הזמן עושה את שלו, ועידן בהיסטוריה מתקרב לסיומו. תהליך של החלפת משמרות בהנהגה העולמית עומד בפתח. שני המנהיגים שהטביעו את חותמם על ההיסטוריה של המאה ה 21 בניהול חסר פשרות של המאבק נגד הפאשיזם האיסלמי, עומדים בפני סיום הקריירה שלהם. זה עדיין לא קרה, אבל זה ממשמש ובא, לאט לאט אבל בקצב בטוח. ימיו של טוני בלייר בראשות ממשלת בריטניה ספורים והוא ייאלץ כנראה לפזר את הפרלמנט ולהכריז על בחירות חדשות תוך מספר חודשים. סיכוייו להבחר מחדש אפסיים. ספק אם הוא בכלל ינסה. לנשיא בוש גם כן לא נותר הרבה זמן - רק קצת יותר משנתיים - בבית הלבן. למנהיג שלישי, ז'אק שיראק בצרפת, גם כן נותרה כשנה בלבד לסיום כהונתו. שיראק היה מעין אנטי תזה של בלייר ובוש. במקרה שלו אפשר לאמר בצדק ''ברוך שפטרנו מעונשו של זה''
המאפיין בה' הידיעה של העידן שהחל עם תקיפת מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר, 2001, הוא המלחמה של העולם המערבי נגד הטרור האיסלאמו-פאשיסטי. זאת מלחמה שלמרות כל ההוכחות שזה לא כך, חלק מארצות המערב רואה אותה כמיותרת, כמלחמה שאיננה נוגעת אליו. ההתכחשות הזאת גרמה להרבה מתח וחיכוכים בקרב ארצות המערב. בימים אלה מלאו חמש שנים למלחמה בטרור והסוף עדיין איננו נראה באופק. למרות שורה של הישגים מרשימים ברמה הטקטית, ברמה האסטרטגית המלחמה היא כשלון מוחלט, כי יכולתם של ארגוני הטרור לגרום לפיגועים ברמה של ה-11 בספטמבר כמעט ולא נפגעה. בקצב בו הדברים מתנהלים, ייתכן מאוד שלקראת סוף שנת 2008 (המועד בו הנשיא בוש יפנה את הבית הלבן) לא תושג אף אחת ממטרות המלחמה בטרור. אפשר למנות הרבה סיבות מדוע זה כך, אבל זה נושא מספיק גדול כדי להצדיק דיון נפרד.
קשה לחזות היום איך יראה העולם שאחרי 2008, במיוחד בשל העובדה שעדיין מוקדם להתנבא מי תהיינה ''הנפשות הפועלות'', אבל אין ספק שהוא יהיה שונה מזה של היום.
בטווח הקצר, הסתלקותו של בלייר מהזירה תותיר את הנשיא בוש ''בודד במערכה'' למשך שתי שנות הנשיאות שנותרו לו. שוב, בפוליטיקה מסוכן לתת תחזיות, אבל סביר להניח שמי שלא יחליף את בלייר בבריטניה, בין אם זה יהיה גורדון בראון, יורשו של בלייר בהנהגת הלייבור, או דוד קמרון מנהיג המפלגה השמרנית, לא ימשיך את מדיניות התמיכה והגיבוי שבלייר נתן לנשיא בוש. אימוץ העמדה של שיראק, נשיא צרפת, היא אפשרות הרבה יותר מציאותית. מרבית המימסד הפוליטי באנגליה, כמו ארצות מערב אירופה האחרות, ''נעולה'' על הקונספציה שה''כיבוש'' הוא אם כל חטאת ושכל הצרות שלהם נובעות מה''כיבוש'' ומהתמיכה של בלייר במדיניותו של הנשיא בוש המאפשרת את המשך ה''כיבוש''. למעשה כפי שהדברים מוצגים באירופה, מדיניותו של הנשיא בוש לא נועדה אלא למטרה אחת ויחידה – לאפשר את המשך ה''כיבוש''. זה קו חשיבה המשותף לשמאל ולימין. השנתיים הקרובות צפויות לפיכך להיות שנתיים מעניינות. אם, כפי שמשאלי דעת הקהל חוזים, השליטה בקונגרס תעבור לידי הדמוקרטים בנובמבר הקרוב, הנשיא בוש לא ילקק דבש בחלקה האחרון של תקופת נשיאותו.
