מספר גולשים הצביעו על בעייתיות בשם הטור „הרהורים באפור” ועל הבלבול שעלול להיווצר בינו לבין „מבט אפור”, טורו של מר אלכסנדר מאן. לאחר דיון מערכת בשיתוף הכותבים הוחלט לשנות את שם המדור.
התיישרות לפי הסמן השמאלי
ד''ר ישראל בר-ניר
התופעה המחליאה של הפגנות הזדהות מצד גופים ישראליים שונים עם ארגון החיזבאללה החלה כמעט בצמוד לפרוץ המלחמה. בהתחלה המשתתפים היו בעיקר כאלה המכונים ''שמאל רדיקלי'' (אינני מונה בין ההפגנות האלו את אלו של ערביי ישראל. אצלם זה מובן. הם מעולם לא הסתירו את מה שהם חושבים על עתידה של מדינת ישראל). רמת הארסיות של הסיסמאות וההשתלחות הלשונית כלפי מנהיגים ישראליים שונים שהמפגינים הרשו לעצמם הפעם עברה את כל מה שידענו בעבר. משום מה הרשויות נמנעות מלנקוט בצעדים כל שהם נגד המפגינים, למרות שיש חוק המאפשר להעמיד לדין ולהעניש אנשים בגין ''העלבת עובד ציבור'' (זה חוק מטומטם שלעניות דעתי אין לו מקום בספר החוקים של מדינה תרבותית, אבל עד היום זה לא מנע מהרשויות להשתמש בו נגד אנשים שזוהו כ''ימניים''). הפעם, בשם ''חופש הדיבור'', הותרה הרצועה. סביר להניח שהיותה של בתו של ראש הממשלה בין ראשי המפגינים, ובמיוחד הצהרתו של ראש הממשלה שהוא ''גאה בילדיו'', היו בין הגורמים שגרמו למזוז להמנע מהעמדתם של המפגינים לדין.
ההתנהגות הזאת של השמאל הרדיקלי הפכה להיות תופעה של קבע החוזרת על עצמה בכל פעם שמדינת ישראל נאלצת לנקוט באמצעים להגנתה. עם כל הגועל שהיא מעוררת, היא כבר לא גורמת להתרגשות מיוחדת. הפעם, משום מה, השמאל הלא רדיקלי, ''השדרה המרכזית של השמאל'', השמאל האמור להיות ''שפוי'', החליט להצטרף לחגיגה. כמו הכלבים בניסויים של פבלוב שהתחילו להזיל ריר בכל פעם שהפעמון צלצל, הסיסמאות נגד ממשלת ישראל הפעילו רפלקס מותנה, והשמאל ''המתון'' מיהר ל''יישר קו'' עם האחים משמאל. כל כך בער להם, שהם אפילו לא טרחו להמתין לרגיעה במטר הטילים שירד על יישובי הצפון.
ב''
מעריב'' וגם ב''
ידיעות אחרונות'' מה-10 באוגוסט, 2006, מסופר על ''מאות מפעילי 'שלום עכשיו' ו'מרצ', בליווי חברי כנסת של המפלגה, המפגינים מול משרד הביטחון בתל-אביב''.
יריב אופנהיימר, מזכ''ל תנועת ''שלום עכשיו'', ממארגני ההפגנה, מספר שיש שמאל ''טוב'' (להבדיל מהשמאל ה''רע'' – הרדיקלי) שהוא ''ציוני'', שמאל המפגין רק כשאין ברירה אחרת (?). כפי שהוא מציג זאת, ''התפללנו שלא נגיע לרגע שנצטרך להפגין, אולם לאור החלטת הקבינט, לא נותרה לנו ברירה (מעניין אלו אלטרנטיבות אחרות נדונו לפני שהתקבלה ההחלטה להפגין)''. קדמה להפגנה מסיבת עיתונאים בה התקיימה הופעה של שלישיית עושי הרוח של השמאל, הסופרים עמוס עוז – הידוע גם כראש מועצת גדולי התורה של השמאל, א.ב יהושוע ודוד גרוסמן. בין השאר הם קראו לממשלה ''לעבור מהמימד הצבאי למימד המדיני''. נו טוף, לדבר לא עולה כסף. גם אצל יריב אופנהיימר זה לא שונה.
