מחירי הנפט הגולמי שוב שברו השבוע שיאים חדשים. אתמול (יום שישי, 21.4.2006) חצה המחיר לחבית את קו 75 הדולרים (
Oil price touches record). במהלך השבוע נכבש השיא של שנת 2005, 71.35, שנרשם בעקבות ההוריקן
קתרינה. הפעם מדיניות הגרעין של איראן ופעילות המורדים בניגריה מהווים את הגורם העיקרי לקפיצה, 9% בתוך שבוע. בעצם מחירי הנפט הגולמי גבוהים כיום פי 2.5 ממה שהיו לפני פחות משנתיים וחצי (מסוף 2003), כאשר הם נעו סביב ה-30 דולרים. כפי שאפשר לראות מהגרף (
Figure 2.2), בעמוד 72, המגמה של עליית מחירים ריאלית (במחירי 2005), שהחלה במחיר תחתית של כ-10 דולרים לחבית נפט גולמי בשנת 1998, נמשכת. התופעה מקבלת ביטוי בולט בעליה דרמטית במחירי הדלק לנהגים אל מעל 3 דולרים לגאלון בארה''ב (או 6.5 שקלים לליטר אצלנו).
בתקופות קודמות (ראשית שנות ה-70 וראשית שנות ה-80) שינוי מהיר כזה במחיר (price shock) הנפט הגולמי יצרו זעזועים חדים וגרמו למשברים כלכליים במשקים של המדינות המערביות. אבל הפעם הצמיחה הכלכלית בעולם שהחלה במקביל, במהלך 2003, לא הושפעה אלא בצורה שולית. בהמשך ננסה לאפיין את ההבדל המהותי בין התהליכים המוקדמים לבין זה של השנים האחרונות. נראה גם מה קרה, מה השתנה, במהלך כרבע המאה שעברה מאז משבר הנפט האחרון. נסיים ברעיון חדש ישן של מדיניות כלכלית שאמורה לסייע למנגוני השוק לקדם שיפורים טכנולוגיים בשוק הנפט.
ההבדל
בראשית שנות ה-70 סיפק אופ''ק (OPEC), האירגון של הארצות מייצאות הנפט (Organization of Petroleum Exporting Countries), את מירב הנפט הגולמי בעולם. המטרה העיקרית של האירגון היתה להשיג את מירב ההכנסות והרווחים למדינות החברות באמצעות הסכמים, בין חברותיו, כמה נפט גולמי יסופק בשוק העולמי, כפי שמתנהל קרטל. הכוח הדומיננטי באירגון היו החברות הערביות ו-או מוסלמיות והן גם הובילו ומובילות את קביעת היעדים והמטרות של האירגון. בעקבות מלחמת יום הכיפורים החליט האירגון לקצץ באופן משמעותי בייצור ובאספקת הנפט הגולמי לארצות היעד.
שיקול מדיני-פוליטי גרם לקפיצה (של פי 3) במחירי הנפט הגולמי מרמה של כ-15 דולרים לחבית, לרמה של קרוב ל-50 דולרים (
Figure 2.2). המיתון הכלכלי (קיטון בתמ''ג) היה בלתי נמנע. כך קרה בארה''ב ובמדינות מערביות אחרות. המהפכה האיראנית יצרה, בשנת 1979, את משבר הנפט השני בתוך 6 שנים. הפעם עיקר הבעיה נבעה מכך שאירועי המהפכה, פוליטיים באופיים, השביתו את אספקת הנפט באיראן שהיתה אז היצרנית השניה בגודלה באופ''ק. מחירי הנפט הגולמי הוכפלו בתוך שנתיים ונסקו עד כדי 105 דולרים לחבית (במחירי 2005). גם הפעם המיתון היה בלתי נמנע.
