המאמר מתפרסם בעת ובעונה אחת באתר המחבר זרקור.ברכבת הזמן המהירה שבה אנו שועטים ניתן לראות את הפלאים שחוללנו במדינה הזאת מאז הקמתה. ממדינה ענייה, דלת אוכלוסין ותת מפותחת הגענו לאוכלוסיה של שבעה מיליון בארץ מפותחת, פורחת, מרהיבה במגוון הנופים והיופי שלה, בעלת תשתיות מתקדמות ביותר ובולטת בהצטיינות בתחומים רבים. בחלוף הרכבת הזאת על פני נופים אחרים, הצללים מסתירים את האור: ניוון חברתי, עוני, העדר שוויונות, אלימות בבית ובחוץ לרבות במערכת החינוך, פשע מאורגן ובלתי מאורגן, התמכרות לסמים, מצב הקשישים העריריים, אמהות חד הוריות במצוקה, מקופחים שבחברה וכל שאר המדווים שהעולם המערבי סובל מהם. אלא שאנו ייחודיים בכך שכל זה קורה כאשר השלווה עדיין אינה נחלתנו. עלינו להיאבק עדיין על מקומנו בחלק זה של העולם ולהוציא סכומי עתק על מרכיבי הביטחון האישי והלאומי, משאבים שגוזלים ממון רב, על חשבון מסגרות חינוך, רווחה, בריאות, תרבות וכיו''ב תחומים אשר סובלים מפיגור.
כנוסעים ברכבת ההיסטורית אין אנו מודעים כי היושבים בה, כלומר כולנו, באנו לכאן משבעים אומה ולשון, מתרבויות שונות, מנהגים ומסורות, וכל מה שקשר אותנו היו זיקה כלשהי, רופפת, לדת, זיכרון היסטורי ומאוויים לעתיד. והנה אנחנו לא רק אומה אלא גם עם שהצליח במיזוג עדתי, לאו דווקא ''כור היתוך'' (ובכך אנו עוסקים כאן), במלוא משמעות החזון והמציאות. אנו עם שיש לו מדינה, ולא מדינה עם עממים.
כמו הוצאת עצמות מקברים, כמו פסולת שצפה מספינה שטבעה
העלייה היהודית לארץ ישראל עמדה בראש מאווייה של הציונות עוד לפני קום המדינה, שכן בלי קהילה יהודית גדולה בא''י לא היה אפשר לדבר על הקמת המדינה בפועל. מיד לאחר חזון קיבוץ גלויות עמדה המשימה הלאומית של מיזוג גלויות. חוק השבות שחוקק בשנת 1950 קבע כי כל יהודי זכאי לעלות לארץ ולהיהפך לאזרח ישראלי. מן הנאמר במבוא יובן שאכן הצלחנו, בדרך כלל, במיזוג גלויות. אם ההצלחה אינה של מאה אחוזים הרי חובה להדגיש כי
בניגוד להקמת המדינה, הגשמת חזון קיבוץ הגלויות היתה תהליך אטי מאוד שהיו בו גם מרכיב נסיבתי וגם מרכיב של הבשלה. אולם אם הוא לא נעלם לחלוטין מן הבמה והשיח הציבורי, הסיבה נעוצה, לאו דווקא, במציאות, אלא בשיקולים פוליטיים ופוליטיים בלבד אשר מנסים להוציא את הג'יני הזה מן הבקבוק.
ישנן דוגמאות רבות אך דוגמה בולטת היא הטענה של מנכ''ל רשות השידור המודח, יוסף בראל, אשר אמר בראיון ל''ידיעות אחרונת'' (ספטמבר 2004), כי ''בפעם ראשונה שאיש עדות המזרח כל כך מצליח, ואולמרט (מ''מ רה''מ ומופקד על ביצוע חוק רשות השידור - צ.ג) בא ופוגע בו''. כבר הפרכתי טענה זאת שכן האיש עלה בסולם הקריירה מכתב ועורך בשידורים הערביים בטלוויזיה למנהל החדשות שלה ועד למנהל הטלוויזיה בערבית (כאשר השידורים זכו ב''פרס ישראל'' בימיו של יצחק נבון - ספרדי, לימים נשיא המדינה), למנכ''ל ערוץ 33 ולבסוף למנכ''ל רשות השידור (
שרון מסרב להתנתק מ...יוסף בראל). על כך הגיב אחד הקוראים שגם אם כל טענותיי כלפי כישוריו ותכונותיו של בראל נכונות, אין לשלול את טענתו כי אחד המניעים לפיטוריו היה השיקול העדתי. הבל ורעות רוח. אגב, ציינתי באותו מאמר כי מנכ''ל הרשות אורי פורת (אשכנזי, מינוי הליכוד, שלא אחת ניהל מאבק נגד הממשלה שמינתה אותו והוועד המנהל), עמד בפני פיטורים בקדנציה השנייה שלו, והתפטר בעצמו. בראל לא הסיק את המסקנות והסתובב עם תיק מלא מלווה בעו''ד ובטענה שהספרדיות שלו היא אחד המניעים לניסיון להדחתו. בראל השמיע את הדברים באווירה שבלונים צבעוניים כאלה עדיין מופרחים בחלל. עם זאת מספרם הלך ופחת, לאו דווקא בשל בחירתו של עמיר פרץ ליו''ר מפלגת העבודה.
