אַלְטְנֵיילַנְד – שורשים, חזון ומציאות

מבוא

בנימין זאב הרצלבנימין זאב (תיאודור) הרצל נולד בבודפשט בשנת 1860 למשפחה מתבוללת. המשפחה השתלבה באורח החיים בבודפשט אבל שמרה על מנהגי המסורת היהודית והרצל קיבל חינוך יהודי בילדותו. ''מאוחר יותר למד בבתי-ספר כלליים, ברוח ה''השכלה'' היהודית-גרמנית באותה תקופה'' (הרצל). עם הגיעו לגיל 18 עוברת המשפחה לוינה.

וינה של אותה התקופה היא מרכז תרבותי חשוב של האימפריה ההבסבורגית בפרט ומרכז אירופה בכלל. העיר מהווה אבן שואבת למהגרים מכל קצווי הממלכה וממזרח אירופה ואוניברסיטת וינה מהווה עבורם מרכז השכלתי שמתפתח ומחדש בלא מעט תחומי ידע. באוניברסיטה הזאת, מהעתיקות בעולם, נחשפים רבים לסביבה רעיונית, השכלתית תוססת ודינמית. לא מעט מדענים בעלי שם, אמנים וסופרים רכשו שם השכלה או פעלו במסגרת האוניברסיטה הזאת. בשנת 1878 גם הרצל מצטרף לשורות אוניברסיטת וינה כדי ללמוד משפטים ונחשף לסביבה רעיונית מאתגרת.
בתקופה הזאת מגבש הרצל הסטודנט את השקפת העולם שעל פי עקרונותיה פעל אחר כך במסגרת התנועה הציונית.

הצטרפותו של הרצל להנהגת התנועה הציונית, בעשור האחרון של חייו, חולל שני מפנים משמעותיים מאד. האחד, מפנה בחייו הפרטיים – הפיכת הנושא היהודי למרכזי, כמעט יחיד, בהווייתו. השני, מפנה, מהפכה, בדמותה והשפעתה של התנועה הציונית על עתיד העם היהודי. הוא הגיח אל העולם הציוני ביום בהיר אחד וכבש את כל הבמות של התנועה המפולגת. הרצל ארגן את התנועה ליחידה אחת שהתמקדה במטרה המדינית – הקמת מדינת היהודים. באמצעות פעילותו האינטנסיבית ויצירותיו הכתובות הוא קירב מאד את מועד הקמת המדינה היהודית.

בנימין זאב הרצל היה עיתונאי, סופר, מחזאי, משפטן ומדינאי (יעדי הציונות), אבל יותר מכל הוא יזכר כהוגה הציונות המדינית. במאמר הזה נתמקד בהיבטים כלכליים של החזון ההרצליאני. ננסה להציג את המאפיינים הכלכליים שלו ולהשוותם עם המציאות שהתפתחה בארץ ישראל ובמדינת ישראל. האם המציאות שנוצרה בארץ דומה לחזונו של הרצל?

---

רקע רעיוני

בנימין זאב הרצלבנימין זאב הרצל מגיע לוינה, בשנת 1878, באמצע תקופה סוערת של צמיחה והתחדשות. בין 1850 ל-‏1900 צמחה אוכלוסיית העיר פי 4 בערך (Vienna), עדות לצמיחה והתפתחות בתחומים רבים ומגוונים. וינה היא מרכז תרבות והשכלה של הממלכה ההבסבורגית ולכן אבן שואבת לתושבי הממלכה. אחד הגורמים לצמיחה היא כמובן האוניברסיטה של וינה בה החל הרצל את לימודיו עם הגעתו העירה, והקמת מוסדות תרבות ומוסדות נוספים של השכלה גבוהה.

באוסטריה של אותן שנים (הרבע האחרון של המאה ה-‏19) מובילים העקרונות של המפלגה הליברלית למרות המשטר המלוכני. החשובים בין העקרונות האלו הם חופש אזרחי, ממשלה מייצגת (representative government), שוויון בפני החוק, מטבע סביר ומסחר חופשי ועוד. העקרונות, קיבלו ביטוי משמעותי בחוקה שהונהגה בקיסרות ההבסבורגית בשנת 1867. האקלים החופשי והחופש האקדמי, עודדו פיתוח דרכי חשיבה חדשות באוניברסיטאות והתחדשות אינטלקטואלית בכלל. המציאות הזאת עודדה הגירה מתמשכת של בעלי המוחות המעולים במרכז אירופה ובמזרחה, לוינה להיות חלק מהסביבה האינטלקטואלית ולתרום להתחדשות (Historical Setting). אלו משכו אחריהם גם סטודנטים וגם כוחות אחרים.

