עיתונאים בזכות הסילוף והשחיתות

ד''ר דוד סיון

אחד התהליכים המאפיינים את תקופתנו הוא הכירסום במעמדה של העיתונות. מספרם של קוראי העיתונים נמצא בירידה מתמדת, ובין קוראי העיתונים גדלה והולכת הנטיה לא להתייחס באמון רב למה שמופיע בכתובים, לפחות בכל מה שנוגע לחדשות.
ישראל בר-ניר, עליתה ושקיעתה של המעצמה השביעית

לפני שנים, כשעוד הייתי צעיר, נהגתי להתחיל את היום בקריאת עיתון הבוקר. עם הזמן למדתי שאין צורך בכך כי חוץ מתחזית מזג האוויר העיתון לא מחדש לנו דבר. מהר מאד מצאתי מה לעשות עם הזמן שהתפנה לי ובמשך שנים כמעט שלא הצצתי בעיתון. אחר כך התפשרתי עם עצמי והתחלתי להשקיע זמן בקריאת עיתוני סוף השבוע, בעיקר עמודי הדעות אבל לא רק.

גם בשלב הזה של חיי למדתי מכך לא מעט. התחלתי להבין את משמעות הציטוט מדברי בר-ניר: קריאה ביקורתית היא מעשה חיוני כדי לא ליפול במלכודות המצויות בעמודי החדשות. בעיקר למדתי איך לקרוא את ''האמת'' של בעלי הדעות השונים ואיך לעדכן בעקבות כך את ''האמת'' שלי. והנה אורו עיני: גיליתי מי מבעלי הדעות (לפחות חלק מהם) משרת איזו עמדה, מי מסלף ומי תומך על תנאי בשחיתות.

בזכות הסילוף

לפני מספר שבועות קיבלתי במייל קטע ממאמר של זאב גלילי ב''מקור ראשון''. הוא כתב: '' מסתבר כי מתחילת שנות התשעים מחקו הבנקים והמדינה 17 מיליארד דולר מחובות הקיבוצים. פירוש הדבר, שכל חבר קיבוץ קיבל מאזרחי ישראל מתנה בסדר גודל של 170 אלף דולר'' (הקיבוצניקים). סתם ולא פירט. כתבתי תגובה על הקטע לאיש ממנו קיבלתי את הקטע עם העתק למר גלילי. טענתי בהקשר הספציפי שדמגוגיה מתחילה מתי שמעלים את הטענות בדולרים כאשר הבעיה איננה כמה זה עולה לנו. ''אבל מי שמשחק במגרש החלקלק הזה כדאי לו לבדוק את המספרים לפני שהוא כותב אותם''.

להפתעתי גלילי ענה שהוא ציטט מ''דו''ח רשמי של המחלקה הכלכלית של התנועה הקיבוצית... מדוע אני לא צריך להאמין להם?''. כתבתי לו וביקשתי את המקור ועד היום לא קיבלתי תשובה. אבל בנתיים חיפשתי את המקור בעצמי ומצאתי שהסכום הנכון נמוך באופן משמעותי ביותר (שנתון התנועה הקיבוצית 2004, הפרק אומדן תזרים המזומן במגזר הקיבוצי בשנים 1997-2003, עמ' 4). אינני יודע בביטחון האם זהו סילוף או פשוט טעות אבל חוסר התגובה של גלילי מעלה חשד שנוח לו מאד עם התוצאה הלא נכונה.

עו''ד נדב העצני מבכה את ההגירה מירושלים. על פי התיאוריה שלו כתבי הפלסתר שנכתבו בעיתונות נגד המטרופולין המרתק הוא מן הגורמים להגירה הזו. אנשים עזבו את ירושלים לטובת מקומות אחרים בארץ בגלל מה שנכתב בעיתונים (לטענתו בעיקר ב''הארץ''). ''שוב ושוב השמיצו תושבים לשעבר את העיר, מתעלמים מהמציאות, ... בני המעמד הבינוני, הפכו עיוורים למה שמתרחש סביבם ... ההשמצה המתמדת גרמה לנטישה מסויימת של העיר והובילה אלפים להחליף את טבור העולם בהתנחלויות חסרות השראה ברחבי הארץ '' (מבוכת ירושלים, מוסף שבת, מעריב, 10.6.2005, עמ' 10).

התיאוריה הזו שבני המעמד הבינוני עיוורים למתרחש סביבם אבל בונים את תמונת המציאות על פי העיתונות היא לא רצינית. יש כאן יותר מחשד שלעו''ד נדב העצני נגמרו הזרדים שברצונו להוסיף למדורת המלחמה הפוליטית נגד התקשורת ''השמאלנית'' העויינת. אז אם אין זרדים הבה נייצר כמה באמצעות כתבה עיתונאית.

מצאתי שתי דוגמאות, עו''ד נדב העצני ומר זאב גלילי, ולכן אני מניח שאפשר למצוא עוד רבות שבמתכוון או שבחוסר זהירות רציני מוציאים אל הפועל אמירות מסולפות המשרתות את מאווייהם הפוליטיים. באמצעות חופש הביטוי מזניחים בכוונה או ש''בטעות'' את הזהירות ואת בדיקת העובדות בהן משתמשים.

בזכות השחיתות

אִתְּרַע מזלי והפעם נפל בידי ''מטמון'' מאוזן פוליטית חוטא אחד מהימין וחוטא אחד מהשמאל. שני החוטאים הם עיתונאים. יחד עם זאת, מאחר שלא ערכתי חיפוש מושלם, יתכן מאד שיש לנו עוד דוגמאות של חוטאים.

