לפרש באופן שרירותי מושגים כמו ''אדיבות'' ו''נימוס''. כמו בהרבה תחומים אחרים, השימוש הוא סלקטיבי בהתאם לצורך השעה.
הפרקליטות נוהגת להגיש כתבי אישום נגד אנשים המעיזים לחשוף פשעים ומחדלים של שופטים. תביעות כאלה מוגשות באופן סלקטיבי. זו הסיבה שרק מקרים בודדים זוכים לפרסום. הידיעה למעלה היא אחד מהמקרים האלה. אני מרשה לעצמי להניח (אם כי אין לי כל אפשרות להוכיח זאת) שהעובדה שזה נושא בו לפמיניסטיות יש מה לאמר היוותה ''גורם מסייע'' לכך שהפרשה יצאה לאור.
בעבר היותר רחוק היינו עדים לפרשה אחרת, זיוף פרוטוקולים בידי שופטת, מעשה פלילי לכל דבר. לא ברור מה גרם לכך שאז הפרשה זכתה לפרסום, אבל זה קרה, ואז התברר שבמערכת המשפט לא ראו כל פסול בכך שהשופטת תמשיך לכהן בתפקידה, אם כי בעקבות הפרסום נרמז לשופטת שעליה ''להסיק את המסקנות''. היא לא הבינה את הרמז. למיטב ידיעתי אדם עם עבר פלילי אינו יכול לקבל רשיון לעבוד כסוכן ביטוח. להיות שופט זה לא מפריע. על שלילת הרשיון לעסוק בעריכת דין כלל לא מדובר. בסופו של דבר המקרה ההוא הסתיים בהתפטרותה של השופטת (לא פיטורין חס וחלילה, התפטרות).
שופט בית המשפט העליון, מישאל חשין, שישב בראש בית הדין המשמעתי שדן בעניינה של השופטת הזייפנית, לא מתרגש מכל העניין. לפי המסופר ב''ידיעות אחרונות'' מיום 4 ביוני 2006, בראיון שהוא נתן לרגל פרישתו, הוא אמר את הדברים הבאים:
ישבתי במשפטי משמעת קודמים. הם פשוט לא הודלפו. היו מקרים יותר גרועים מזה, שעברו בלא כלום, נגמרו באזהרה ואף אחד לא יודע, לא שומע. ככה צריכים להיגמר דברים, כי ברגע שאתה מפרסם דבר כזה - באותו הרגע השופט נשרף.
מה יכול להיות חמור יותר משופט שמזייף מסמכים? קבלת שוחד? הטיית משפט למקורבים? שופט שגנב?
שורש הרע הוא מעטה הסודיות והחשאיות מאחוריהן מתנהלים העניינים. זה חל על הליכי מינוי השופטים, זה חל על הטיפול בשופטים שסרחו, וזה מה שעומד מאחורי חקיקה הבאה למנוע כל ביקורת על השופטים. כפי שנסח את זה השופט היהודי-אמריקאי, לואיס ברנדייס, ''אור השמש הוא חומר החיטוי המשובח ביותר. אור הזרקורים הוא השוטר היעיל ביותר''
אפשר היה לכתוב מגילות שלמות על על מה שמתרחש מאחורי הקלעים במערכת המשפט. אסתפק כאן בשני קוריוזים.
עד היום לא קרה ששופט עליון הועמד למשפט פלילי, אבל לאחרונה נתנה הזדמנות נדירה לציבור לבחון מה היתה דעתו האובייקטיבית של אותו שופט על מעשים שהוא בעצמו הודה שהוא היה שותף לביצועם.
כדי להבהיר במה מדובר, עלי להזכיר נשכחות. ראש אגף חקירות במשטרה, ניצב משה מזרחי, בצע שורה ארוכה של האזנות סתר בלתי חוקיות תוך עקיפה ברורה של המגבלות שבית המשפט הטיל עליו. הדברים נעשו בידיעתה ובגיבויה של פרקליטת המדינה, עדנה ארבל. כדי לא להלאות את הקוראים, לא אתאר כאן את כל פרטי הפרשה. מי שמעוניין יכול לקרוא את הסיפור המלא יכול למצוא אותו
כאן.
אתרע הגורל ואחד המקרים הראשונים בו עדנה ארבל דנה אחרי שזכתה ''לעלות במעלה קדושים'', והתמנתה לשופטת בבית המשפט העליון עסק בעניין זהה כמעט לחלוטין לעניינים שבהם היא ושותפיה לדבר עבירה נחשדו ואף הודו בביצועם. להלן שני קטעים מתוך פסק הדין אותו כתבה השופטת עדנה ארבל:
חשוב להבטיח שפרטיותו של אדם לא תופרע, ואיש לא יפגע בד' אמות חייו הפרטיים, בדרך ההתנהלות אותה בחר לעצמו ובקשרים אותם הוא מבקש לקיים, לא כל שכן שלא תיפגע צנעת חייו.
צנעת הפרט היא מן החשובות שבזכויות האדם. אין לאפשר לחוקר פרטי או לכל אדם אחר לחדור למתחם האינטימיות של בני זוג המתנהלים באופן פרטי מבלי לפגוע בזולת או לעבור עברה כלשהי
מי שמעוניין יכול לקרוא את פסק הדין המלא
כאן.
מלים כדורבנות. זה לא הפריע לה להילחם בחרוף נפש בכל הניסיונות להעמיד את ניצב משה מזרחי לדין. היא אפילו התנגדה לדרישה להדיח אותו מתפקיד ראש אגף החקירות במשטרה.
''אם יש צדק, שיופיע מיד''. אלה היו דברי המשורר, אבל לא אצל נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, שפרש לא מכבר. לאהרון ברק שום דבר לא בוער, שום דבר לא דחוף. לדעתו של אהרון ברק הצדק יכול לחכות, ואם זה ייקח כמה דורות לא יקרה שום אסון.
ב
הרצאה שניתנה בפני באי הקונגרס הציוני ה-34 ב-18 ביוני 2002, סיים אהרון ברק את דבריו במלים ''עם תחושה זו אני נכנס לאולם בית המשפט יום יום, שהרי יודע אני: כאשר אני יושב בדין אני עצמי עומד לדין''.
המשפט הזה ''כאשר אני יושב בדין אני עצמי עומד לדין'', משפט עליו השופט ברק חזר בהזדמנויות רבות אחרות, הפך בעיני הציבור לסמל לנאורותו של השופט, לפתיחותו לביקורת ולנכונותו לשמוע השגות מפי אחרים. האמת היא שונה. הביטוי איננו אלא קלישאה חסרת תוכן ממשי, ספין שנשמע טוב ותו לא.
''פירוש מוסמך'' לספין הזה ניתן בידי בעל הדבר עצמו. את הנאום שאהרון ברק נשא לרגל פרישתו, הוא סיים במלים ''כאשר עסקתי בשיפוט חשתי תמיד כי כשאני יושב לדין אני גם עומד לדין. את הישיבה לדין סיימתי היום. את העמידה לדין – לא סיימתי. לא יהיה זה דין רוחות השעה החולפות; לא יהיה זה דין העיתונות; יהא זה דין ההיסטוריה''.
''דין ההיסטוריה''? זה לא נשמע כמו משהו שהולך לקרות היום או מחר.
את הסיפור המלא אפשר לקרוא
כאן.
מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשׁוֹפֵט (מאמר שני בסדרה)