לימודי הכלכלה נערכו אז במסגרת בית הספר למשפטים ומדעי החברה. סביר להניח שסטודנטים בביה''ס הזה השתתפו גם בכמה קורסים בכלכלה ליברלית שנלמדו שם. גם הרצל, שלמד שם משפטים, כנראה נחשף לרעיונות הללו שחלקם כמו, התועלת השולית (שהיום הוא מושג יסוד), פותחו שם במהלך התקופה. הרעיונות של הרצל על מהות המדינה התחילו לצמוח ולהתפתח על העקרונות הליברליים שהיו מקובלים על המעמד הבינוני היהודי בוינה והיו גם חלק מהמורשת המרכז אירופאית. הרצל גם הושפע ממה שלימדו פרדריך הגל (George Wilhelm Friedrich Hegel) וממשיכי דרכו. מהם הוא כנראה לקח את הרעיון שהמדינה היא המנהל האחראי על הפיתוח הלאומי (עמ' 7, Adler).

הרצל, שלמד משפטים מפי אנטון מנגר ויעקב פון שטיין, שהיו גם תומכים של רפורמות סוציאליות, ודאי גם הושפע מהשקפת העולם שלהם. הרצל קיבל את העיקרון הליברלי של זכות הקניין (private property right), כעיקרון חיוני למימוש היוזמה החופשית והחופש האזרחי. אבל הטקסט של ספריו מזכיר לנו את עיקרון היד הנעלמה של אדם סמית, (יש יד בלתי נראית אשר גורמת לבני אדם שבפעילות הכלכלית דואגים לאינטרסים הפרטיים שלהם, לקדם מבלי להתכוון אינטרסים של הכלל). זאת כנראה המשמעות של ביטויים כמו:

1. '' ..... מתוך שכל יחיד יחשוב שהוא מעלה רק את עצמו, הכלל כולו יהיה מורם'' (מדינת היהודים, עמ' 76),
2. ''כיצד ניתן לכוון אל נקודה מסוימת המוני-אדם שאינם סרים לפקודה?'' (שם, עמ' 60),
3. ''.... הם עשו למען האנושיות כולה – ואף-על-פי שהתכוונו רק לטובת עצמם'' (אַלְטְנֵיילַנְד, עמ' 165).

מצד שני העקרונות הליברליים האלו לא היו קדושים בעיניו כמו בעיני הליברלי הטיפוסי. לכן ראוי שבעת הצורך המדינה תתערב אלא שעליה לעשות זאת באופן צודק ולא שרירותי. מאז התקופה שלו בפריס (1891 – 1895), שם למד את פרטי המדיניות של ''עזרת העבודה'' (work aid program) הוא עסק בפיתוח הרעיון. הוא גם כתב ודיבר על מערכת פנסיונית והצורך של המדינה לקחת אחריות על הנזקקים (פרקים 2, 3, Adler).


אוטו פון ביסמארקכעיתונאי המעורה בסביבתו הרצל, כנראה, גם הכיר את המדיניות הסוציאלית של ביסמארק, קאנצלר גרמניה בשנים 1871-1890. באמצעות פיקוח (רגולציה) של המדינה, ביסמארק קיווה למתן את העיוותים הבולטים של הקפיטליזם ועל ידי כך להרגיע את תביעות האופוזיציה לרפורמות יותר רדיקליות (עמ' 9, Adler). למרות התנגדות תקיפה של הליברלים ביסמארק העביר חוקים להבטחת ביטוח, בריאות, תאונות וזִקנה. הוא גם הנהיג הגבלות על עבודת נשים וילדים ועל מספר שעות העבודה המקסימליות (Bismarck). על כך, כנראה, כתב מילטון פרידמן שגרמניה הקיסרית היתה ''המדינה המודרנית הראשונה שהפעילה תוכנית רווחה נרחבת, ..... '' (החופש לבחור, עמ' 107). זה היה המודל הראשון של סוציאליזם מונהג על ידי המדינה (State socialism), מה שבימינו מכנים מדינת רווחה.

הרצל גם הכיר את עקרונות הקואופרציה וחשב שהחקלאות הציונית צריכה להיות מאורגנת כאגודת יצרנים שיתופית (עמ' 97, שילוני, 1990). הוא כבר ודאי ידע אז (1896) על מפעל ההתיישבות היזומה בחבל פוזאן, שיצא לדרך בשלהי כהונתו של ביסמארק. התוכנית הזאת אורגנה לפי עקרונות קואופרטיביים על אדמות מדינה והיו מעורבים בה אנשים מהתנועה הציונית כמו פרנץ אופניהמר (Adler, p. 111-113; Shafir, p. 149-152).