למרות שהשקפת עולמו הבסיסית היתה קרובה מאוד לזו של חוגי השמאל, בלייר מצא שפה משותפת עם הנשיא בוש, והיחסים בין שתי המעצמות דוברות האנגלית בתקופתו של בלייר היו חמים כמו היחסים בין מרגרט תאצ'ר והנשיא רייגן, וכמו היחסים בתקופת מלחמת העולם השנייה. בניגוד למנהיגים אירופאים אחרים בלייר קרא נכון את האתגר שהפאשיזם האיסלאמי הציב בפני המערב, ואת הבנתו זאת תרגם למעשים. תמיכתו העקבית בנשיא בוש במלחמה בעיראק, ובמלחמה בטרור בכלל, לא התקבלה בעין יפה אצל שותפיו באיחוד האירופי שהעדיפו, בשם התקינות הפוליטית, לנקוט במדיניות של פיוס כלפי התוקפנות האיסלמו-פאשיסטית. בלייר נאלץ ללכת על חבל דק כדי לא למתוח את היחסים עם יתר חברות האיחוד האירופי. עמדתו זו של בלייר גרמה לכרסום במעמדו בארצו. התמיכה שיש לו בדעת הקהל בבריטניה איננה מרשימה, ובין שורות חברי מפלגתו יש כעס רב על בלייר.
טוני בלייר השקיע מאמצים על אנושיים למניעת קרע בין ארה''ב לבין שותפיו באיחוד האירופי. במאמציו אלה גרם במידה לא מעטה להוצאת הרוח ממפרשי המלחמה בטרור. הביטוי ''להוציא את הרוח מן המפרשים'' הוא אולי חזק מדי בהקשר הנוכחי, אבל תמיכתו במדיניותו של בוש היתה מסוייגת בשיקולים ''פרקטיים'', והיא לא היתה ''רוח גבית'' מלאה. על מנת למצוא מכנה משותף בין ארה''ב והאיחוד האירופי, הוא יזם פשרות שגרמו לדילול המאמץ המלחמתי. הפשרות האלו יצרו פער אדיר בין תוכן הנאום לאומה שבוש נשא ב 20 בספטמבר 2001, קצת יותר משבוע אחרי הפיגוע במגדלי התאומים, לבין הביצוע בשטח. במקום לנהוג לפי הכלל של ''במלחמה כמו במלחמה'' (la guerre comme à la guerre), מהלכי המלחמה הוכתבו ע''י שיקולים של פוליטיקה תקינה. כדי לרצות את שותפיו באיחוד האירופי בלייר שכנע את בוש לאמץ את הגישה שיש להפריד בין הטרור הערבי נגד ישראל לבין הטרור הגלובאלי. את הגישה הזאת, מאחר ואין לה שם פורמלי, אכנה בשם שאני המצאתי: ''דוקטרינת ההפרדה בין סוגי טרור'' (the doctrine of separation of terrors). הדוקטרינה הזאת מבחינה בין טרור הנובע מ''סיבות יסוד'' (root causes או root grievances) לבין טרור שאין לו סיבות כאלה. בעוד שבאחרון יש להלחם עד חורמה, עם הראשון יש להתמודד באמצעות ''הבנת'' הסיבות ומציאת דרכים לסילוקן. אימוץ הדוקטרינה הזאת היה בבחינת ''נשיקת המוות'' (kiss of death) למלחמה בטרור ברמה האסטרטגית. היא הפכה אותה ממלחמה גלובאלית למלחמה מוגבלת המתנהלת באופן סלקטיבי נגד קבוצות וארגוני טרור הפוגעים במטרות שלא זכו לחסות בצילה של הפוליטיקה התקינה.