מי שהצטיין בהפרחת הבלונים הללו בשעתו היו אנשי הליכוד. בוועידת הליכוד בקיץ 2004 לא בחלו בשום אמצעי או התבטאות נגד קואליציה עם מפלגת העבודה. חברת הוועידה שרית לוגסי צוטטה כאומרת: ''מה חושבים, ששכחנו את הגזזת? את הפתקים האדומים ללשכת העבודה? את האפליה של עדות המזרח. האיש הזה (שמעון פרס- צ. ג.) מסוכן ואסור לתת לו להתקרב לליכוד. הוא ימכור את עזה ''בנזיד עדשים''. מסופקני אם הגברת לוגסי, שמן הסתם לא התנסתה אישית ב''חוויות'' שהיא מזכירה, מודעת לכך ששמעון פרס היה, בין היתר, פטרון של ההתנחלויות, בתקופת היותו שר הביטחון בממשלתו הראשונה של יצחק רבין. הוא אישר את התנחלויות ''קדום''(אלון מורה) ו''עפרה'', בניגוד לדעתם של רבים, ביניהם רבין עצמו, שהתרצה בנימוק כביכול שמדובר במאחזים ביטחוניים. בינתיים פרס ''חזר בתשובה'' בדומה לאחרים, ידועים בציבור, ובכלל זה במפלגתה של לוגסי, אשר בשל מדיניותה העקרה פרש ראש הממשלה שרון והקים את מפלגת ''קדימה''.
אבל מה לא עושים כדי להעלות מן האוב את הסוגיה העדתית. במפגש במצודת זאב עם חברי סניפי הליכוד ב-30.7.2004 התרעם רה''מ שרון על כך כי הוא ''נדהם לשמוע טענה של חברי המרכז שאמרו כי הם מוכנים לקואליציה עם חרדים
אבל בלי חרדים אשכנזים [הדגשה שלי צ. ג.]. אני רואה זאת בכאב רב. הוצאת השד העדתי שהאמנתי כי מזמן נעלם- בעיקר אצלנו – זה פשע, זה ממש פשע שלא יכופר ולא ייסלח''.
בימין, כדרכו, הביטויים בוטים יותר, אבל אלה לא חסרים גם בשמאל. במכתב למערכת ''הארץ'' (18.3.2004) טען מוני מרדכי שרן כהן הפסיד את בחירותו ליו''ר ''יחד'' בגלל הח' והע' שלו, בגלל צבע עורו ומוצאו''. על כך השיב לו אליעזר דומקה באותו מדור: ''רן כהן לא הפסיד משום שאינו מתאים. הוא גם לא נכשל בשל דעותיו. רן כהן הפסיד מפני שחשבו שיוסי ביילין יכול למשוך יותר קולות... אני אשכנזי בן אשכנזי הצבעתי בעד רן כהן''. אגב, הסטריאוטיפים הללו מוסיפים צבע דהוי למציאות ומעוותים אותה לחלוטין. כהן לא מדבר בח' וע' והוא לא כהה עור. מכל הבחינות, איש שלא הכיר אותו יכול היה בנקל לזהות אותו כאשכנזי, שכן ישנם אשכנזים שעורם כהה הרבה יותר מצבע עורו של רן כהן (שהוא ממוצא עיראקי) או משלמה בן עמי ''הספרדי'', ולצורך זה הרוב מקרב יוצאי המגרב הם בהירים.
גם
בנימין בן אליעזר, כאשר נכשל בבחירתו ליו''ר מפלגת העבודה, נגע בנושא העדתי. אפילו היסטוריון ואינטלקטואל מן השורה הראשונה שמקפיד מאוד בניסוחים כמו
פרופסור שלמה בן עמי, כאשר נשאל על ידי נחום ברנע (ידיעות אחרונות) האם יש ממש בטענותיו של אלי ישי בדבר הפלייתו של שלמה בן עמי לרעה על רקע עדתי - השיב ''זה עניין סבוך''. מדובר באדם שהממסד הישראלי רומם ופאר אותו ובצדק, ולא בשל היותו ממוצא עדתי מסוים אלא בשל משקלו הסגולי והידע שלו ואופקיו האינטלקטואליים כהיסטוריון, כדיפלומט וכאיש ציבור. שלא לדבר על ''נאום הקופים'' של ממלא מקום ראש הממשלה ושר החוץ, דוד לוי.
ח''כ יאיר פרץ (ש''ס) בתגובה על בקשת היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, הגדיר את היועץ (דור שני לניצולי שואה) כ''גרוע מאייכמן והיטלר. הוא רודף ספרדים''.