בנימין זאב הרצל שגדל בבודפשט ובוינה על עקרונות ליברליים נחשף בחייו לרעיונות נוספים במהלך לימודי המשפטים בוינה וגם אחר כך בפריס ושוב בוינה. מצד אחד הוא היה ליברל שראה בהגדלת החופש והיוזמה הפרטית מנוף יעיל לקידום הרווחה של הפרט. לשם כך יש, כמובן, לבצע שינויים מהותיים במוסדות המדינה. הליברל של אותה תקופה האמין שחופש כלכלי הוא גם תנאי הכרחי להגשמת חופש מדיני (עמ 5 – 7, פרידמן, 1977).

מצד שני, הרצל ראה את הצורך בהנהגת רעיונות סוציאליסטים מתונים, יחסית, בנוסח המדיניות שהנהיג ביסמארק בעשור השני לכהונתו כקאנצלר גרמניה. גם נושא הרווחה וגם נושא ההתיישבות הקואופרטיבית, אמורים להיות באחריותה ובניהולה של המדינה (הכלל). הרצל מציג עמדה ש- Shafir מכנה ליברל-סוציאליסט: הוא ממזג למכלול אחד את היוזמה החופשית וזכות הקניין עם אחריות המדינה (התנועה) לרווחת תושביה ולמפעלי הפיתוח הגדולים.

---

החזון

שער הספר ''מדינת היהודים''פרשת משפט דרייפוס היוותה עבור הרצל את החלק האחרון בבית הספר של החיים. האירועים סביב המשפט היו אולי גם הנדבך האחרון בהתפתחות של הרצל מעיתונאי למתקן חברתי-מדינאי שבאמתחתו יש גם פתרון לבעיית העם היהודי – מדינת היהודים. הרצל, כליברל-סוציאליסט, מתחיל את דרכו בתנועה הציונית, בקיץ של 1895 (לפני כ-‏110 שנים), בשיווק הרעיון של פתרון בדמות מדינה יהודית. בתחילת שנת 1896, מציג הרצל את הפתרון לציבור הרחב באמצעות הוצאה לאור של מדינת היהודים. הספר הוא ניסוח תמציתי וברור של החזון, מדינת היהודים ומאפייניה, כולל הדרך להגשמתו. בספר ''.... באה לידי ביטוי שאיפתו של הרצל להקים לעם היהודי ארץ למופת ובה חברה סובלנית פלורליסטית ומתקדמת'' (הראל, 1996, עמ' יא).

הספר, מדינת היהודים, היווה בעצם כלי להעלות את בעיית היהודים לדיון פומבי. באמצעות הספר הרצל מציג את המודל לפתרונה המדיני-כלכלי-חברתי של הבעיה באמצעות ריכוז העם בטריטוריה אחת. אבל הוא העדיף לא להציג פרטי פרטים כדי לא לגרום לבִלבול (מדינת היהודים, 1996, עמ' 38). הספר השני של הרצל, אַלְטְנֵיילַנְד, שיצא לאור בשנת 1902, מציג את הרעיון הלכה למעשה – באמצעות רומן על החיים במדינה שהוקמה על בסיס החזון, בשנת 1923. שני הספרים יחד, המציגים את מאפייניו הכלכליים של החזון, מאפשרים לזהות את השקפת העולם הכלכלית של הרצל.

לפני שהרצל מציג את המודל שלו הוא מציג את כלי הביצוע של התוכנית וזה כשלעצמו מעיד אופיו של המודל (או החזון). ''אגודת היהודים'' (Society of Jews) היא הגוף הרעיוני, המוביל והמפקח על ביצוע התוכנית שיזם. מקור הסמכות של האגודה היא ההתאגדות של כל היהודים המכירים ברעיון המדינה היהודית סביבה. היא תנהל את המשא ומתן עם השלטון בארץ שתבחר בשם העם היהודי. היא גם תנהל כמו מועצת מנהלים או ממשלה את תהליך ההתיישבות. את התוכניות של ''האגודה'' תוציא אל הפועל ''החברה היהודית'' (the Jewish Company) כחברה עסקית לכל דבר. היא תוקם כסוכן הביצוע של ''האגודה'' שפועל על פי עקרונות כלכליים-עסקיים טהורים, של רווח והפסד. ''החברה'' תטפל בחיסול ענייני העולים בארצות המוצא והיא גם תארגן ותניע את הפעילות הכלכלית בארץ היעד.