הניסיון הנואל ליצור הפרדת רשויות בין סוגים של שמאל אינו יכול לכסות על האמת שהמסר של השמאל על כל סוגיו הוא אחד: לישראל, בניגוד לשאר העמים, אין זכות להגן על עצמה כאשר היא או אזרחיה מותקפים. ואם כבר יוצאים למלחמת מגן יש לשמור על מידתיות (proportionality) בתגובה. יש המתבטאים יותר חריף, ויש המשתמשים בלשון קצת יותר מאופקת. השורה התחתונה היא אחת. העיתונות בעולם מדווחת על דו''ח שהוציא בימים אלה אירגון אמנסטי, דו''ח לפיו ישראל מואשמת בביצוע ''פשעי מלחמה'', דו''ח שאין בו מלה אחת לרפואה על מעשי החיזבאללה (שימוש באזרחים לבנוניים כמגיני אנוש) או על ההפצצות שישראל חטפה (אפשר לקרוא על זה ב
אינטרניישיונל הרלד טריביון למשל, אבל גם בעיתונים אחרים זה מופיע). מאיפה אתם חושבים הם לקחו את זה? כרזות המספרות על ''פשעי המלחמה'' של ישראל באותיות קידוש לבנה הופיעו בהפגנות של השמאל הישראלי כמעט מהרגע הראשון לפרוץ המלחמה. חלק לא מבוטל היה באנגלית כדי שגם אלה שאינם קוראים עברית בין נציגי העיתונות הזרה בארץ יקלטו את המסר.
להיות ''נגד'' זה הדבר האחד שהשמאל יודע. בזה הם טובים. אומנם את ההתבטאויות היותר חריפות משאירים לחברים מ''היותר שמאל'', אבל על הסולידריות יש לשמור. כאשר מדובר ב''בעד'' הם מאבדים גובה, וכל מה שהם מסוגלים זה לדוש עוד פעם ועוד פעם בסיסמאות ריקות כמו ''מימד מדיני'', ''צריך לדבר'' (עם מי? על מה? לזה אין תשובה), ''לשמור על מידתיות'', וכהנה וכהנה.
ההתנהגות השמאלנית הזאת מבטאת אטימות החושים שקשה מאוד להבין אותה. זה כבר מתחיל להיות פתולוגי. לעניות דעתי זה מום נפשי, אֵיְדְס מנטלי, ממנו סובלים אנשים בשמאל (Acquired Intellectual Deficiency Syndrome – AIDS, תסמונת כשל אינטלקטואלי נרכש). אנשים משכילים, בעלי תארים אקדמאיים, אינטלקטואלים, מורים ואנשי רוח, כולם ללא יוצא מן הכלל נגועים בחשיבה חד מימדית. אנשים שאינם מסוגלים לתפוס שלכל מטבע יש שני צדדים, ושאינך יכול להיות ''נגד'' הצד האחד בלי להיות בו זמנית בעד הצד המנוגד. במתימטיקה ישנם משטחים שיש להם רק צד אחד, דוגמא של צורה גיאומטרית כזאת ידועה בשם טבעת מוביוס (Möbius), יש ענף מיוחד, טופולוגיה, של המתימטיקה שעוסק בחקירת התכונות של צורות כאלה, אבל זה רק במתימטיקה. בחיים זה לא קיים. בחיים יש תמיד [לפחות] שני צדדים. מי שמשתתף בהפגנות ה''נגד'' בכיכרות מביע בו זמנית באופן חד משמעי את ה''בעד'' שלו.
אני חייב לציין שמכל מברברי השמאל בהם נתקלתי, גדעון ספירו הוא היחיד שמגלה מודעות לנקודה הזאת. ברבים ממאמריו הוא מכיר בכך שבהיותו ''נגד'' הוא מוצא את עצמו ''בעד'', או תומך, בצד הלא נכון, וזה קצת מפריע לו. אצל אחרים אין אפילו מודעות לבעיה ולפרובלמטיקה הכרוכה בה. כלל לא מפריע להם שהם נמצאים בחזית משותפת עם החיזבאללה ועם גילגולים אחרים של הפאשיזם האיסלאמי. עבורם העיקר הוא טוהר ה''נגד''. לצאת חוצץ נגד מדינת ישראל הוא חזות הכל.
