The charge of the light Brigade הוא שמה של פעולה צבאית מפורסמת ממלחמת קרים במחצית המאה ה-19. הארוע נכנס לספרי ההיסטוריה והונצח בפואמה, הנושאת את אותו השם, של המשורר האנגלי אלפרד טניסון (Alfred Tennyson). לפחות חצי תריסר סרטים הופקו על הפעולה הצבאית הזאת שהיתה טבח ממנו רק מתי מעט חזרו בחיים. הההסתערות הזאת משמשת עד היום כדוגמא לפעולה צבאית חסרת תכלית וחסרת כל היגיון צבאי. היא הפכה להיות אות ומופת לטמטום ואטימות מוח צבאית. שורה של פאשלות, קצרים בתקשורת ואי הבנות בין גנרלים שלא ידעו מימינם ומשמאלם, הביאו למתן הוראה לחטיבת הפרשים הקלה של חיל המשלוח הבריטי שצר על אודסה, לפתוח בהסתערות חזיתית על עמדות שהרוסים החזיקו בבלקלבה (Balaclava) ב-25 באוקטובר 1854. ההוראה להסתער היתה אמורה להיות ''ניצול הצלחה'' בעיקבות נסיון שנכשל של הרוסים לפרוץ את המצור על אודסה. הרוסים היו מחופרים היטב ומצויידים בכמות מאסיבית של ארטילריה ולפרשים האנגלים לא היה כל סיכוי נגדם. הפואמה של טניסון מביעה את הערצתו לגבורת הלוחמים. היא מהווה חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר באנגליה. היא איננה מסתירה את דעתו של המשורר על עצם הפעולה. שתי שורות מהפואמה הזאת, המצוטטות לעתים קרובות, אומרות את הכל. ''עליהם לא לשאול מדוע, עליהם רק לציית ולמות'' (Theirs not to reason why, Theirs but to do and die).
זמנים חדשים, ארץ אחרת, נסיבות שונות ואמצעי לוחמה מודרניים. במלחמת לבנון 2006, ראש הממשלה ושר הביטחון מורים לצה''ל לשלוח את כוחות הקרקע להסתערות חסרת תכלית ערב כניסת הפסקת האש לתוקפה. להסתערות הזאת אין שום סיכוי להצליח (איך אפשר בפחות מששים שעות להבקיע ולהשתלט על מערך ביצורים שעמד בפני השריון וחיל האוויר במשך כמעט חודש ימים?). להסתערות הזאת אין שום היגיון צבאי (הסיסמה ''נסראללה עוד יזכור מי זה פרץ'' לא כל כך משכנעת כשיקול צבאי). להסתערות הזאת אין שום יעד ברור (''להגיע לליטאני'' – להיכן בדיוק? אפיק הליטאני מתמשך לאורך הרבה קילומטרים. וכשיגיעו, מה בדיוק יעשו שם?). ובכל זאת ולמרות הכל, מנועי הטנקים מותנעים וכוחות המילואים קדימה מזנקים. ''עליהם לא לשאול מדוע, עליהם רק לציית ולמות''.
במה שקשור לניהול מלחמות, התהליך האבולוציוני עמד מלכת במשך מאה וחמשים השנה שחלפו מאז אותה הסתערות פרשים אומללה בבלקלבה. על מלחמת לבנון 2006 עדיין לא נכתבה פואמה. אינני יודע אם אי פעם תיכתב אחת. אבל היום, כאשר שואלים את ראש הממשלה ''מדוע?'', הוא עונה ''זאת שאלה טובה שאין לי עליה תשובה'', וחוזר לחפש במפה דרך קדימה.
כללי המשחק
''הממזרים שינו את כללי המשחק'' (The bastards changed the rules), הזדעק ספירו אגניו, סגנו של הנשיא ניקסון, כאשר הוא נאלץ להתפטר בשל שחיתות והועמד לדין. כשזה קרה, היו לו טענות אל המערכת. הוא לא הבין מה רוצים ממנו, ובמידה לא מעטה של צדק (מנקודת מבטו), כי לא היה דבר אחד ממה שהוא עשה שלא היה בחזקת נורמת התנהגות מקובלת בפוליטיקה האמריקאית בתקופות קודמות. הוא לא היה מודע לכך שהזמנים השתנו. אפשר להשוות את מצבו של אגניו לזה של שחקן כדורסל ששכחו לספר לו על החוק של שלוש שניות והוא ממשיך לשחק כאילו החוק החדש איננו קיים.