המגמה החיובית הנוכחית במחירי הנפט הגולמי היא סיפור אחר. היא אינה תוצאה של החלטה פוליטית, אם כי לאירועים פוליטיים ישנה השפעה. המגמה הנוכחית נובעת בעיקר מהמציאות בשוק הנפט: התנהגות כלכלית של היצרנים והצרכנים בשוק הזה שגורמת לצמיחת עודף הביקוש, או תהליך קיטון של עודף כושר הייצור והאספקה. מאז משברי הנפט הקודמים משקלו של אופ''ק בין היצרנים הצטמק מאד – הצטרפו יצרנים חדשים ויצרנים שלא היו חברים באירגון הרחיבו מאד את כושר היצור והייצוא. לעומת זאת, בצד הביקושים יש גידול בצריכת דלק לנסיעות (רכב, מטוסים ואניות) במדינות המערב (כולל ישראל), צמיחה מוטת אנרגיה חסרת תקדים במזרח (כמו בסין ובהודו) ועוד. אבל כבר מספר שנים ההשקעות בהרחבת כושר הייצור נעצרו כמעט בכלל ועיקר תקציבי ההשקעות מנוצלים לחידוש כושר ייצור קיים.
כאשר זו המציאות כל אירוע, קצר טווח, שמשפיע על כושר הייצור, או שלצרכנים נראה שכך יקרה יש תנודות חדות במגמת המחירים. כרגיל רובנו נוטים לשים לב לעליות החדות אבל היו גם ירידות חדות בשנים האחרונות (
Figure 2.2). בין האירועי הטווח הקצר הבולטים, שלא כולם פוליטיים, היו: שני ההוריקנים (
קתרינה, ו
ריטה) שפגעו בחופי לואיזיאנה בהפרש של חודש ימים (
Tropical Storms Archive - Atlantic), פעילות מורדים בניגריה, ''הלאמת'' חברת יוקוס ברוסיה (
הלאמה, תחרות וריבונות), אי-ודאות באשר להתפתחות הפוליטית-מדינית במזרח התיכון (איראן; עיראק), וונצואלה וניגריה שם יעדי המורדים הם חבלות בפעולות היצור.
מכאן ההבדל: האירועים המוקדמים היו בעיקרם פוליטיים בשוק ''מנוהל''. תהליך עלית המחירים של השנים האחרונות הוא בעיקרו מגמה ארוכת טווח שנובעת מהתנהלות כלכלית בשוק הנפט (לבד מאירועים פוליטיים שהשפיעו בטווח הקצר.....). הגורם העיקרי למגמה הזאת היא גידול מתמשך בביקושים של נפט גולמי שנובע מצמיחה כלכלית מוטת אנרגיה מהירה במשקים מתפתחים כמו אלו של סין והודו.
מה בעצם קרה?
תעשיית הנפט המודרנית הופיעה, בשנת 1859, במקרה כאשר התפתח מחסור בשמן לוויתנים ששימש לתאורה. אחד הגורמים החשובים להתפתחות השימוש בנפט היתה ההתפתחות של אמצעי התחבורה הממונעים (
History and Development of Petroleum). גם רתימת האנרגיה הפוסילית להנעת הייצור במפעלים, לחימום והשימוש בנפט ליצור מוצרים סינטטים רבים היו בין הגורמים להתפתחות מה שנקרא עידן הנפט. הנפט שהיה מצוי בשפע ולכן זול יחסית, הפך למנוע עיקרי בהתפתחות הטכנולוגית של הכלכלה והעליה המשמעותית מאד ברמת החיים.