על פי הרצל, כדי להצליח על ''החברה'' להימנע מהחלטות ומעשים חפוזים ועליה גם לנצל את מיטב הידע הקיים. ראשית, כדי למנוע אסונות תהליך ההגירה לא צריך להתנהל בחיפזון אלא בהדרגתיות. כדי לא לפגוע בערך הנכסים הכלכליים הנשארים מאחור, תפעיל (תחכיר, תשכיר) אותם ''החברה'' עד לרגע המתאים למכירה – כאשר המחיר הוא אופטימלי. כך גם תנצל את היתרון לגודל ברכישה ומכירה של קרקעות להתיישבות בארץ היעד. בייסוד ובבנית המדינה החדשה לא צריך להמציא את הגלגל מחדש אלא לנצל את מיטב הידע החברתי-טכנולוגי הקיים בעולם שרוח היוזמה, היזמות, היא המנוע העיקרי להתפתחותו. העובדה שמרבית הישובים והמפעלים שיוקמו יהיו חדשים מן הייסוד, שילוב קידמת הידע תהיה זולה בהרבה בהשוואה לארצות מהן יבואו העולים (מדינת היהודים, 1996, עמ' 25).

החברה מיועדת להיות הכוח המניע של התהליכים הכלכליים בארץ היעד. היא תעסוק בתכנון וביצוע תהליך ההגירה ובמקביל בהקמת התשתיות הראשיות כמו דרכים, מסילות ברזל ומפעלים. קודם מפעלים, פשוטים יחסית, שיספקו מזון וביגוד (ביצור המוני) לעולים הראשונים ואחר כך תעבור ''החברה'' בהדרגה להקמה וניהול מפעלים יותר מורכבים. למרות היתרון לגודל אסור לחברה לדכא את היוזמה החופשית.

אנו קולקטיביסטים רק במקום שדורשים זאת הקשיים העצומים של המשימה. בכל השאר אנו רוצים לשמור ולטפח את היחיד על זכויותיו. מן הראוי, שהקניין הפרטי, כבסיס הכלכלי לעצמאות, יתפתח אצלנו התפתחות חופשית ומכובד. ואכן, אנו נאפשר כבר לפועלינו הבלתי-מקצועיים הראשונים להתקדם ולהגיע מיד לקניין הפרטי.

שם, 1996, עמ' 25.

זוהי הצהרה של הרצל על החשיבות של היוזמה החופשית וזכות הקניין, למרות העליונות שהוא מעניק לכיוון המשק-הכלכלה מלמעלה לפחות בשלבי ההתחלה.

הוא מדגיש כי ''החברה היהודית'' היא גוף שמיועד להניע את תקופת המעבר. עבודת ''החברה'' תניע את תהליך ההגירה וזה ביחד עם פעולות ''החברה'' בארץ היעד יניע את השווקים. התפתחות השווקים תמשוך מהגרים חדשים, גם כאלו שיוכלו לערוך את המסע בכוחות עצמם – שרוח היוזמה הפרטית תניע. לאחר שהמשק יתחיל להתגלגל בכוחות עצמו אמורה ''החברה'' להעביר את נכסיה לשליטת ''החברה החדשה''- גם זה בהדרגה. ''החברה החדשה'' היא ארגון של קואופרטיבים, חברה שיתופית, המורכבת מארגונים שיתופיים קטנים יותר, למטרות כלכליות שונות. המעבר ההדרגתי אמור לאפשר ל''החברה'' צבירת הכנסות כדי לכסות את עלויות התפעול של החברה. במשך תקופת האחריות שלה. גם כאשר ''החברה החדשה'' מתחזקת והולכת נשאר מרחב ניכר לפעולת היזמים הפרטיים(אַלְטְנֵיילַנְד, עמ' 237-233; Adler, p. 89-90).

אַלְטְנֵיילַנְד, לוקח אותנו לסיבוב בעמק יזרעאל ולביקור ב''כפר חדש'' (התיישבות קואופרטיבית) לאסיפת בחירות לקראת בחירת נציגים לקונגרס הארגוני. זהו ישוב (מושב כנראה) חקלאי מחלוצי המסגרת הקואופרטיבית שיש לו במה להתפאר בקשר להצלחותיו בענפי החקלאות ובמוסדות לדוגמה שהקים. אחר כך אנחנו מבקרים ב''משק המופתי'' שהוקם על ידי חברת צדקה, ומתנהל בצורה קפיטליסטית. זהו משק מעורב, חקלאות ותעשייה, המתנהל על פי הידע המתקדם ביותר ומהווה מעין מרכז שיקום (בית סוהר) לפושעים (שם, עמ' 213-215). ויש כמובן את הגוון המעורב, עסק פרטי שעובדיו התאגדו למטרות צרכניות וחיסכון. לבסוף כל חברי ''החברה החדשה'' מכוסים בביטוח בריאות, אסון, זקנה ומות (שם, עמ' 129-130).