תחושות בטן וטינות ישנות כמו מפלצות שקמות מרבצן
תחושות ישנות, לטנטיות וגלויות שמקורן בטינה, בקנאה ובבוטות לשמה, עדיין מתעוררות מרבצן במעמקים ומדי פעם צפות למעלה. בקונטקסט עוועים זה האשכנזים קשורים לשואה והשואה היא הרי מקור לא אכזב לפיצויי ממון וכו'. לעתים אני נדהם לראות במה שנקרא ''טוקבקים'' (talkbacks) באתרי האינטרנט, איך משתחלת ''השואה'' לנושאים שונים, בהקשר השלילי, כלומר איך משתלחים בה ובניצוליה. כאשר בעיתונות פורסמו הידיעות על ממצאי הוועדה הציבורית בראשות ח''כ קולט אביטל בכל הקשור לכספי הנספים בשואה בבנקים הישראליים, נתבקשתי לכתוב על כך באתר ''וואלה''. אמרתי לעורכים וכתבתי במאמר שאינני בקי בהיבט הכספי של הסוגיה אך יש לי מה לומר מן ההיבט המוסרי-ערכי. הדגשתי כי בשעה שממשלת ישראל והארגונים היהודיים תבעו מבנקים בכל העולם להחזיר את הפיקדונות, והם עשו זאת, במדינת היהודים, שִשים שנה לאחר השחרור וחמש שנים מאז הוקמה הוועדה, המעוות לא תוקן. בין 178 תגובות, חלקן ענייניות, חלקם פשטניות, חלקן להג והבל, או קריאה לשרוף את הבנקים, היו גם תגובות כאלה:
''האשכנזים משמרים את זכר השואה כי היא מניבה תגמולים'' [''האשכנזים'' ולא ניצולי השואה, כי זה הרי היינו הך, ואגב יש גם ניצולי שואה מטוניסיה ולוב – צ. ג.],
''נמאס כבר מהבכיינות של עדות אשכנז''. אחד כן התייחס בעקיפין לניצולי שואה בכותבו:
''די, עברו כבר יותר מ-60 שנה,צאו מזה''.
דעות קדומות, בניגוד ל''חיילים וותיקים שאינם מתים אלא רק נמוגים'', גם לא מתאדות. בקול ישראל הייתה תוכנית משובחת בשבת בצהרים בשם ''שאלה של טעם'' בעריכתו של חיים קינן. זאת היתה תוכנית כבקשתך, לפזמונים ולשירים היסטוריים, וליוצריהם ומבצעיהם. בשבת של ה-6.11.2004 התלונן מאזין על שהתוכנית עוסקת בעיקר
ביצירות מערביות אשכנזיות, והוא היה רוצה לשמוע משהו על אמן מזרחי כמו פאריד אל-אטרש, הזמר הדרוזי המפורסם. כמובן שקינן נענה והשמיע שיר של אל-אטרש (''הקול והעוד'') בלווי מידע רקע על האמן.
כל זאת כאשר מדובר בתוכנית ''כבקשת'' המאזינים ובשעה שהלחן המזרחי בכלל והזמר הים תיכוני בפרט, הם הפופולאריים ביותר ברשתות המוסיקה בארץ. זאת ועוד, בארץ התקיים באותו זמן ''פסטיבל העוד'' שקבל קידום רב בכלי התקשורת. אך דעה קדומה, גם כאשר היא חבויה במעמקים, מדי פעם מחפשת לה סיבה כדי לקום מרבצה.
במאמר (ב''מעריב'' 7.9.1983) כתב הסופר והמשורר סמי מיכאל, בין השאר: ''קיפוח או פער עדתי יצרו אווירה עכורה ומנהיגות מוזרה. החלוקה נמתחה כלהבו של תער. אנו מחנות שונים בכל, ועוינים ככל שנתונים במלחמת חורמה בכל הגזרות: כלכלה, חברה, צבא ואפילו דת. כדי להוכיח את ערמומיותו של האשכנזי יש לכנותו ''אשכנאצי''. אני מעדיף להודות שבאתי מארץ נחשלת [עיראק - צ. ג.] לארץ מפותחת יותר. אחרת איך אפשר להסביר את המאבק שלי שם נגד הנחשלות, אם הוא חסר שחר''. אגב, בימים אלה התפרסמו שני ספרים היסטוריים על יהודי עיראק במולדתם. אחד של של דוד שגיב (
יהדות במפגש הנהריים) והשני של סלים פתאל (
בסמטות בגדד).שני המחברים הם יוצאי רשות השידור, שלא פונקו (בלשון המעטה) על ידי יוסף בראל, יוצא מצרים. אין שם התרפקות מזויפת על העבר הקרוב, ולא ציורי גואש על אורח החיים. יש שם תיאור תיעודי על עניים ועל עשירים, על ציונים ועל קומוניסטים, בבצרה או בבגדד. יצירות אלה הן כבר פרי התקופה חדשה, שבה יש ניסיון כן להכיר את העבר כמו שהיה ואת המורשת של ארץ המוצא. רוצה לומר, ההקשר העדתי הוא במסגרת התייחסות של העבר. אתייחס לזיקה זאת בהמשך.
לכך אוסיף בקטגוריה זאת, של שימוש בנושא עדתי לצרכים פוליטיים, כתזכורת גם
את ההתנצלות של אהוד ברק אשר בעת היותו ראש הממשלה ביקש סליחה על הקיפוח העדתי של יוצא עדות המזרח והמגרב. על מה הוא התנצל? וכי היה זה ברק אשר בעידן של קום המדינה עמד בפני הדילמות חסרות התקדים של הנהגת הישוב? הוא יכול היה לומר, כפי שאמר לימים אריה (לובה) אליאב, מן הדמויות הפעילות בתחום קליטת העלייה, ממחסלי המעברות על ידי יצירת ''גושי התיישבות'' כמו חבל לכיש, שהפכו לסמל של הצלחה בקליטת העלייה:
''מדינת ישראל לא הייתה מוכנה בשום תחום לקליטת העלייה הגדולה. לא היו לנו כלים ולא היה לנו זמן. לא ידענו מהן נורמות החיים, המנהגים, השפות, סדרי המשפחה בארצות שמהן באו חלק מן העולים. לא היינו מצוידים בידע אנתרופולוגי, סוציאלי, סוציו-פסיכולוגי''.