בשנות השישים והשבעים, עד מלחמת
יום הכיפורים באוקטובר 1973, המחירים היחסיים של מוצרי הנפט השונים חיו נמוכים. הנפט הגולמי ומוצריו סופקו בשפע ולכן תהליכי הייצור - הטכנולוגיות המקובלות - תלויי הנפט היו זולים. היתה מוטיבציה נמוכה (יחסית) לשיפורים טכנולוגיים בתחום הזה. גם הצרכנים, במיוחד בארה''ב, שנהגו בהתאם השתמשו במוצרים שצריכת האנרגיה שלהם היתה גבוהה. הם נסעו הרבה במכוניות גדולות שצריכת הדלק (מיילים לגאלון) שלהן היתה גבוהה. בחורף הם חיממו (ובקיץ מיזגו) את הבתים ללא חשבון. הם חגגו וצרכו מוצרי נפט כאילו אין מגבלה כלכלית אפקטיבית, כאילו אין מחר.
האמברגו על ייצוא הנפט, שהוטל על ידי אופ''ק בשנת 1973, הבהיר לצרכנים וליצרנים במערב שלא לעולם חוסן ושהחגיגה הסתיימה. כעת היה ברור שתלות הכלכלה בנפט גולמי מיובא מהווה סיכון להתפתחות יעילה וארוכת טווח של הכלכלה. המחסור היזום הזה בנפט גולמי הניע שינויים משמעותיים בצריכת מוצרים, ושימוש באמצעי ייצור, המבוססים על עיבוד של הנפט הגולמי. חלק מן התהליכים הללו נבעו מתקנות שהנהיגו המדינות השונות (כמו לוחות זמנים לייצור מנועי מכוניות יותר יעילים ועוד...) אבל החלק המשמעותי יותר של תהליכי השיפור הטכנולוגי נבע מהשינוי החד במחיר היחסי ולכן בהתנהגות הביקושים לנפט הגולמי ומוצריו.
אחרי מיתון בשנים 1974 – 1975, המשק האמריקאי חזר וטיפס על מסלול הצמיחה, עם הפרעה נוספת בשוק הנפט הגולמי, בשנים 1981 - 1982 (מהפכת הומיני). ב-30 השנים הבאות צמח המשק האמריקאי פי 2.5 (בכ-155%) כאשר במקביל:
- ירד שיעור צריכת הנפט הגולמי היחסית שנמדדת בכמות לדולר תוצר מקומי גולמי (תמ''ג) ריאלי (Winning the Oil Endgame, עמ' 43) בכ-55%.
- נוצרה מגמה של ירידה מתונה מתמשכת במחיר הריאלי של הנפט הגולמי (Figure 2.2).
ירידת המחיר הריאלי נפסקה כאשר אופ''ק ויצרנים אחרים החליטו, ליזום קיצוץ בהיקפי הייצור. מטרתם היתה להעלות את מחירי הנפט הגולמי מרמת 10 הדולרים לחבית שנרשמה בשנת 1998 לרמה שתמנע הפסדים. בשנים הבאות נעו המחירים בין 20 ל-30 דולרים לחבית. את שאר העליה, בערך מסוף 2003, הניעה הצמיחה המהירה בביקושים בעיקר בגלל צמיחה (תלוית נפט גולמי) מהירה במשקים המתפתחים, כמו סין והודו (
Oil Industry).
נוספה למגמות הללו גם השפעת האירועים היותר פוליטיים שנזכרו בחלק הקודם. גם מגמת השיפורים הטכנולוגיים שהחלה עם משבר הנפט בשנת 1973- הירידה של הצריכה היחסית של הנפט הגולמי הואטה מאז אמצע שנות ה-80.
שיטת השוברים
ירידת שיעור הצריכה היחסית של הנפט הגולמי עזרה לבלימת קצב הגידול בצריכתו למרות הצמיחה הכלכלית המהירה. ארה''ב נזקקה ל-17 מיליון חביות נפט גולמי ליום בשנת 1973 והיא זקוקה כיום ל-20 בלבד, כאשר המשק (התמ''ג) פי 2.5. אבל במקביל ירד שיעור הייצור המקומי ולכן שיעור היבוא עלה מ-36% לפני 30 שנה ליותר מ-60% כיום (
Oil Prices Keep Swinging).