את בעייתו האישית, ספירו הצליח לפתור (נו, איך אפשר אחרת?), הוא לא ''בעד'' אף אחד... זה לא רעיון מקורי של ספירו, זה כבר היה אצל הגששים ' אני לא בעד אף אחד, אני מהאו''ם '. בגירסא יותר עממית זה ''ללכת עם ולהרגיש בלי''.
שפיגלמן
אחד הספיחים של מלחמת לבנון הוא שבירת קשר השתיקה סביב מערכת הונאה שהתקשורת הבינלאומית פִּתחה לגבי דיווחים מהמזרח התיכון. מדובר בתופעה שזכתה בתקשורת הבינלאומית לכינוי Fraudtography. התופעה היא דיווח שקרי של חדשות, המסתמך על עדויות צילום האמורות לספק לקורא (או לצופה בטלוויזיה) תחושה אמיתית של ''המתרחש בשטח''. צילומים שהם בעיקרם אוסף של תמונות מבויימות ותמונות מזוייפות (פוטו מונטאג') תרמו להצגת תמונה מעווותת של המתרחש במלחמה, והיוו כלי יעיל ליצירת תמיכה בדעת הקהל בארגון החיזבאלה. למעשה אין מדובר פה בדבר חדש. מה שחדש זה שעכשיו החלו לדבר על כך בגלוי. סוכנויות החדשות הבינלאומיות, רויטרס ואסושייטד פרס נתפסו על חם. צילומים שעברו ''עיבוד'' דיגיטלי של ההרס בלבנון, וצילומים מבויימים של קורבנות ההפצצות הישראליות הופצו ללא בושה בעיתונות הבינלאומית. קשה לדעת מתי בדיוק זה התחיל, אם כי סיפורו של הילד מוחמד דורה מהווה ציון דרך (mile stone). מה שמעניין במיוחד הוא שיש לפרשה היבט ישראלי. אינני יודע אם יש לו פטנט על הרעיון, אבל כתב של הטלוויזיה הישראלית בשם אלישע שפיגלמן, היה מחלוצי השימוש ב Fraudtography (כשהוא עשה את זה המונח הזה עדיין לא היה בנמצא). שפיגלמן עשה לנתניהו פוטו מונטאג' שנועד להשחיר את פניו ברבים. המקרה היה בתקופה שנתניהו כיהן כראש ממשלה, וכל העיתונות בארץ היתה עסוקה בניהול מסע רצח אופי חסר תקדים נגדו. בעוד שאת הזייפנים של היום הוקיעו ונותק כל מגע רשמי אתם (לפחות עם אלה שנתפסו), כשהתגלתה ההונאה של שפיגלמן, העיתונות בארץ התגייסה להגנתו בנימוקים של ''חופש העיתונות'' ו''זכותו של העורך'' ועוד מיני טעונים ממין זה. אינני יודע מה שפיגלמן עושה היום ואיפה הוא. בזמנו הוא לא פוטר ואפילו לא ננזף. לכתבים/צלמים של רויטרס היה ממי ללמוד.
תספוקת
אינני יודע עם במחשב של צה''ל המפיק כינויי קוד למיניהם עבור המבצעים השונים ישנה תוכנה הממציאה מלים עבריות חדשות. מלה חדשה המופיעה בימים אלה לעתים קרובות בחדשות, מלה שאף פעם לא שמעתי אותה מקודם, היא ''תספוקת''. בשל שהייתי בחו''ל, הייתי בעבר מדי פעם בפיגור לגבי מלים שצמחו מהסלנג הצה''לי היום יומי, אבל לא נראה לי ש''תספוקת'' צמחה מהרקע שהביא לנו את ה''צ'ופר'', ה''חפיף'' או ה''מתבעס''. לא ברור לי מה רע ב''אספקה'', אבל מלת היום היא ''תספוקת''. נו טוב, שיהיה.