ניצולי השואה ושרידיה שבאו לכאן במסגרת העלייה הציונית הגדולה ביותר, והתקבלו בניכור, לא נקלטו – כי קלטו עצמם (כך סבורה ההיסטוריונית פרופסור חנה יבלונקה). הדרך מן המעברה למציאת פרנסה בעיר עברה דרך ספסלי שדרות רוטשילד, שעליה לנו מאות עולים במשך לילות רבים בהמתנה להזדמנות. עליהם היה להתחרות בערבים בקבלת עבודה, או לשלם מראש חצי שנה דמי שכירות משום שהיו עולים.
הם לא ציפו לבקשת סליחה. אבל זה סיפור אחר, סיפור שעדיין לא סופר במלואו, והוא עוד יסופר. הוא מוזכר כאן רק בהקשר של איזו מין קנאה וטינה ושנאה עדתית לאודים החרוכים רק משום שקבלו פיצויים. האם בכלל ניתן לקבל פיצוי על האבדן הנורא? יתרה מזאת, הרי על חלק מן השילומים שאמורים היו לכסות את הוצאות קליטתם, הם וויתרו לטובת קליטת כל העליות. על משקל אמירה אחרת אפשר לומר כי מדינת ישראל והחברה הישראלית עסקו הרבה יותר בשואה מאשר בשרידיה.
הפוליטיקה כחממה לעדתיות
הנושא העדתי (שכאמור, מנסים שוב להציתו) הפך בשעתו למבער השסע בחברה הישראלית, משום שמלכתחילה בסיסו בתחום הפוליטי. סימוכין מובהקים לכך נמצא בשעתו בדברי ראש האופוזיציה (לימים ראש הממשלה) מנחם בגין,
מנהיג תנועת החרות בכנסת, בנאום במליאה – 8.12.1964. הוא אמר, בין היתר: ''האם יש על רקע העובדות האובייקטיביות האלה הפליה שקוראים לה ''עדתיות'' במדינה? אף על כך אדבר במלוא גילוי הלב.
בשום פנים ואופן, אנו יריביה ההיסטוריים של מפא''י, לא נסכים להאשמה שהיא בכוונה גורסת או מנהיגה אפליה על רקע זה. אבל סבור אני שכתוצאה מתופעה אחרת לגמרי קיימת מעין אפליה אובייקטיבית... יש במדינתנו
מוסד ששמו כרטיס מפלגתי, שבשום פנים אין להתעלם מקיומו. מפלגת השלטון אינה מיוצגת כיום אלא על ידי שליש מן המצביעים. אבל השליש השתלט על רשויות המדינה ועל שרותיה במידה רבה יותר מאשר כל מפלגה במדינה כלשהי שהגיעה לרוב מוחלט בה'' [ההדגשות – צ. ג.]. מנחם בגין הצביע על מוקד הסוגיה. כל השאר הם בניה האותנטיים של השיטה. מעניין שעם הזמן הליכוד של מנחם בגין לא בחל בשימוש בה.
רוב מניינה ובניינה של החברה הישראלית עד להקמת המדינה, וזאת שהייתה כאן מיד לאחר הקמתה (של שרידי השואה מאירופה) הייתה ''אשכנזית''. ערב הקמת המדינה מנה הישוב היהודי כ- 700,000 תושבים. בתום 1948, כלומר כמחצית השנה לאחר העצמאות, גדל הישוב כמעט פי שניים ל- 1,300,000 תושבים, רובם מאירופה. אז החלה לבוא העלייה מארצות צפון אמריקה והצעד הראשון שעורר זעם בציבור, בעיקר בציבור הלא אשכנזי, הייתה החלטת הממשלה והסוכנות היהודית (בסוף שנת 1951) על מדיניות של עלייה סלקטיבית,
לפיה תתמוך המדינה רק באנשים המסוגלים לתרום למדינה וכשירים לעבודה. רק קהילות יהודיות אשר עמדו תחת סכנה קיומית יוכלו לעלות ללא כל סייגים. ההחלטה, אשר התקבלה שנה לאחר קבלת ''חוק השבות'', הביאה למיונם של יהודים ממרוקו ומטוניסיה בהתאם לגילם ומצב בריאותם ועוררה, כאמור, ביקורת קשה.
אגב, נושא העלייה הסלקטיבית היה לו תקדים בישוב, כאשר באחד הדיונים במוסדות הלאומיים (לפני מלחמת העולם השנייה וציינתי זאת באחד ממאמרי בכתב עת ''כוונים חדשים'') הציע יעקוב חזן עלייה סלקטיבית (אשכנזית) מאירופה, זאת מכיוון שהעולים הפוטנציאליים אינם בקיאים בעמל כפיים. במילים אחרות, הצעד לעליה החל ברגל שמאל, ואולי אז נוצרה האמירה הלעגנית (שמיוחסת לפרופסור שמואל אייזנשטדט) כי ''ישראל אוהבת את העלייה, אך אינה אוהבת את העולים''.