זה קורה בכל שטחי החיים. השתנות התנאים והנסיבות היא חלק בלתי נמנע מההתפתחות האנושית (שינוי איננו בהכרח לטובה, שינוי יכול להיות גם לרעה). מי שלא מצליח להתאים את עצמו לנסיבות החדשות משלם על כך ביוקר, לפעמים אף גוזר על עצמו כיליון. יותר מאשר בתחומים אחרים, ההסתגלות למצבים משתנים היא קריטית במלחמה. ידועה האימרה על הגנרלים שנלחמים את המלחמה הקודמת.
העולם התרבותי נמצא היום במלחמה. זו מלחמה בה כוחות השחור של הפאשיזם האיסלאמי מנסים לשנות סדרי עולם ולהחזיר את האנושות למחשכי ימי הביניים. המלחמה הזאת שונה מכל מה שהאנושות ידעה בעבר, כי ''הממזרים שינו את כללי המשחק''. השימוש שהפאשיזם האיסלאמי עושה בנשק הבלתי קונבנציונלי בדמותו של הטיל האנושי או הרוצח המתאבד, מחייב שינוי רדיקלי בחשיבה הצבאית, שאינו שונה מזה שנגרם ע''י הופעתו של הטנק בחזית בשלהי מלחמת העולם הראשונה. אם מוסיפים את האפשרות שרוצח מתאבד כזה יצליח לשים את ידיו על כלי נשק להשמדה המונית (Weapons of Mass Destruction - WMD) הצורך במהפך חשיבתי כזה הוא צו השעה.
חוסר היכולת להסתגל למצבים חדשים לא נעצר במערכות הצבאית. הרוב המכריע באקדמיה ובחוגי האינטלקטואלים הליברליים עדיין לא הפנים את העובדה ש''הממזרים שינו את כללי המשחק''. הם ממשיכים לחיות בעולם של אתמול. בעיניהם ארועי ה-11 בספטמבר 2001 אינם סיבה מספקת לשנות משהו בהתנהגותם או אמונותיהם. למעט בודדים, שהשפעתם מזערית, הם רואים את מערכת החוקים והאמנות שנכתבו לדור אחר בבחינת כזה ראה וקדש. מערכת המשפט ממאנת להכיר בכך שחלה התיישנות על מרבית העקרונות שהנחו אותה בעבר. לכדורסל המודרני נוספו חוקים חדשים, שלוש שניות ושלושים שניות, אבל הם ממשיכים להתרוצץ על המגרש, וכמו הגנרלים שנלחמים את המלחמה האחרונה, הם מתעלמים מהמציאות החדשה גם כשהיא מתפוצצת להם בפנים. ויתור על הזכות האנושית הבסיסית ביותר – הזכות לחיים, איננה מחיר יקר מדי למען שימור חרויות היסוד.
העם היושב בציון חי את המציאות החדשה לפחות עשר שנים לפני שהנגע התפשט לארצות מערביות אחרות, אבל גם זה לא הספיק לשמאל האינטלקטואלי בישראל ללמוד ש''הממזרים שינו את כללי המשחק''. גם בעידן המחבל המתאבד, עבור מערכת המשפט הישראלית עולם כמנהגו נוהג והגנה על חרויות היסוד ממשיכה לעמוד בראש סולם העדיפויות גם כשזה כרוך בסיכון חיי אדם. ממרומי פיסגת המוסר (The Moral High Ground) היא משגרת תקופתית מכות ברק המקשות על כוחות הבטחון לבצע את משימתם באופן יעיל. יופיטר של עולם המשפט הישראלי איננו מוטרד מהאפשרות שכמה עשרות אזרחים ישראליים חפים מפשע ''יזכו'' שלא מרצונם בכרטיס אקספרס לגן עדן, ובלבד שלא תפגענה חרויות היסוד.