העיתונות מרבה לתאר את החריקות והליקויים שליוו את המלחמה. כתבה שהתפרסמה ב''
ידיעות אחרונות'' מוקדשת לתספוקת. מאחר ושרתתי בצה''ל גם בעיתות שלום וגם בעיתות מלחמה אני מודע לכך שהדברים אינם מתנהלים אף פעם לפי התוכניות, ושתמיד קורים דברים בלתי צפויים. למרות זאת, בתקופתי הדרגים העורפיים חרפו את נפשם כדי שללוחמים בחזית לא יחסר מאומה. לא תמיד הכל היה 100%, אבל זה רחוק מאוד ממה שמתואר בכתבה הזאת.
הדברים מקבלים מימד של שערוריה כשמשווים את זה להתנהלות מבצע לבנון ב' (פינוי גוש קטיף) לפני שנה, כפי שהוא מתואר ע''י צה''ל באינטרנט, ב
אתר של אט''ל (אגף לוגיסטיקה וטכנולוגיה). שם הכל דפק כמו שעון שווייצרי. בבדיחה שנשלחה לי בדוא''ל מהארץ הועלה הרעיון שאולי התיפקוד של צה''ל במלחמה היה שונה לו היו מגדירים את לוחמי החיזבאללה כמתנחלים. אחרי שסיימתי לקרוא את האתר של אט''ל באינטרנט התחלתי לחשוב שאולי זאת לא בדיחה...
אימרה שירשנו מרומא העתיקה היא ''הרוצה בשלום יכון למלחמה'' (Si vis pacem para bellum). מוכנות איננה מצטמצמת בצד החומרי (נשק, תחמושת, דלק, מזון וכו'). מוכנות מתייחסת לא פחות לצד הנפשי. הנכונות להקרבה, להסתכן, ולעשות כל מאמץ הנדרש להשגת המטרה, חשובות באותה מידה. הנכונות הזאת בוזבזה לפני שנה על חולות גוש קטיף. היום, כשהיה צריך אותה מול אוייב של ממש כל מה שנותר היו זכרונות ונוסטאלגיה על דפי האינטרנט.
האם זה ייגמר אי פעם?
בשבוע שעבר דברתי על כך שזה לא נגמר עד שזה נגמר. השאלה היא האם זה באמת צריך להיות כך. תשובה לכך קבלתי ממקור בלתי צפוי, ואני מודה לנסים ישעיהו שפקח את עיני בנושא. את מצבה של מדינת ישראל במהלך הסכסוך עם הערבים אפשר לסכם כדלהלן:
לנצח אסור לה, כי זה משפיל את הערבים והם אף פעם לא יסכימו לשלום לפני שיוחזר כבודם האבוד. להפסיד אסור לה, כי הפעם הראשונה שהיא תפסיד תהיה גם הפעם האחרונה. מה עושים? לא גומרים. עושים עוד הפסקת אש, ועוד אחת, ועוד אחת וחוזר חלילה. העיקר, לא לגמור.
באחד משיריה של חנה סנש מופיעה השורה ''אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם''. אינני יודע אם היא התכוונה לזה.
כל עוד ישראל והמערב ימשיכו לדשדש בביצת התקינות הפוליטית (Political Correctness) ויימנעו מלהילחם על מנת לנצח, זה לא ייגמר. לא במזרח התיכון, ולא בשום מקום אחר בעולם.
בשעה טובה, הפסקת אש
נושא אחר מהשבוע שעבר עסק בסידרה האינסופית של הסכמי הפסקת האש המלווה את הסיכסוך הישראלי ערבי. החלק הכי יפה בכל החלטה על הפסקת אש המתקבלת במועצת הביטחון של האו''ם הוא הפתיחה (Preamble) שלה, שבאופן קבוע מונה את כל ההחלטות הקודמות שהתקבלו בנושא, החלטות שלא קויימו ושאי קיומן יצר את הצורך בהחלטה הנוכחית.
החלטתה האחרונה של מועצת הביטחון, מס' 1701, קוראת למימוש ריבונותה של ממשלת לבנון בדרום לבנון. פרק הפתיחה מונה שבע החלטות קודמות שהתקבלו במרוצת 28 השנים האחרונות שכולן דרשו בדיוק את אותו הדבר ושאף אחת מהן לא בוצעה.
התיישרות לפי הסמן השמאלי