לכך נוסיף את הדעה הקדומה כלפי העולים ממרוקו, כפי שבאה לידי ביטוי לפחות בחלק מן העיתונות. עיתונאי בכיר ב''הארץ'', אריה גלבלום, כתב עליהם, בין היתר, שהם בורים, פרימיטיביים, בעלי רמה נמוכה שתפגע בישראל (''הארץ'', אפריל 1949). על כך השיב לו א. פרידמן (האשכנזי), שליח הישוב בצפון אפריקה, כי ''יהודי מרוקו לא רצו להתבולל, רבים מהם דוברי עברית, והם כבר עברו סלקציה... וגלבלום גזען'' (''הארץ'', מאי 1949). מכאן שיש בסיס מוצק לטענה של אפליה בפועל על בסיס עדתי, שאמנם יסודה בפוליטיקה, אך אצלנו פוליטיקה היא אם פורייה מאוד, וצאצאיה רבים.
מי הם יוצאי ''עדות המזרח''
ההגדרה העדתית בישראל, ובייחוד התווית של ''יוצא עדות המזרח'', לקתה בחסר מאז קיומה בראשית שנות החמישים. בעניין זה הסוציולוגים נגררו אחר הפוליטיקאים, לא בהקשר של מוצא אלא בהקשר של סטאטוס, מעמד סוציו-אקונומי. ההגדרה הייתה לקויה מכל בחינה שהיא. מבחינה גיאוגרפית – יוצאי ה''מגרב'' (המערב - קרי צפון אפריקה) אינם מזרחיים. יוצאי מצריים אינם מזרחיים. לא זו בלבד שמצרים היא באפריקה, אלא שהקהילה היהודית במצרים הייתה קהילה מעורבת – אשכנזית ספרדית. באותה מידה, גם ההבדלה של האשכנזים מול הספרדים לא הייתה נכונה. יוצאי עיראק אינם ספרדים בעוד שיוצאי מרוקו, לפחות חלקם, מקורם בספרד השכנה ממול. גם מבחינה כלכלית המידור הוא מעוות. יש מעט מאוד משותף בין איש עסקים ממוצא לבנוני לבין איכר מכורדיסטאן. זאת ועוד, ההבדל בין יוצא עיראק לבין יוצאי מרוקו הוא גדול מאוד כאשר מדובר בתהליך הקליטה והאינטגרציה בחברה. מעיראק באו הכל: רופאים, עורכי דין, אנשי עסקים, מדענים, סוחרים זעירים ופועלים. ממרוקו באו בעיקר השכבות החלשות. החזקות היגרו לצרפת. הליבה של הבעיה העדתית הייתה הקהילה הצפון אפריקאית, ובראש וראשונה יוצאי מרוקו. בראיון של יעקוב אגמון ל''על- המשמר'' (28.5.71) עם פרופסור יעקוב יעבץ התנהל הדו שיח הבא:
יעבץ: כאשר הרומנים באו (ויעבץ מכליל עצמו בתוכם) אחרי הפולנים, הם באמת היו מסכנים. ואז באה העלייה של בני עדות המזרח, ואפשר לומר יבוא גם זמנם'' (עד כאן כאילו התמונה לקוחה מן התוכנית ''לול'' של אורי זוהר ואריק איינשטיין. צ.ג). ''אבל זה לא כך. הסיבה לכך היא, בראש וראשונה, שעליית אותם אנשים שמכנים בשם יוצאי אסיה ואפריקה (זה הנוח. אסור להגיד בני עדות המזרח) הגיעו בלי ההנהגה האמיתית שלהם. היתה להם ההנהגה ויש להם הנהגה.
אגמון: היכן היא נשארה?
יעבץ: אתה פוגש אותה בשווייץ, בפאריס, בארה''ב ובמקסיקו.
אגמון: אתה מתכוון לעילית או רק להנהגה?
יעבץ: להנהגה. כשבאו יהודי פולין באו איתם יצחק גרינבוים, חבר בסנט הפולני, ד''ר סנה. כשבאו הגרמנים באו איתם פליקס רוזנבליט (פנחס רוזן) ונפתלי פרץ וכיו''ב.