החזון של הרצל הוא ליצור חברה יהודית שהמבנה הקואופרטיבי הוא המנוע העיקרי להתפתחותה. זו חברה שיודעת ומצליחה לנצל את קידמת הידע האנושי לצרכיה. המבנה הזה משאיר מקום מכובד ליוזמה הפרטית- החופשית ורואה בה שותף מכובד ורצוי. יחד עם זאת, יש לא מעט הטבות (ביטוח בריאות למשל) שמבטיחים את הבחירה בקואופרציה כדרך חיים עיקרית. כתוצאה ממשקלם של הארגונים הקואופרטיביים, התנהלות המשק נקבעת על ידי הנהגת הארגונים הללו.

הרצל לא חזה מדינה ככל המדינות אלא יעד לה תפקיד של מדינה לדוגמה לכל העמים. כפי שהדברים מוצגים בשני ספריו, המדינה היהודית תהיה בנויה על הסבלנות והסובלנות על הזכות (והחובה) לעבודה ושרותי רווחה נרחבים ונדיבים.

---

על הביקורת

הרושם שהשאיר ספרו הראשון של הרצל, מדינת היהודים, על העם, ואפילו מעבר לכך, היה גדול עד כדי כך שדי מהר הוא תורגם לשפות רבות, כולל עברית ואידיש. הספר העלה את הבעיה היהודית ושאלת פתרונה, לדיון ציבורי ופומבי. וכרגיל במקרים כאלו היו שקיבלו את הדברים בהסכמה ובהתלהבות והיו שהגיבו בביקורת ובהתנגדות. שני הספרים של הרצל (מדינת היהודים ו- אַלְטְנֵיילַנְד) ביחד עם פעילותו של הרצל היו כאלה שהפכו את הרעיון של שיבת ציון לאבן יסוד של התנועה הציונית (ביין, עמ' 34-45).


אשר גינצבורג (''אחד העם'')אם בתחילת הדרך, צאתו לאור של מדינת היהודים, עוד לא הוכרעה השאלה אם מדובר בארץ ישראל הרי במועד צאתו לאור של אַלְטְנֵיילַנְד השאלה כבר הוכרעה. את הביקורת על חזונו ותקוותיו של הרצל מייצג כאן הסופר אחד העם שהגיב בחריפות אחרי צאתו לאור של הספר השני. אז אפשר היה לבחון את החזון הכתוב מול המציאות הקיימת בארץ ישראל. כך עושה אחד העם, שמכיר את הארץ לפחות כמו הרצל, במאמרו (אלטניילַנד).

כדי לרדת לשורש העניין שואל אחד העם שתי שאלות עקרוניות שסביב התשובות להן מתרכזת הביקורת שלו.

1. האם אפשר ליישם את החזון הסובלני של הרצל כאשר לוקחים בחשבון את המציאות הידועה בארץ ישראל?
2. האם בכלל ניתן ליישם את החזון גם בארץ רחבה מספיק, ריקה מאדם בעלת אדמה פוריה?

על פי, נאומו של ג'ו (יוסף) לוי שעמד בראש המבצע כמנהל ''החברה היהודית'', נסתיימו ההכנות תוך ארבעה חודשים. במציאות של אותם ימים, מסביר אחד העם בפירוט רב, זה דמיוני, לא ריאלי לצפות שההכנות הללו יסתיימו בקצב כזה. גם הצפייה לקלוט הגירה של כמה אלפי יהודים ביום, כבר במהלך השנה הראשונה של המבצע תהיה מאד לא מציאותית. בודאי שהדיווח של ג'ו ששוק הסחורות לפי צרכי העת הראשונה נוצר תוך שנים-שלושה חודשים, הוא לא מציאותי. זה בלתי מציאותי לחשוב דבר כזה כאפשרי אפילו מיישבים ארץ ריקה מאדם.