הסיפור הזה חזר על עצמו יותר מאוחר. ב-24 ביוני, 2002, הנשיא בוש נשא נאום בו הציג את תוכניתו לשלום במזרח התיכון, תוכנית שזכתה לכינוי ''מפת הדרכים''. המרכיב המרכזי של התוכנית, מרכיב שהיה אמור להיות תנאי הכרחי החייב להתבצע לפני שיינקט איזה שהוא צעד אחר, היה ''החלפתה של ההנהגה הפלשתינאית באחרת שאיננה נושאת את נגיפי הטרור'' (Replacement of the Palestinian leadership by one that is not contaminated by Terror). התכנית הזאת, אחרי שעברה עיבוד במטבחי הקווארטט ''יצאה לשוק'' לקראת סוף אפריל 2003. לא נותר בה הרבה מהרעיונות המקוריים של בוש. דיון מפורט במפת הדרכים אפשר למצוא במאמרי ''
בטקסס לא מכירים את אבו עלי'' (פא''צ מיום 2 במאי, 2003). גם הפעם, טוני בלייר היה ''הרוח החיה'' מאחורי המאמצים לשכנע את בוש שיש ''למתן'' את הדרישות מהערבים. זה היה למעשה המחיר שהוא תבע מבוש עבור הסכמתו להשתתפות בריטניה בפלישה לעיראק. ''סיבוב'' נוסף מתרחש בימים אלה למול עינינו. אחרי זכיית החמאס בבחירות בשטחי הרשות הפלשתינאית, המערב נקט במדיניות של הימנעות מקיום מגעים עם החמאס ו/או הכרה בו כל עוד הוא לא ימתן את מדיניותו הבסיסית יכיר בישראל. המדיניות הזאת נמצאת בשלבי גסיסה אחרונים, במידה לא מעטה הודות למאמציו של בלייר.
מנקודת מבטה של מדינת ישראל הסתלקותו של בלייר מהזירה הפוליטית היא רבת משמעות. אפשר לאמר ללא היסוס שהוא היה הידיד הטוב ביותר שהיה לישראל בין מנהיגי אירופה. את המשפט הזה צריך לסייג קצת, כי לקביעה שהוא היה ''הידיד הטוב ביותר בין מנהיגי אירופה'' יש להתייחס לפי הפרוש שרש''י נותן לפסוק ''נוח איש צדיק תמים היה, בדורותיו'' בספר בראשית. על רקע העוינות הבוטה מצד שאר מדינות מערב אירופה (למעט אולי גרמניה אחרי בחירת הקנצלרית החדשה), יחסו של בלייר למדינת ישראל היה באמת בבחינת אור באפילה. במיוחד יש להוקיר אותו על כך שגם כשהיה ברור שזה הביא לכרסום במעמדו בדעת הקהל בבריטניה, הוא לא שינה את עורו. בכל זאת, זאת היתה ידידות ''בערבון מוגבל''.
אם הוא רק היה יודע – הספין שלא נגמר
(הקטע הזה הופיע בשינויים קלים בפורום אקטואליה,
אימגו.)
את תקופת ההשתלמות שלי אחרי סיום הדוקטורט (Post Doc) עשיתי בהיידלברג בגרמניה. עיר מקסימה ביופיה הנמצאת במרחק של בערך שעה נסיעה דרומית לפרנקפורט. זאת העיר היחידה בגודל זה בגרמניה שלא הופצצה ע''י בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השניה, וכך נשמר אופיה של העיר כפי שהיה זה מאות שנים, והיא מהווה אתר תיירות מבוקש. המכון לפיסיקה של אנרגיות גבוהות בו התארחתי, ממוקם על הר ממנו נשקף מבט אל הנהר והעיר העתיקה. המראה משגע ואפשר לשבת שעות בלי לעשות כלום חוץ מאשר להסתכל מהחלון על הנוף המקסים. הגרמנים מכנים את המקום ''רום הפילוסופים'' (Philosophen Höhe). על פסגת ההר מצויה חורשה קטנה עם מספר ספסלים המהווה אתר היסטורי. אף אחד לא בא לעשות פיקניק באתר כזה. במקום הזה הקיסר הגרמני וילהלם בלה את שעותיו האחרונות כקיסר, אחרי שגרמניה חתמה על הסכם הכניעה לבעלות הברית בתום מלחמת העולם הראשונה. המשפט האחרון שלו היה ''אילו רק הייתי יודע שככה זה ייגמר''.
