לא נביא אני ולא בן נביא, ולכן אינני רוצה ליצור את הרושם שאני מנבא קיומה של וועידת קמפ דייויד חדשה. אמנם, מזכירת המדינה של ארה''ב דברה על כך שבעקבות ''ההתנתקות'' יהיה צורך לכנס ועידת פיסגה שבה ''ייושרו כל ההדורים'' בין ישראל לשכנותיה, אבל לא נראה לי שקמפ דייויד חדש זה מה שהיא התכוונה אליו.
מאמרי זה הוא נסיון לעשות השוואה בין ''היום שאחרי''. השוואה בין מה שבא בעיקבות הפיאסקו של קמפ דייויד 2000, לבין מה שצפוי לקרות כשבלון ההתנתקות יתפוצץ בעוד מספר שבועות. מכאן הכותרת.
אף אחד לא יכול לנבא מה באמת יקרה, ותמיד תתכנה הפתעות – גם לטובה וגם לרעה (למרבה הצער במרבית המקרים זה לרעה). דברי להלן יתבססו על מה שאני מגדיר כ''ההכנות בשטח''.
אפשר להתווכח מכאן ועד להודעה חדשה אם הצעותיו של ברק בקמפ דייויד היו ''טובות'', או ''מספקות'', או ''נדיבות'' או ''בלתי קבילות'' (מנקודת מבטם של הפלשתינאים). על דבר אחד אין מחלוקת. מה שברק הציע לערבים בקמפ דייויד 2000 היה מעל ומעבר לכל מה שאיזו ממשלה ישראלית קודמת היתה מוכנה להעלות על שולחן הדיונים. יוזמת ברק הפתיעה לחלוטין את הערבים. היא גם חרגה בהרבה מעבר לכל מה שהשמאל הישראלי היה מוכן להציע בפומבי (מסיבות מובנות אינני יכול להתייחס למה שאנשים כמו ביילין חשבו בליבם). אני מתייחס כאן למה שהיה פחות או יותר הקו הרשמי (party line) באגף השמאלי של מפלגת העבודה וב''מרצ''. יוזמת ברק כללה, בין השאר, רעיונות כמו הריבונות על הר הבית וירושלים ומסירת כתשעים וחמישה אחוזים משטחי יהודה, שומרון ועזה לריבונות ערבית, רעיונות אודותם אנשי השמאל באותם ימים לא העזו לחשוב אפילו בחלומות הרטובים ביותר שלהם.
יוזמת ברק תפסה את השמאל כשהוא בלתי מוכן לה לחלוטין. מה שיותר חמור, עד כמה שהשמאל לא היה מוכן ליוזמת ברק, הוא היה עוד פחות מוכן לתגובתם של הערבים. וכך, כשפרצה מלחמת אוסלו, אשפת התגובות של השמאל היתה ריקה מתחמושת. במלים פשוטות, השמאל ''נתפס בלי מכנסיים''. לקח לשמאל יותר משנה להתאושש מההלם, וגם אז זה התפתח בהדרגה, בהתחלה קול ענות חלושה, ולאט לאט, בתהליך מתמשך של שטיפת מוח עצמית, הם התחילו לתפוס ביטחון.
וכך, מי שקורא היום על אותה תקופה, לומד שביולי 2000, בקמפ דייויד, ברק בעצם לא הציע כלום, ואם הוא בכל זאת הציע משהו, הצעותיו לא היו כל כך ''נדיבות'', ואם מה שברק הציע נשמע נדיב הרי לא היתה לו כל כוונה לממש את מה שהציע וכו' וכו'. בקיצור, לערבים היו כל הסיבות שבעולם לדחות את יוזמת ברק, לנטוש את שולחן המו''מ ולחדש את המלחמה. הדברים נשמעו קצת אחרת בחודשי הסתיו של שנת 2000 ובחודשי החורף והאביב של שנת 2001. אבל הזמן עושה את שלו, והיום – קמפ דייויד 2000 כאילו לא היה. אגדות קמפ דייויד.
במאמר מוסגר, כששרון נבחר לראשות הממשלה בפברואר 2001, הוא הצהיר ש''את מה שברק הציע לערבים, לא הציעה להם אף ממשלה ישראלית בעבר, וזה גם לא יוצע להם ע''י אף ממשלה ישראלית בעתיד''. מי העלה בדעתו שההתבטאות האומללה הזאת תתממש ביוזמה הרבה יותר גרועה? ברק לפחות ניסה לקבל תמורה כל שהיא ליוזמתו. שרון גם על זה ויתר.