כאשר מתייחסים לארץ בה כבר יש תושבים, עסקים ופעילות, אפילו מוגבלת כפי שהרצל פגש בביקורו בארץ, העסק מסתבך עוד יותר. הצפי המשתמע מהכתוב בספר הופך לעוד יותר לא מציאותי. אחת הדוגמאות שהוא מציג היא סיפור רכישת הקרקעות, כולן פוריות, הנחוצות תוך ארבעה חודשים ב''מקח שווה'' (=במחיר זול יחסית). אם אכן בוצע הדבר מדובר על ''אלפי אלפים דונם'', כך שמיד עולה השאלה איך קורה דבר כזה בלי שבעלי הקרקעות יחושו בכך ובלי שמחירי הקרקעות יעלו באופן משמעותי? והנה עוד תעלומה בהקשר הזה:

....... קשה מעט להבין, איך התחכמה החברה החדשה למצוא אדמה מספקת לכל המיליונים מבני ישראל אשר שבו מן הגולה, אם כל האדמה שהיו הערביים עובדים לפנים, כלומר רוב האדמה הטובה שבא״י, נשארה בידם גם עתה „ולא ניטל מהם כלום“…

אחד העם, אלטניילַנד

כאשר חושבים ושוקלים את דבריו של אחד העם עולות שאלות נוספות כמו, אם קצב הצמיחה הכלכלית המשתמע מתיאורי האידיליה שבספר הוא מציאותי. האם מציאותי לחשוב שלאחר 20 שנה, לרשות התושבים, בעיר ובכפר, עומדים כל השכלולים והאמצעים (שהם רבים ומתקדמים) שמתוארים בספר? כל זה קורה, הפלא ופלא, כאשר המשק מתפקד כהלכה בדיוק כפי שתכנן ג'ו, ללא משבר כלכלי או סתם בעיות, כאילו הוא קיים בממדיו מימים ימימה.

בכלל, אומר אחד העם, קצב ההקמה של התשתיות (דרכים, מסילות רכבת, מים ואנרגיה), לצרכי אוכלוסייה של מיליונים כפי שמשתמע מהספר (אַלְטְנֵיילַנְד), ובהיקפים עליהם מדובר (למשל קשר מסילתי לכל המזרח הקרוב ואירופה) הוא מהיר בהרבה מהסביר. בודאי שהוא אינו חושב שקצב ההגירה המשתמע הוא סביר. לכן הוא מסכם:

אמת, כי שם אנו עומדים בשנת ת''ת, ופה – בשנת תרפ''ג. אבל היא הנותנת: תחית ישראל שתהא באמת תחית ישראל, ...... אינה יכולה לבוא „בנשימה אחת“, על ידי אקציות וחברות של שותפות בלבד. אידיאל היסטורי דורש התפתחות היסטורית, וההתפתחות ההיסטורית מתנהלת לאטה.

אחד העם, אלטניילַנד

אני נוטה לחשוב שהביקורת של אחד העם מציבה סימן שאלה גדול על הפרוייקט של הרצל. אבל הבעיה שלנו לא קשורה לקצב ההגשמה של החזון יותר קשורה להשקפת העולם המשתמעת ממנו.

---

ממשיכי הדרך

בראשית המאה ה-‏20 היתה להנהגת התנועה הציונית בגרמניה ובאוסטריה השפעה רבה על המתרחש בתנועה הציונית העולמית. מצד אחד משרדי ההנהלה של התנועה העולמית מוקמו בארצות אלו (וינה וברלין). מצד שני מנהיגי התנועה הציונית בארצות אלו תפסו עמדות מרכזיות בהנהגת התנועה העולמית. לכן קשה להתעלם מההשפעה המעצבת של אישים כמו, בודנהיימר, וורבורג, רופין, אופנהיימר ועוד (גם הרצל כמובן), על מה שהתכוונה לעשות ומה שעשתה בפועל התנועה הציונית העולמית בעשור הראשון של המאה ה-‏20. במיוחד התבטא הדבר בפיתוח היסודות, העקרונות, של מעשה ההתיישבות בתנועה הציונית.

אנשים אלו הושפעו מאד מן הרעיונות והנסיונות של רפורמה אגרארית ומתנועת הקואופרציה שהתפתחה והתפשטה באירופה. הם הכירו היטב את מפעל ההתיישבות היזומה שהוביל ביסמארק בחבל פוזאן. ד''ר פרנץ אופנהיימר אפילו היה מעורב במעשה ההתיישבות היזומה בחבל פוזאן, כאשר כיהן כרופא באזור עצמו. אופנהיימר, שהיה גם סוציולוג, כלכלן והיסטוריון, עסק בקידום רעיונות הקואופרציה על אדמת הלאום. אדם יהיה רשאי לעבוד עבור עצמו, תוך החזקת בעלות על אמצעי יצור חוץ מקרקע. הצורה המועדפת להתיישבות בעיניו היתה הקואופרציה. בדרך זו, טען, ניתן לנצל יתרונות לגודל על ידי חקלאים קטנים (ברכישת אמצעי ייצור, הובלה ושיווק). הצורה הקואופרטיבית אפשרה הסדרת העבודה לאורך עונות השנה וגם חלוקת רווחים ושכר דיפרנציאלי בהתאם לכמות העבודה והפריון (שילוני, 1990, עמ' 96-99; Shafir, p.149-151).