המשפט ''אילו רק הייתי יודע . . .'', נאום הגבר נסראללה, הפך להיות מוטיב מרכזי בתעשיית הספין בישראל. למען האמת, מאחר ולא שמעתי את המקור בערבית, ובכל מקרה שליטתי בשפה הערבית היא די מוגבלת, אני נאלץ להסתמך על תרגומים לאנגלית ו/או לעברית כפי שדווחו בתקשורת. עד היום לא ברור לי מה בדיוק הוא אמר. האם זה היה ''אילו רק הייתי יודע איך שזה ייגמר (או שככה זה ייגמר) . . .'' או שזה היה ''אילו רק הייתי יודע שישראל תגיב בצורה כזאת . . .'' בשני המקרים הוא בעצם משאיר ללא תשובה מה הוא היה עושה, אבל דעת הרוב (שאני הקטן איננו נמנה עמו) היא שכוונתו היתה לאמר שהוא לא היה מתחיל. התקשורת והספין הממסדי בישראל רואים בווריאציה הראשונה את הנוסח הנכון של דברי נסראללה ומפרשים זאת כהודאה שלו שהוא הובס במלחמה. רוב הנוסחים שאני ראיתי, בעיקר בתקשורת הבינלאומית, קרובים יותר לנוסח השני, המתייחס רק למידת התגובה של מדינת ישראל ואינו אומר שום דבר על תוצאות המלחמה. אבל למעשה זה בכלל לא משנה, וכל מחול השדים של התקשורת סביב המשפט הזה של נסראללה מעיד על אטימות מוח וחוסר הבנה בסיסי. אני רוצה לראות בין כל הָחוּכֶמִים האלה מי שהוא שיוכל להצביע על דוגמא אחת בהיסטוריה של מי שהוא שפתח במלחמה שהוא ידע שהוא הולך להפסיד בה. כל אחד שפותח במלחמה עושה זאת מתוך בטחון ואמונה שהוא יצליח ולא שהוא ייכשל.
כל המלחמות בהיסטוריה פרצו בגלל שהצד היוזם לא העריך נכון את מידת התגובה של הצד השני (אילו רק ידעתי שזאת תהיה התגובה . . .), או מפני שהצד היוזם היה בטוח בנצחונו (אילו רק ידעתי שככה זה ייגמר . . .) דבריו של נסראללה פשוט הביעו אמת אוניברסלית שאדלר וצוות הספינולוגים שלו כנראה אינם מודעים לקיומה. הקיסר הגרמני לא היה דוחף את ארצו למלחמת העולם הראשונה אילו ידע שהוא ינחל מפלה. היטלר לא היה פולש לפולין אילו ידע שזה יגרור אותו למלחמה עם בעלות הברית (היו לו סיבות טובות להאמין שזה יעבור ללא תגובה של ממש אחרי התקדימים של אוסטריה וצ'כוסלובקיה). היטלר גם לא היה פולש לרוסיה אם הוא היה יודע שזה ייגמר בתבוסה. וכך הלאה וכך הלאה, יש דוגמאות אין ספור של ''אילו רק הייתי יודע . . . .'' לאורך ההיסטוריה. נסראללה בדבריו, לא חידש מאומה. לבנות על זה מיתוס אודות נצחונה של ישראל במלחמה אינו שונה מהשימוש שנעשה בפל-קל לבניית מגדלי וורסאי.
דבר אלי ב . . .