מהיבט זה מאלפת התבטאותו של א.ב. יהושע (במאמר-שער, מוסף ''הארץ'' 19.3.2004) ''קצת מרגיז אותי כאשר מפנים אלי את השאלות האלה (על מוצאו - צ. ג.) כאילו שאם נולדת ספרדי אתה חייב משהו לספרדיות. הרי אם אתה פולני לא דורשים ממך נאמנות לפולניות. ליזהר (הסופר ס.יזהר – צ. ג.) אף אחד לא בא בשאלות על העבר הרוסי של משפחתו. כלומר, יש פה איזו הנחה סמויה שאם אתה בן למיעוט חלש אתה אמור לא לעזוב אותו. לא לבגוד בו. ואני לא מקבל את זה. מאז שאני זוכר את עצמי הליבידו שלי היה לגמרי להוויה הישראלית... זה שסבי הגיע ממרוקו לא עושה אותי מרוקאי. במיוחד אני זוכר כאשר אמא שלי נדהמה אז. מרוקו שהיא הכירה הייתה מרוקו של אליטות ופתאום מגיעות לכאן קבוצות עממיות יותר, שלה לא היה שום קשר איתם''. אמנם בין שני הראיונות עברו 34 שנים, אך רפלקטיבית, גם יהושע וגם יעבץ מצביעים על אותו היבט. זה, כמובן, רק חלק מן הבעיה. ואגב, פרופסור יעבץ שכח לציין שקהילת יוצאי עיראק (או ''יוצאי בבל'' כפי שרבים מכנים אותם) באה לארץ, כפי שהזכרנו, על כל רבדיה, כולל האליטות שלה, והקליטה שלה בארץ כקהילה הייתה קלה יותר. ואכן, יוצאי מרוקו ולא יוצאי עיראק היו מחוללי האירועים בוואדי סאליב, בחיפה והתשתית לפנתרים השחורים, שאותם נזכיר בהמשך.
ברב שיח שנערך במכון ירושלים לחקר ישראל (1986) אמר הפרופסור שמואל אייזנשטדט (ממורי ההלכה הבולטים בתחום החברה) כי ''ההערכה שהבעיה העדתית היא אחת הבעיות הפנימיות המרכזיות, אם לא המרכזית, בחברה הישראלית, הלכה וגברה למן שנות ה-70 ועד לפחות אמצע שנות ה-80''. לב הבעיה, לדעת אייזנשטדט, במונחים פוליטיים, היא שקבוצות רבות של עולים ''חדשים'', דהיינו אלה שבאו לאחר קום המדינה, ובמיוחד יוצאי המזרח, לא הגיעו לכלל אינטגרציה מלאה בחברה הישראלית ומצאו ביטויי מחאה אשר גברו במהלך השנים. אגב, מבחינת המינוח הבחינה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה במרוצת הזמן בין יוצאי אסיה ואפריקה.
הפערים היו בתחומי החינוך, התעסוקה והסביבה. חלק נכבד מן הקבוצות שהוגדרו כחיות מתחת לקו העוני (90%) נמנו עם יוצאי אסיה ואפריקה. עם זאת ראה פרופסור אייזנשטדט לנכון לציין כי ''כאשר יש הבדלים גדולים בין העולים שנכנסו למה שקרוי ''מעגל העוני'', מיד כשהגיעו לישראל, ואשר לא יצאו ממנו, לבין אלה שנעשו מוביליים מבחינה חברתית.
המאבק שלהם לא נועד להתבדלות אלא להיפך, להגיע לכלל אינטגרציה. זאת אולי הבשורה החשובה ביותר שבמרצות הזמן הביאה אותו לכלל תקווה באשר לחיסול הנושא העדתי''.
שמואל אייזנשטדט דיבר בפורום שהתקיים בסוף שנות ה-80, אולם השלב המכריע מבחינות רבות והקשה ביותר היה מסוף שנות הארבעים עד סוף שנות החמישים. בעוד שההתיישבות החקלאית, בעיקר במושבים, עלתה יפה (והזכרנו את חבל לכיש), בערים ההצלחה הייתה חלקית מאוד. כאן צמחו שכונות עוני, בקטמונים בירושלים, בשכונת התקווה בתל אביב ובוואדי סאליב בחיפה.
אירועי וואדי סאליב כפרשת מים
ספק אם רבים מילידי הארץ, כולל אלה שהוריהם באו לכאן מצפון אפריקה מכירים את ''אירועי וואדי סאליב''. אגב, מהומות אלימות אצל הערבים נקראות ''מאורעות'', ואילו בארץ קוראים להם ''אירועים''. וואדי סאליב הייתה שכונה ערבית לפני מלחמת העצמאות, שננטשה על ידי תושביה ואוכלסה על ידי עולים, בעיקר עולים מצפון אפריקה. ב-9 ביולי 1959 נתקל כוח משטרה באחד מתושבי השכונה שהפריע לסדר הציבורי. במהלך העימות נורה התושב. אף שלאחר ההתגודדויות נרגע המצב, הופצו שמועות (מוטעות) שהאיש שנורה מת. אז התחילו מהומות אלימות. המפגינים יצאו אל מרכז חיפה, ידו אבנים, חסמו כבישים, הציתו מכוניות, ניפצו חלונות ראווה ובזזו חנויות. מטרה מיוחדת היו מועדוני מפא''י שהמפגינים כילו בהם את זעמם. בעימות נפצעו 13 שוטרים ו-2 מפגינים ו-34 מפגינים נעצרו. ביום שלמחרת פרצו מהומות דומות ברחבי הארץ, בעיקר במקומות שבהם היו ריכוזים גדולים של יוצאי צפון אפריקה. לאחר מעשה הסתבר כי ''אירועי וואדי- סאליב'' לא היו ספונטאניים. התברר כי תנועה מקומית בשם ''ליכוד יוצאי צפון אפריקה'', היא שיזמה את המהומות.
