המאמר מתפרסם בעת ובעונה אחת באתר המחבר זרקור.שתי תכונות בולטות מאפיינות את הנוודים. זמן ומקום. אין להם לא שעוני סייקו ורולקס ולא תיחומי גבול. השעון שלהם והטריטוריה שלהם מונחים באופן מוחלט על ידי צרכיהם השוטפים. הם קמים והולכים לישון לפי שעון השמש. הם חוצים גבולות ושטחים לפי צרכי המחיה והמרעה. זאת אחת הסיבות שנוודים, כמו שבטי הבדווים בערבה, התלוננו על הצרת צעדיהם ועדיין זועמים על שמונעים מהם להקים מאהלים או בקתות בעתות ובמתחמי החניה שהם בוחרים. לדידם כל המידבר הוא שטח המחייה שלהם. ככה היה. וככה הם רוצים שיהיה.
גם בפוליטיקה הייתה נוודות, אך זאת הייתה תנועה של בודדים, בעיקר אידיאולוגית, ולא נסיבתית קוניונקטוראלית. היום הנוודות הפוליטית היא לא רק באופנה, אלא עומדים בתור כדי להתקבל אל שורותיה. את העדר השעונים ממלא העדר בושה. העדר גבול שווה העדר רעיון. בראש השבט עומד ללא עוררין שמעון פרס. במסע שלו ''למען השלום'' הוא חוצה גבולות ויבשות. כמו האימפריה הבריטית בשעתה שלעולם לא שקעה בה השמש, ככה אפוסטול השלום שלנו מוצא עצמו תמיד באור היום או באור המצלמות בשליחות העצמית הבלתי נלאית שלו למען השלום.
כאשר נשאל השבוע ברדיו, אינני זוכר אם לקראת צאתו לחו''ל או עם שובו (פסק הזמן בין השניים קצר מאוד), בעניין נטישתו את ה''עבודה'' כשהוא לא נבחר אלא עמיר פרץ, הוא השיב, שעניינים פרסונאליים לא מעניינים אותו. מעניין אותו השלום. מכאן משתמע בין היתר שעמיר פרץ הוא חתרן נגד השלום, במקרה הגרוע יותר, או לא יביא את השלום אם הוא יעמוד בראש הממשלה. באותה מידה משתמע כי ''קדימה'', גם אם הוא לא יעמוד בראש הרשימה אלא אהוד אולמרט, תביא את השלום. אם לא, ידאג שמעון פרס, מכל העמדה שהוא יתפוס בגוף הפוליטי החדש, לנשוף בעורפו של ראש הממשלה אוויר שלום חם.
וכנהוג במקומותינו נשואים מחייבים מוהר, והמוהר שפרס קבל מראש הממשלה, מייסד קדימה, אריק שרון הוא הבאת כמה בני לוויה, כמו דליה איציק. חיים רמון זכה להיכנס בזכות עצמו שכן הוא שדחף את שרון להקמת הגוף החדש, ואי אפשר ליטול זאת ממנו. איציק זה סיפור אחר. מאז החלה הזרימה האיטית והמתמדת ''קדימה''. אין כמעט יום שלא שומעים ולא קוראים על איזה ראש מועצה מקומית, פעם מ''הליכוד'' ופעם מן ''העבודה'', שעובר. הם קוראים הורוסקופים וסקרים, ודי באלה. לקרוא הנוודים האלה יודעים.
כנהוג אצל שבטים, הצ'יף קובע את דרוג החשיבות ולא אנשי השבט. לכל היותר הוא מתייעץ עם מקורבים או מגידי עתידות הקרויים ''יועצים אסטרטגיים''. משום כך לא תשמעו שום אוושה. עם הבעלים של נכס גדול שבא לו בירושה, לא מתווכחים. מי שבא – ברוך הבא; מקבל מה שמקבל ושלום על ישראל.
לא ככה המצב במפלגות אחרות. בליכוד אמנם בחרו במנהיג, אך כאשר המנהיג מנסה להנהיג, הוא זוכה במקלחת קרה או רותחת, על שהוא לא נועץ, לא רגיש, לא מבין. מקטרים. אינני יודע אם לקוראים רבים ידוע המקור של מונח זה. למי שאינו יודע זאת, ''קוּטר'' זאת חתולה באידיש, ואילו ''כץ'' הוא חתול. מכיוון שהיהודים, כמו עמים מאצ'ואיסטיים אחרים, מייחסים את כל המגרעות למין הנקבי, גם היבבה מיוחסת ל''קוטר'' ולא ל''כץ'', הזכר שמייבב לא פחות כאשר הוא מיוחם. לקטר- הכוונה להשמיץ.
דבר דומה קורה ב''עבודה''. בחרו מנהיג והנבחרת טובה וראויה. אך אלה שלא דורגו במקום שנראה להם הולם מקטרים וגם מחרימים ישיבות. יש שתי אפשרויות. אם האיש במקום טוב, אזי הרשימה היא ''למופת''. אם הוא במקום נמוך, או נפלט, סימן שהיה ''דיל''. ה''קיטוּר'' אינו ממזר. הוא בן חוקי להעדר ''פרגון''. עוד פנינה ידישאית שאימצנו אותה. אני בכל אופן לא מכיר מילה עברית שמשמעה ''העדר צרות עין מהצלחת הזולת'', מעין תכונה אלטרואיסטית. חבורת קוטרים קטנוניים.
למעט תכונת הנדידה הפוליטית ההמונית שאנו עדים לה, שהיא ייחודית לנו והיא תופעה עולמית חדשה, כל שאר האפיונים קיימים גם בחברות אחרות. אלא שבמקומות אחרים קיימת תרבות פוליטית. מנהיגות מקבלים, לפחות במוצהר, ומי שזכה מברכים אותו לפחות בקול רם. יש דברים שמקובלים ויש דברים שלא מקובלים Things that are not done.
אצלנו הכול אפשרי, כאשר מערכת נורמות הולכת ומתמוטטת, וכלבי השמירה של הממלכה השביעית מושכים את המזחלת במדרון למטה. איזה כייף. הם אימצו את העדר הנורמה. הם, כלבי התקשורת, מדושני עונג בעתות של אנרכיה. העיקר שיש על מה לכתוב. הרבה מאוד על התופעות, מעט מאוד על לקחיהן.
על נוודות פוליטית, קיטוּר וחוסר פירגון קטנוני
גילית את אמריקה...