לא, לא בפרחים. הפעם דווקא בא לי לאמר בפרסית. צפיתי בטלוויזיה בהופעתו בפני עצרת האו''ם של מנהיגה של איראן אחמדינג'ד, והתביישתי. תוכן דבריו לא כל כך הטריד אותי (למען האמת גם לא כל כך עניין אותי). מה שמשך את תשומת לבי היתה העובדה שהוא דבר בשפתו הלאומית, פרסית. אף אחד לא הבין מילה ממה שהוא אמר, אבל כולם הקשיבו לו בדריכות ובתשומת לב באמצעות תרגום סימולטני. שום דבר מהמסר שלו לא הלך לאיבוד בשל השימוש בשפה שאיננה נמנית על השפות הרשמיות המוכרות ע''י האו''ם. הוא לא יחיד. רבים וטובים ממנהיגי העולם נושאים את דברם בפורומים כמו עצרת האו''ם בשפתם הלאומית. אף אחד לא רואה הכרח לנאום באנגלית אם כי ישנם כאלה שעושים זאת. אצל רבים השימוש בשפה הלאומית נעשה במפגיע, אמצעי להבליט את השתייכותם לתרבויות ומורשות ייחודיות. תרבויות שאינן חלק מהמורשת האנגלו סכסית. בישראל זה שונה. נציגיה של ישראל מרגישים ''חובה לאומית'' לשאת בכל הזדמנות כזאת את דברם באנגלית. אפיזודה דומה שממש גרמה לי להסמיק מבושה היתה לפני הרבה שנים, בתקופת ממשלתו הראשונה של רבין המנוח. זה היה בשנת 1974 או 1975 (אינני זוכר את התאריך המדוייק), כשיגאל אלון היה שר החוץ. יום אחד הגיע לארץ לביקור שר החוץ הגרמני, דיטריך גנשר. בטקס קבלת הפנים, שהתקיים בנמל התעופה בן גוריון, גנשר נשא את דבריו בנאום בשפה הגרמנית. יגאל אלון השיב לו בנאום אותו נשא בשפה האנגלית. שר החוץ הגרמני לא העלה בדעתו לרגע לא לשאת נאום כזה בשפתו הלאומית – גרמנית. שר החוץ הישראלי לא העלה בדעתו לרגע לשאת נאום כזה בשפתו הלאומית – עברית. תאמרו, אבל גנשר איננו מבין עברית. מי לידכם יתקע שאנגלית הוא כן מבין? במקרה (ואת זה אני יודע מכלי ראשון) האנגלית של גנשר איננה הרבה יותר טובה מזאת של דוד לוי (או זו של פרץ אם נחפש דמות יותר אקטואלית), כך שהשימוש בשפה האנגלית לא הביא לו הרבה תועלת. עבור נציגיה הרשמיים של מדינת ישראל השימוש בשפה העברית, אם נשתמש באנלוגיה מהמחזמר ''כנר על הגג'', איננו בושה, אבל זה גם לא כבוד גדול.
אצל הפרסים זה לא כך. אולי בגלל זה מתייחסים אליהם אחרת.
עד היום לא ברור לי מה יגאל אלון, צבר לתפארת השולט בכל מכמני השפה העברית (מה שקשה לאמר על רבים ממנהיגינו) רצה להראות בזה שהוא נאם באנגלית. שהוא למד באוקספורד?
רוב הישראלים שולטים באנגלית ברמה כזאת או אחרת. ישנם כאלה שרמת השליטה שלהם מאפשרת להם בסך הכל הבנה מינימלית של מה שנאמר וישנם כאלה שמסוגלים לנהל שיחה או לנאום באופן חופשי בפני קהל של דוברי אנגלית. כל זה איננו משנה את העובדה שרק מיעוט מבין הישראלים שולט בשפה האנגלית באותה רמה בה הוא שולט בשפה העברית. כשאתה מדבר בשפה בה יש לך שליטה מושלמת, אתה יכול לאמר את מה שאתה רוצה לאמר. כשאתה מדבר בשפה בה שליטתך לוקה בחסר, אתה אומר רק את מה שאתה יכול לאמר. מה שעוד הולך איך שהוא כשקוראים נאום מוכן מן הכתב, לא עובד כשצריך להשיב על שאלות של עיתונאים או לנהל משא ומתן. כל זה מבלי להתייחס לשאלת הכבוד הלאומי.
למותר לציין שכשאין לך מה לאמר זה לא משנה באיזו שפה אתה אומר את זה.
דור הולך ודור בא