ד''ר פרנץ אופנהיימרסביר להניח שאת עמדתו התומכת ברעיונות הקואופרציה פיתח אופנהיימר בתקופה שעבד כרופא באזור ההתיישבות היזומה. אבל הוא התמקד בעיקר במגזר החקלאי. הרצל שהכיר את אופנהיימר ואת עמדתו היטב ואף הושפע ממנו כאשר פיתח את רעיונות הקואופרציה שלו. לכן הרצל בחר לקדם את אופנהיימר לעמדה יותר מרכזית בנושא ההתיישבות. במסגרת הקונגרס הציוני השישי, בשנת 1903, הוצג אופנהיימר בפני הבאים ונשא הרצאה בה הציג את רעיונותיו לפיתוח היישוב הכפרי והכלכלה הלאומית. אפילו מינו אותו למשרה שבאמצעותה יתאפשר לו לקדם את רעיונותיו לשפת המעשה. אלא שזמן לא רב אחר כך הרצל נפטר ויישום הרעיון התעכב עוד שנים ארוכות למרות שלא ממש חסרו מועמדים לשאת במשימה (שילוני, 1990).


ארתור רופיןכאשר נזכרים בביקורת של אחד העם על הציפיות המוגזמות של הרצל, העיכוב הזה בולט עוד יותר. בסופו של דבר הוביל רופין מהלך שבעצם יישם את הרעיון הגרמני של התיישבות יזומה בפוזאן. כך או כך לקראת סוף העשור הראשון של המאה ה-‏20, החל תהליך ההתיישבות הקואופרטיבית בסיוע התנועה הציונית, אבל גם אז לא היה זכר לקצב ההתפתחות המשתמע מ אַלְטְנֵיילַנְד.

---

המציאות

כאמור ההתיישבות הקואופרטיבית, במימון התנועה הציונית החלה את דרכה בארץ ישראל לאחר הרבה ירחי לידה. בניגוד למשתמע מספרו (אַלְטְנֵיילַנְד) של הרצל, במציאות התפתחו כמה צורות ישוב שיתופיות-קואופרטיביות. מצד אחד היו הקיבוץ והקבוצה ובהמשך מושבי העובדים (שילוני, 1991, עמ' 5; Shafir, p.163-165). הצמיחה המשמעותית של ההתיישבות הקואופרטיבית החלה עם העליות של בוגרי תנועות הנוער ולאחר שנגמרו הויכוחים על הדרך בתחילת שנות ה-‏20 של המאה הקודמת. את המפנה סימנה הקמת הסתדרות העובדים הכללית שהיתה בעצם אירגון גג של קואופרטיבים הדומה ל''חברה החדשה'' בחזונו של הרצל.


מתיישב חדש באלטניילנדלמי שלא זוכר ההסתדרות כללה ארגוני (ועדי) עובדים, ארגוני צרכנים, ארגוני שיווק ואפילו מפעלי ייצור שונים. אל נשכח את קופת חולים, גופי הרווחה ועזרה הדדית. את חברת העובדים, אגודה שיתופית, הקימה ההסתדרות כדי לנהל את המשק ההסתדרותי שהיה חלק חיוני מאד של הכלכלה הארץ ישראלית. ההסתדרות גם השקיעה הון בהרבה יעדים כמו, התיישבות חקלאית, סופרמרקטים, חברות בניה ומפעלים מסוגים שונים. בנק הפועלים היה אחד המפעלים הללו, כמו גם סולל בונה, ועוד.

בעצם ההסתדרות באמצעות ארגוניה השונים הפכה לממשלה בפועל של הישוב היהודי – של המדינה בדרך. זה הרי מה שיעד הרצל ל''חברה החדשה'' - להחליף את מדינת הלאום. בשני מובנים של הצמיחה הכלכלית והתפתחות הקואופרציה בארץ ישראל, לא התגשמה התחזית של הרצל:

1. הרצל יעד לכל התהליך עד לסיומו, 20 שנה ואילו התנועה הציונית נזקקה לתקופה דומה של הכנות בלבד.
2. הרצל לא צפה את האיבה, העוינות, למפעל הציוני שהתפתחה אצל הערבים (Adler, p. 139-142).