ארגוני הטרור האיסלמו פאשיסטי, בסיועם של נותני חסות מבין ארגוני זכויות האדם, הפכו את עצם המשטר הדמוקרטי לכלי נשק במלחמתם נגד העולם התרבותי. יש לזה תקדים. אדולף היטלר, בראשית שנות השלושים, ערב עלותו לשלטון בגרמניה, הבטיח לבוחריו ''אנחנו נהרוס את הדמוקרטיה באמצעות מוסדות הדמוקרטיה''. גולת הכותרת בארגז התחמושת של ארגוני הטרור היא מערכת המשפט. בג''צים, תביעות חסרות שחר בגין ''חדירה לתחום הפרט'', ''פשעי מלחמה'', ''הפרת אמנת ג'נבה'' וכיוצא באלה, הם מעשה של יום יום. שׁוֹפְטָה, או לוחמה משפטית (Lawfare, על משקל Warfare – לוחמה) הפכה להיות נשקו האישי של הטרוריסט. מערכת המשפט והלוחמים למען זכויות האדם אינם תופסים שהם הפכו לכלי משחק בידי הטרור האיסלמו-פאשיסטי.
לסיום הקטע הזה ברצוני לספר על התפתחות מעניינת בקרב הציבור האינטלקטואלי כאן, התפתחות ממנה אפשר ללמוד הרבה על כל הגישה של הציבור הזה לנושא הטרור האיסלמו-פאשיסטי. ה''להיט'' בחוגי האינטלקטואלים הליברליים היום בארה''ב, היא תיאוריה אודות ''קונספירציה'' לפיה ארועי ה-11 בספטמבר 2001 היו פיברוק של מימשל בוש. הכל היה מבויים, וכל הסיפורים על הקורבנות היו סתם המצאה. עם דפוסי חשיבה כאלה אפשר לקבל את התיזה שארועי ה-11 בספטמבר היו משהו שולי שאינו מחייב כל שינוי בסדר העדיפויות הלאומי. עם דפוסי חשיבה כאלה קל לראות את ארועי ה-11 בספטמבר כ''תרגיל'' שנועד ללבות רגשות של שנאה לעולם המוסלמי – איסלאמופוביה. יש היום כבר קבוצה לא קטנה של פרופסורים שמלמדים את תיאורית הקונספירציה באוניברסיטאות! למידע נוסף על הקונספירציה:
כפי שניסח את זה ג'ורג' אורוול – ''יש רעיונות שהם כל כך אידיוטיים שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש'' (Some ideas are so idiotic that only intellectuals can believe in them. Ordinary men cannot be so stupid).
התחיינה העצמות האלה? – חזון השלום האבוד
החדשות מרבות לספר על נסיונות להחיות באמצעות הנשמה מלאכותית את הפגר של יוזמת השלום שזכתה לכינוי מפת הדרכים. פעם זה הקווארטט, ופעם זה טוני בלייר, וגם ידו של אהוד שלנו בוחשת בקלחת. עשיתי מאמץ נפשי אדיר ובאמצעות הטלפתיה הצלחתי לחדור בחשכת הלילה למספר שעות לנבכי נשמתו של אהוד אולמרט. להלן מה שנגלה לי באותו הלילה:
הָיְתָה עָלַי, יַד יְהוָה, וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה; וְהִיא, מְלֵאָה בְּיוֹזְמוֹת שָׁלוֹם. וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם, סָבִיב סָבִיב; וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד. וַיֹּאמֶר אֵלַי - בֶּן אָדָם, הֲתִחְיֶינָה יוֹזְמוֹת הָשָׁלוֹם הָאֵלֶּה; וָאֹמַר, אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה יָדָעְתָּ. וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא עַל הָיוֹזְמוֹת הָאֵלֶּה; וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם - הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם, רוּחַ -וִחְיִיתֶם. וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ; וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּפְּגָרִים הָאֵלֶּה, וְיִחְיוּ.
הַפְּגָרִים הָאֵלֶּה כָּל מַחֲנֵה הַשָּׁלוֹם הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ--נִגְזַרְנוּ לָנוּ.
הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם.
אֲנִי אֵהוּד, דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי.
לסיום פרט מעניין. סמוך למועד בו הנשיא בוש הכריז על יוזמת מפת הדרכים (ה 24 ביוני, 2002), ביולי 2002, יצא אל המסכים סרט בשם ''הדרך לאבדון'' (The Road to Perdition), בכיכובם של פול ניומן ותום האנקס. אינני יודע אם זו היתה סמיכות מקרים בלבד או שזה נעשה במכוון, אבל הסרט הזה, גם בשמו וגם בתוכנו, מסמל יותר מכל דבר אחר את תוכנית מפת הדרכים, או לפחות את מה שנותר ממנה אחרי הטיפול לו זכתה מידי הקווארטט.
הסתערות חטיבת הפרשים הקלה