למודי ניסיון העבר, הפעם אנשי השמאל מכינים את עצמם לבאות. הפעם הם לא ייתפסו ללא מכנסיים. למותר לציין, שכמו יוזמת ברק בזמנו, גם יוזמתו הנוכחית של שרון תפסה את השמאל כשהוא בלתי מוכן, אבל לשמאל נדרש זמן קצר בלבד לעשות ''היערכות מחדש''. ללא כל היסוסים הוא קפץ על העגלה ו''תפס טרמפ'' על יוזמת שרון. עכשיו הם עוסקים בהכנת הקרקע למה שיבוא אחר כך. מצד אחד הם ''מרגיעים'' את הציבור לבל תהיינה לו צפיות יותר מדי גדולות מיוזמת שרון, ובמקביל הם ''מכינים'' אותו למה שעומד לקרות באמת. וכך, התחזיות השחורות ביותר לגבי מה שעומד לקרות ''ביום שאחרי'', יוצאות דווקא מפיותיהם של דוברי השמאל. ''הטרור לא ייפסק'', ''הטרור אפילו יחמיר'', ''יישובי הדרום והמרכז יופגזו'', כל אלה הם רק מקצת ממה שדוברי השמאל ''מאחלים'' לעם ישראל. אם זה באמת יתרחש (מה שקרוב לוודאי יקרה), הם תמיד יוכלו לטעון ש''זה היה צפוי'' וש''לקחנו סיכון מחושב''. את הציבור ילעיטו בהסברים מהסוג של ''אומנם ההתנתקות בוצעה, אבל מאחר וזו היתה התנתקות חד צדדית, אין היא מחייבת את הערבים'', וכן ש''האבו (לא ברור איזה) רוצה להפסיק – רוצה? מה זה רוצה, הוא פשוט 'מת' להפסיק, אבל 'לא נותנים לו' (מי?)''. ואם עוד יהיו כאלה שעליהם זה לא יעבוד, תמיד אפשר יהיה לסגת (fall back) לעמדה הישנה של פרס שבעצם זבש''ם, הפסקת הטרור זאת בעיה שלהם כי הם אלה שהבטיחו לעשות זאת
*. אין לי דימיון מספיק עשיר כדי לבנות את כל הטיעונים והארגומנטים שיבואו מבית היוצר של תעשיית הספינים של חוגי השמאל, תעשייה שכבר היום עובדת במלוא הקיטור. חזקה עליהם שהם יעמדו בכבוד במשימה. לא חסרים שם קולמוסאים ופולמוסאים מוכשרים, שהפגינו לא פעם בעבר יצירתיות מקורית מהמדרגה הראשונה. בהתחשב עם כך שהפעם עמד לרשותם זמן רב להכנת החומר, סביר להניח שמהדורת 2005 של אגדות קמפ דייויד תאפיל על כל מה ש''זכינו'' לו עד היום.
נכון לעכשיו, הייתי מציע להעניק את הפרס הראשון על יצירתיות ומקוריות לדובי ווייסגלס עבור תחזיתו לגבי מה שצפוי לשדרות וקביעתו ש''לא צריך להתרגש מכמה חפצים מעופפים''. דובי ווייסגלס איננו בדיוק ''שמאל'', אבל למיטב ידיעתי הוא מהנושאים באחריות המרכזית ליוזמת שרון.
יוזמת שרון עברה מיספר גלגולים מהיום בו ראתה את אוויר העולם. בגירסתה הנוכחית כפי שאושרה ע''י הכנסת, היא אמורה להתבצע במספר שלבים לאורך כמה שבועות, כשבסיומו של כל שלב מביאים לאישור הכנסת את השלב הבא. משהו בנוסח של ''להרוג טורקי ולנוח''. קראתי ב''מעריב'' ששרון שוקל לשנות את זה ולעבור כתחליף לשיטת ''זבנג וגמרנו'' – לבצע את כל הפינוי ב''מכה אחת'', בלי לעשות הפסקת ''חושבים'' אחרי כל שלב, למרות חוות דעת של מזוז ששינוי כזה הוא בלתי חוקי ללא אישורה של הכנסת. להזכירכם, אחד התורמים המכריעים לכשלון אוסלו היתה העובדה שבשום נקודת זמן אף אחד לא ראה לנחוץ לעשות הפסקת ''חושבים''. היו כמה הערות בכיוון הזה של עזר ווייצמן המנוח, אבל כנשיא המדינה לא היתה לא כל השפעה מעשית על המתרחש.
ניתן לאמר כבר היום ששרון מתכוון ליישם במסגרת היוזמה שלו את מדיניות אוסלו של רבין המנוח לפיה ''
ממשיכים בתהליך ('שלום', 'התנתקות', תחליטו לבד) כאילו לא היה טרור, ומתעלמים מהטרור כאילו לא היה תהליך ('שלום', 'התנתקות', תחליטו לבד)''.
| * | ישנה מחלוקת בשאלה האם ומתי הערבים הבטיחו להפסיק את הטרור. ערפאת, לפני שנקרא לישיבה של מעלה, פירסם (באנגלית) הרבה גינויים, אבל הוא אף פעם לא התייחס לטרור. הוא תמיד דבר על ''אלימות'', ומי שטרח לקרוא את הטקסט של הגינויים האלה ראה שה''אלימות'' עליה הוא דבר התייחסה תמיד לפעולות התגובה של צה''ל בלבד. האבו הנוכחי, יורשו על כס הנשיאות של הרשות הפלשתינאית, ממשיך את המסורת. למעשה, למעט כמה נאומים של הנשיא בוש, המקום היחיד בו ישנה דרישה מפורשת מהערבים להתחייב להפסיק את הטרור נגד ישראל היא תוכנית מפת הדרכים המפורסמת בגירסתה המקורית, כפי שהוצגה ע''י הנשיא בוש ביוני 2002. בגירסה הסופית של התוכנית שהוצגה באפריל 2003, הדרישה הזאת עברה דילול משמעותי בידי מחלקת המדינה של ארה''ב והקווארטט. הערבים מעולם לא קיבלו את הדרישה הזאת ואף פעם לא התחייבו במפורש להפסיק את הטרור. מנקודת מבטם, אי הפסקת הטרור איננה מהווה הפרה של התחייבות כלשהי. |
קמפ דייויד 2005