אולם בין אם האירוע היה מתוכנן, ובין אם הוא תוצאה ספונטנית מן הירי, הוא לא היה קורה אלמלא חשו התושבים משקעים כבדים של מרירות וזעם כתוצאה ממצוקה חברתית וכלכלית שאותה הם ראו כאפליה עדתית. מכל מקום, אירועים אלימים אלה העלו את הבעיה העדתית על סדר היום הציבורי. זאת הייתה לבה שפרצה, שבעקבותיה הופיעו סדרת רעידות חברתיות. בירושלים היו אלה הפנתרים השחורים שעליהם אמרה גולדה מאיר ''הם לא נחמדים''. סעדיה מרציאנו, ממנהיגי הפנתרים השחורים (לימים ח''כ), כתב בביטאון ''אות'' (7.6.1971): ''אנחנו רוצים בקיצור צ'אנס להצליח כמו שיש לכל אחד אחר. אני אסביר מה שאמרתי. אני רוצה שיהיה לחבר שלי ולי במוסררה, בקטמון או בכל שכונת עוני אחרת, אותו צ'אנס שיש לאחר בשכונות כמו רחביה, בית הכרם וכו' ''.
היחס המיוחד לבני עדות המזרח השונות עקב היותם ''לא אשכנזים'' היה עובדה חברתית וגורם מדרבן בעיצובם לכדי עדה. הטענה שלמחקרים וסטטיסטיקות רשמיות יש חלק בהיווצרות עובדה זאת אינה גורעת מישותה. בבחירות בשנת 1981 היה המתח העדתי בשיאו כאשר הליכוד, שכבר היה בשלטון, השתמש בקיפוח העדתי כמנוף לצבירת כוח אלקטוראלי נוסף. פליטת הפה של הבדרן דודו טופז על הצ'חצ'חים סימלה את תחושת העליונות של האשכנזים על הספרדים.
''אני, השבט ושאר העולם''
פרופסור יוחנן פרס, סטטיסטיקן וסוציולוג אומר כי ''יחסי העדות מתנהלים בקירוב על פי המודל המתאים מהפתגם הבדווי הידוע: אני ואחי נגד בן דודי, אני ובן דודי נגד שאר בני השבט, אני ושאר בני השבט נגד כל העולם. היחס מתבטא בדעה קדומה, אנטיפתיה המבוססת על הכללות מועדפות ונוקשות על גזענות, על מאפייניה השונים, אי שוויון, פער ניכר בהקצאת משאבים חברתיים (הכנסה, רכוש, ידע, כוח, יוקרה) בין העדות''. יוחנן פרס מבחין בין גישה אידיאליסטית למטריאליסטית בדעות הקדומות. הראשונה רואה ברגשות הבוז והאיבה הרווחים בקרב רוב האוכלוסייה כלפי עדות מסוימות את מקור סבלן וקיפוחן. השנייה רואה בדעות קדומות לא ''טעות מצערת'' שניתן לתקנה על ידי חינוך והסברה נאותים אלא ביטוי לצרכים ואינטרסים של המחזיקים בהן. ראשיתו של הפער בשליטה על המשאבים נעוצה בתנאי המפגש ההיסטורי בין העדות.
חוקרים מציינים כי זהות אתנית ומרכזיותה של ההשתייכות האתנית נקבעת לא מעט על ידי התנהגות הסביבה כלפי הפרט. בסביבה המרבה ל''הזכיר'' לו את מוצאו הופכת העדתיות ליסוד מרכזי בזהות. כאשר אנשי עדות שונות נבדלים בסימני היכר בולטים (צבע עור, מבטא, לבוש) העדתיות שבה לתודעה אגב כל פעולת גומלין בין כל אנשי העדות השונות.
אם וכאשר סימני ההיכר נעלמים ונעשות פעולות גומלין מרובות מבלי שההשתייכות העדתית השונה תהיה במודעות של הנוגעים בדבר, מרכזיות היסודות האתניים בזהות יורדת, קובע יוחנן פרס. זה מה שקרה בפועל.
פסיכולוגים חברתיים שמו לב לכך כי הזהות העדתית הבלתי מאוזנת עשויה לגרום להפרעות בתפקוד ובהתנהגות התורמת להחמרת הסכסוך הבינעדתי. בן העדה עלול להיתפס לרגשנות יתר ולפרש כל מצב במושגים עדתיים. לחילופין הוא עשוי לחפות על רגישותו בניסיון להסתיר מן הזולת ואף לדחוק מתודעת עצמו את השתייכות העדתית ואף להתכחש לבני עדתו.
בהקשר אחר בנושא ''הערכה עצמית אצל העדות'' מצא פרס כי יש הבדל ניכר בהערכה עצמית אצל העדות. 34% מבני עדות המזרח מעריכים או מעריכים מאוד את בני עדתם, לעומת 55% אחוזים שלא כל כך מעריכים. אצל העדה האשכנזית ההערכה העצמית מגיעה ל-88%. על השאלה ''אילו נולדת מחדש מה היית רוצה להיות - ספרדי או אשכנזי. אצל הספרדים 28% ענו שהיו רוצים או רוצים מאוד להיות ספרדים,
61% ענו שלא משנה להם ו- 11% ענו שלא היו רוצים להיות ספרדים. אצל האשכנזים 44% היו רוצים להיוולד אשכנזים, ל-55% זה לא משנה ורק 2% לא היו רוצים להיוולד אשכנזים.