במשך הזמן החלו לקום בישובים החקלאיים גם מפעלי תעשיה. גם המגזר הפרטי התפתח, אבל בקצב משלו. אחת הסבות לכך היתה הנטיה של הממסד הציוני לתמוך בהתיישבות החקלאית הקואופרטיבית.

בשנים שלאחר קום המדינה נמשכה מדיניות ההתיישבות שהחלה להכות שורשים תחת הנהגתו של הרצל וכך גם ההתייחסות לתנועת הקואופרציה וההסתדרות. לכן, כוחה של תנועת הקואופרציה המשיך להתרחב ולהשתכלל. עד כדי כך שבימים הרחוקים ההם, שנות ה-‏50, אפילו שימשו מקורות ההון של ההסתדרות וחברת העובדים לממן תקציבי ממשלה. ההסתדרות נכנסה להסדר הזה מעמדת כוח אלא שהסידור הזה בסופו של דבר ייבש את מקור ההון עיקרי של המשק ההסתדרותי (הרפורמה בקרנות הפנסיה). אבל באותם ימים רחוקים, אפשר היה לחשוב שהחזון של הרצל הוגשם וימשיך להתפתח הלאה ולכן לא ננקטו אמצעי זהירות.

---

סיכום

אַלְטְנֵיילַנְד – ארץ חדשה-ישנה – היא תחזית ורודה מאד על התגשמות תוכניתו האסטרטגית של הרצל עבור העם היהודי – מדינת היהודים – כעבור 20 שנה. בין השאר התוכנית הזאת התבססה על רעיונות שלמד הרצל, באקדמיה ומן המציאות של אותם ימים רחוקים. למרות שהכיר את יתרונות מערכות בה מככבות זכויות הקניין והיוזמה הפרטית בחר הרצל תוכנית אסטרטגית עם דגשים אחרים. בתוכנית הזאת המבנה הקואופרטיבי הוא המנוע העיקרי להתפתחות (צמיחה) של החברה והכלכלה. מקור חשוב לגיבוש העמדה הזאת היא שיטת התיישבות שהפעיל ביסמארק בשלהי כהונתו בחבל פוזאן.

במציאות שהתפתחה בארץ-ישראל ואחר כך בישראל המבנה הקואופרטיבי, שחזה הרצל, היווה מנוע עיקרי לצמיחה, להתרחבות ולהתפתחות. מנקודת המבט של כלכלן, לחברה היהודית שקמה בארץ ישראל היו קווי מתאר דומים מאד לאלו של ''החברה החדשה'' שהרצל תיאר. מבחינת מבנה המשק הארץ-ישראלי והישראלי, התחזית שלו התגשמה. אבל קצב ההתפתחות של התהליכים הכלכליים וההיסטוריים, שהתרחשו בפועל, היה איטי בהרבה מ-‏20 השנה שקצב הרצל.

---

מקורות:

• הערה: כאשר ישנה התייחסות ספציפית לספר מדינת היהודים מדובר בהוצאה היותר מאוחרת.
• אחד העם (אשר צבי גינצברג),''אלטניילַנד'',פרויקט בן-יהודה, השלח, כרך י', חוברת ו', כסלו תרס''ג (סתיו 1902).
• ביין, א., עם הרצל ובעקבותיו, מאמרים ותעודות, מסדה, תל-אביב, תשי''ד.
• הרצל, בנימין זאב, מדינת היהודים – אַלְטְנֵיילַנְד, מ. ניומן, 1960.
• הראל, חיה, ''מדינת היהודים'' – ספר קטן שעורר מהפכה גדולה'', הקדמת עורכת למדינת היהודים, בהוצאת קשרתרבות, 1996.
• הרצל, תיאודור, מדינת היהודים – ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים (1896), קשתרבות, 1996.
• פרידמן, מילטון ורוז, החופש לבחור, עיקרי הכלכלה החופשית, דביר בשיתוף עם המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי, 1988.
• פרידמן, מילטון, קפיטליזם וחופש, אדם, ירושלים, 1977.
• שוורץ, משה, ''מקואופרטיב חקלאי ליישוב כפרי? סיפורו של מושב-העובדים: יבוע ושינוי בסביבה משתנה, אופקים בגיאוגרפיה, חוברת מס' 59, תשס''ד, 2004, עמ' 11-35.
• שילוני, צבי, הקרן הקיימת לישראל וההתיישבות הציונית, 1904-1914, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1990.
• שילוני, צבי, ''דברי תגובה של המחבר'', בחוברת דיון חוקרים על הספר בעריכת אלכסנדר, גבריאל ואיתן, דוד, המכון לחקר תולדות הקרן הקיימת לישראל, נובמבר 1991.

---