זה מצב הרבה יותר טוב מאשר היה בימי
מלחמת יום הכיפורים אבל אותם חלקים של הכלכלה שתלויים בשיעור יבוא כזה נמצאים בסיכון. כדי להגיע למצב המשברי של ראשית שנות השמונים מעריכים המומחים שהמחיר הריאלי, במונחי 2005, של חבית נפט הגולמי יצטרך לטפס לכדי 105 דולרים. התאמה לאינפלציה מעמידה את המחיר הזה על 90 דולרים לערך והירידה בצריכה היחסית עושה את היתר (
האם צפוי משבר אנרגיה?).
רק תהליך שיפורים משמעותי בצריכה היחסית או הרחבה משמעותית של הייצור יכולים לצמצם את הסכנה להיווצרות המשבר הבא בגלל התלות בנפט גולמי ולכן בייבוא. מצד שני, תהליך של מעבר לטכנולוגיות מוכרות יעילות יותר יכול לצמצם בעוד 50% את שיעור הצריכה היחסית של הנפט הגולמי. אבל למרות זאת תהליכי היישום של הטכנולוגיות הללו מאד איטיים משום שהשוק החופשי לא מוכן לשלם את המחיר – את עלות ההשקעה (
Checkmate, Oil Dependence).
איך מקדמים מעבר לטכנולוגיות הללו, שגם יותר ידידותיות לסביבה, מבלי לשבש את מנגנון ההקצאה של השוק החופשי? התשובה הראויה צריכה להיות מבוססת על חופש הבחירה בצד הביקוש כמו גם בצד ההיצע.
את הרעיון המקורי העלו פרופסור מילטון ורוז פרידמן בספרם
החופש לבחור. הוצגה שם שיטה לביזור מערכת החינוך שבצד הביקוש העבירה את הבחירה היכן ילמד הילד להוריו ובצד ההיצע הועברה הבחירה למוסדות מתאימים כולל הפרטיים. זוהי שיטת השוברים שיושמה בהצלחה בשבדיה בשנת 1992 (
שבדיה אחרי המודל השבדי,
Sweden after the Swedish Model).
השיטה עובדת כך: הצרכנים, ההורים של ילד בגיל בית הספר, מקבלים שובר שמאפשר להם לבחור את בית הספר בו ילמד הילד. עבור בית הספר מהווה השובר את אמצעי הגביה ממשרד החינוך. בצורה הזאת קל יותר לשלוט בתקציב החינוך ואם, כמו שנקבע במקרה השבדי, לא מאפשרים להורים להוסיף תשלומים מכיסם נשמרים גם השוויון וגם ''הצדק הסוציאלי''.
חופש הבחירה הזה הוליד גל של בתי ספר עצמאיים חדשים. כיום נמנים על בתי הספר הללו מעל רבע מיליון מורים, תלמידים ואנשי מנהלה. בתי הספר הממלכתיים הושפעו אף הם מחופש הבחירה ומן הלחץ שהפעיל עליהם. כל בית ספר בשבדיה (ממלכתי ופרטי כאחד) שואל את עצמו היום את אותן שאלות בדבר שביעות רצונו של המשתמש ששואלים את עצמם תעשיינים התלויים ברצון לקוחותיהם. בתי הספר הממלכתיים נאלצו לשבור את דפוסי החשיבה הרגילים שלהם ולשנות את גישתם המונופוליסטית הטיפוסית כלפי לקוחות שבעבר לא נהנו מחלופות כלשהן.
ההצלחה של השיטה בשיפור איכות מערכת החינוך ושביעות הרצון של הצרכנים עודדה את יישום העיקרון במגזרים אחרים של השירות הציבורי בשבדיה. זאת ועוד, השיטה השבדית היוותה מודל לחיקוי גם במולדתו של פרופסור פרידמן (
מעיין החינוך הכנסייתי). נכון, במקרה של מערכת החינוך הנהגת שיטת השוברים יצרה בעיה עם העיקרון של הפרדת הדת מן המדינה, מאחר ורבים בחרו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר דתיים.