גם במחקר זה, שנעשה לפני שנים, ישנם כבר סימנים מעודדים. הא ראיה: כשני שלישים מן האשכנזים והספרדים, לא משנה להם אם להיוולד בתוך עדה אחת או אחרת. כדי להבין את הבעיה העדתית, קובע יוחנן פרס, יש להביא בחשבון לא רק עובדות יסוד של הגוון התרבותי, המטביע את החותמת על דמות החברה אלא גם את
השאיפה למיזוג ולהגברת האחדות, שהיא נחלת רובו של הדור הצעיר.
בנושא ''קליטת עלייה'' מתאר שמואל איייזנשטדט צורות שונות של קליטה.
אינסטרומנטלית - פתרון בעיות מעשיות על ידי המהגר.
סולידרית - קשרי רעות בין חדשים וותיקים.
ערכית – כאשר המהגר מזדהה עם הנורמות והערכים בחברה הקולטת. בסוגיה הזאת רווחו שתי גישות:
הפסימית: פער חברתי של קבע בין עדות מבוססות ומקופחות יותר ומשקע של מרירות מתחת לפני השטח. ו
האופטימית: מיזוג הדרגתי בכל תחומי החיים, מחינוך ועד פוליטיקה ממסחר ועד לאמנות. על אף ריבוי העדות וגלי העלייה, החברה הישראלית נחשבת ליציבה.
אין כל ספק שהגישה האופטימית היא זאת שהתגשמה. לצידה פעלה דינמיקה של גורמים אינטגרטיביים כמו אידיאולוגיה של קיבוץ גלויות, תודעה יהודית ציונית, מוביליות חברתית. מדינת ישראל הצטיינה מראשית קיומה בניעות חברתית נמרצת ביותר, יצירת תפקידים חדשים, אויב משותף, שותפות גורל ומטרה משותפת. כל אלה מול ההיבט של פער עדתי שחוקרים רבים הפנו תשומת לב לקיומו - פערים במערכת החינוך, פערים בחלוקת הכנסה, פערים בייצוג. לעומתם, התפיסה הליברלית קובעת כי בתנאים שבהם יוסרו כל המכשולים והאפליה בגלל תחרות חופשית - ייעלמו תוך דור או שניים הפערים העדתיים.
בחברה מודרנית מתועשת פועלים תהליכים רבים המרופפים את הזיקה בין הפרט לבין מסגרת עדתית. הגירה פנימית, החלפת מקצוע, נשואים בינעדתיים ותמורות פוליטיות. בתנאים אלה לא ייקבע גורל הפרט על פי מוצאו. וזה עוד אינדיקטור להתפתחות ומה שקרה בפועל. אך התהליך לא היה מהיר.
עוד בשנות ה-80 המאוחרות עלו מדדי השוויון והגיעו לממוצע של 75%. ההבדל בגודל המשפחה מעלה במידה ניכרת את הפער בהכנסה לנפש לעומת הפער בהכנסה משפחתית. בארץ רמת הילודה בקרב הספרדים (הלא דתיים) מתקרבת לזו של האשכנזים. השגת השוויון ברמת הילודה היא תנאי הכרחי לסגירת הפער ברמת החיים. הפער בייצוג הפוליטי אף הוא נעשה קטן בארבעת המרכזים העיקריים: הממשלה, המוסדות הציוניים, ההסתדרות והמפלגות.
חלק ב
| מקורות: |
|---|
- פרופסור אליהוא כץ, האוניברסיטה העברית (ראיון, 2005).
- ד''ר חנוך סמיט, מכון סמיט למחקרים ולסטטיסטיקה (ראיון, 2005).
- יוחנן פרס, יחסי עדות בישראל, ספריית הפועלים, 1976.
- פרופסור יהודית שובל, ''הגירת הפזורה - הגדרה דו-משמעית ותבנית תיאורטית'', בהרצאה בסמינריון מטעם המכון ללימודים מתקדמים והמכון לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית (4.11.2004).
- פרופסור גבריאל שפר, ''מה הן התפוצות'', בסמינר הנ''ל.
- דברי הכנסת.
- פינחס גנוסר ואבי בראל, עורכים, ציונות – פולמוס בן זמננו, המרכז למורשת בן גוריון לחקר הציונות, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בן-גוריון, 1996.
- ש.אייזנשטדט, משה ליסק ויעקוב נהון, עדות בישראל ומקומן החברתי, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993.
- הלשכה המרכזית לסטיסטיקה.
- משה ליסק וברוך קנה, ישראל לקראת שנת 2000, הוצאת ספרים ע''ש מגנס, האוניברסיטה העברית, .1995
- אשר שונה, השכלה גבוהה כמנוף לשינוי בקרב תושבי השכונות, אוניברסיטת בן-גוריון, התשס''ב.
- שמואל אייזנשטדט, עורך, מיזוג גלויות- יום עיון, הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, 1960.
- אנציקלופדיה של ''ידיעות אחרונות''.
|
| תודה מיוחדת: |
|---|
- שלמה גולדברג - ביה''ס הלאומי האוניברסיטאי
- עליזה פלג - הלמ''ס ירושלים
|
הנושא העדתי אינו רלוונטי במערכת הבחירות – חלק א'