ישראל הראל, איש ימין, שהיה בין מובילי גוש אמונים והיה גם ראש מועצת יש''ע, מודאג מהשחיתות ומהתנהלות התקשורת, שהוא כאילו לא חלק ממנה. הוא מנסה בכך למקד אותנו בבעיה מרכזית שלנו:

אנחנו מודאגים, גם המושחתים, כאשר ילדים רוצחים ילדים. והתקשורת, על פי ערכיה, גם קובעת מי הם האשמים: מערכת החינוך, המשטרה ומערכת המשפט. לא חלילה היא ומערכת הערכים הריקנית והנהנתנית שהיא מקדמת;…… רק מי שרוצה להרחיק את עדותו, היינו לרחוץ בניקיון כפיו, יכול להאשים את מערכת החינוך ואכיפת החוק.
הפושעים המסוכנים מכולם

הוא אכן ממקד אותנו על בעיית הערכים ומוסיף שהשחיתות היא גם ''תולדה של השחיתות בצמרת השלטון''. אבל הראל גם לא נמנע מביקורת נוקבת על תפקידה של התקשורת.

כדי למקד אותנו בליקויים בתפקודה של התקשורת הוא מזכיר לנו את פרשת ''משל האתרוג'' פרי יצירתו של העיתונאי הותיק אמנון אברמוביץ. כך מתאר את המשל אמנון אברמוביץ בעצמו במאמר שמסביר ו''מצדיק'', כשלושה חודשים יותר מאוחר, את עמדתו: ''דימיתי באוזניהם את שרון לאתרוג, שיש לשומרו בקופסה אטומה, מרופד בספוגית, צמר–גפן ונייר צלופן, לפחות עד תום ההתנתקות'' (בזכות הגיוס, בגנות ההשתמטות). ישראל הראל מביא את המשל כדוגמה לעולם הערכי של בכירי התקשורת ''... המפעילים, למעשה, ... סחטנות פוליטית על ראש הממשלה...'' (הפושעים המסוכנים מכולם).

אברמוביץ לא ממש מודה ששרון מושחת או שהעיתונאים ממש חסו על שרון. אבל בעיקר מתלונן על מבקריו: ''עכשיו הם עוטים על עצמם אדרת עיתונאית ומציבים בפנינו אתגר מקצועי. משגיחי כשרות תקשורתית, שמתיימרים להחליט מה כשר ומי טרף'' (בזכות הגיוס, בגנות ההשתמטות). אבל איפה הם היו המבקרים הללו כאשר שרון פיזר התנחלויות לאורך ולרוחב ''... ולבנו נחמץ, מדינית ומוסרית ...'' לטעמי הדו''ח של עו''ד טליה ששון, שהוזמן על ידי ראש הממשלה, מציג רק את קצה הקרחון של הבעיה המוסרית הזאת. מעניין איפה היה אז ישראל הראל?

אבל התעסקותו של ישראל הראל במשל האתרוג הזכירה לי את תפקידו בתקשורת. הרי כאן מתאימה לו ההגדרה שהציג אברמוביץ: ישראל הראל הוא סוכן השפעה. יעני לו מותר לנסות להשפיע. בהחלט מקובל וברור שבעמודי דעות (או בתוכניות רדיו וטלויזיה) יופיעו מאמרים שמנסים להשפיע על ציבור הקוראים (או השומעים). מכאן שלאמנון אברמוביץ מותר להביע את עמדתו שהעיתונות צריכה לגונן על שרון, בדיוק כמו שלהראל מותר להביע עמדה הפוכה בהקשר הזה.

בעיני הבעיה העיקרית של אמנון אברמוביץ היא שבאותה הזדמנות, לפני ש''הסביר'' את עצמו (בזכות הגיוס, בגנות ההשתמטות), הוא בהחלט נתן להבין שהשמירה על הפוליטיקאי תלויה בעמדותיו ומעשיו במישור המדיני-פוליטי. אם מעשיו ''נכונים'' מותר ואפילו רצוי לא להזכיר ביחס אליו בעיות כמו פגיעה בשלטון החוק ושחיתות. האם אברמוביץ יחידי בין העיתונאים?

מסתבר שלא. גם לא צריך ללכת רחוק. לפני יותר משנתיים, בתאריך 16.1.2003, פירסם ישראל הראל מאמר תחת הכותרת עדיפים כבר המושחתים שלי, בבחינת אם אינך מונע את מעשי השחיתות היה מושחת גם כן (If you can't beat em, join em!). מי שמטיף לנו מוסר וטוען ששורשי הבעיה הם ב''... מערכת הערכים הריקנית והנהנתנית'' של התקשורת הסתבך עד כדי תמיכה מילולית בשחיתות. האם ''רק מי שרוצה להרחיק את עדותו, היינו לרחוץ בניקיון כפיו, יכול להאשים... '' (הפושעים המסוכנים מכולם) אחרים? באיזה עולם ערכי חי ישראל הראל?

סוף דבר

חשפנו כאן שני עיתונאים בכירים שתומכים בגלוי בגישה פסולה בתכלית. כדאי לנו לחשוף את שאר העיתונאים שתומכים בגישה הזאת. אבל הרבה יותר חשוב לחשוף את אלו שכבר נוהגים על פי הגישה הפסולה הזאת. הרי גילוי האמת והיקף התופעה הוא שלב חשוב בדרך לפתרון ולפיתוח אמצעי בקרה ומניעה. ברוח אמירתו המפורסמת של השופט לואיס ברנדייס (1913), אור השמש הוא אמצעי חיטוי נחוץ בשלבי הטיפול הראשונים.