הרעיון של פרופסור מרטין פלדשטיין לקדם את השינוי הטכנולוגי ''המיוחל'' שיקטין את תלות הכלכלה בנפט הגולמי, מבוסס על עיבוד של שיטת השוברים. גם הוא מבוסס על העיקרון של בחירה חופשית מבלי לשבש ללא צורך את מנגנון השוק (
Reducing Oil Dependence).
כך זה אמור לעבוד: הממשלה תחלק לכל המבוגרים ''נקודות שובר'' שיותאמו לצרכים שלהם (על פי שיקולים של מיקום גיאוגרפי, עיר - כפר, מרחק ממקום העבודה ועוד). כל צרכן בבואו לתחנת הדלק יהיה חייב להשתמש ב''נקודת שובר'' לכל יחידת (ליטר, גאלון) דלק שהוא קונה. סך ''נקודות השובר'' שיחולקו יהיה שווה לסך כמות יחידות הדלק שהממשלה תרצה שתיקנה במהלך השנה. (כמובן שאפשר לקבוע ירידה הדרגתית במהלך מספר שנים). שלא כמו ברפורמת השוברים במערכת החינוך השבדית, ההצעה של פרופסור פלדשטיין ממליצה לאפשר לחסכנים למכור ''נקודות שובר'' לאלו שההקצבה לא מספיקה להם. ''חסכני'' הדלק יזכו למעשה לתוספת הכנסה על חשבון אלו שיצרכו ''בעודף''.
בדרך הזאת מנגנון ההקצאה של השוק מותאם להגביל את סך כמות הדלק, המופקת מנפט, לרמה שנקבעת על ידי הממשלה. השינוי הזה מתבטא בהרכב ובגובה המחיר שהצרכנים אמורים לשלם עבור הדלק. הצרכנים במערכת הזאת של ''נקודות שובר נסחרות'', ישלמו את ''המחיר המשולב'' שמורכב ממחיר יחידת (גאלון, ליטר) דלק ועוד ''נקודת שובר''. שאר המאפיינים של התנהלות השוק כמו
חופש הבחירה, ביקוש וההיצע יישארו כפי שהיו.
נוצר מנגנון שיעודד את הצרכנים להקטין את את צריכת הדלק מבחירה חופשית - מבלי לקבוע לכל פרט בכמה ישתמש. מצד שני, בגלל השינוי במחיר היחסי המנגנון הזה יעודד מעבר לשימוש במכוניות שצריכת הדלק, מבוסס נפט, שלהן נמוכה יותר. בטווח היותר ארוך, כאשר יגיע המועד להחלפת המכונית, תגבר הנטיה לרכוש מכוניות הצורכות דלק שלא מופק מנפט או דלק כזה משולב עם כזה שמופק מנפט. צריכת הנפט תרד והשוק יקלוט יותר ויותר מכוניות שמונעות בדלק שלא מופק מנפט. כך באמצעות ''עידוד'' הבחירה החופשית מושגת הקטנת התלות במוצר מיובא.
סוף דבר
אם השוק לא מניע מעבר לטכנולוגיות קיימות בקצב ''מספק'' הרי שקיים מכשיר של מדיניות כלכלית שיכול ''לעזור''. הכלי הזה, שיטת השוברים, כבר הוכיח את עצמו בתחומים אחרים כאשר שמר, או עודד, ערך ליברלי חשוב: חופש הבחירה של הפרט או הפירמה.
הרפורמה במערכת החינוך השבדית שיישמה את העיקרון הזה מדגימה לנו משהו נוסף. את התועלת שאפשר להפיק מהשימוש בכלי גם במדינות עם אוריינטציה סוציאליסטית. במקרה הזה הוא הרפורמה העניקה חופש בחירה לפרטים ושיפרה את איכות השרות.
נפט גולמי וכלכלה
