דברים בעקבות הסתלקותו מעולמנו של ה''אחד בדורו''.
בשעה טובה זכינו ויאסר ערפאת התבקש להצטרף לישיבה של מעלה. מוקדם עדיין להתנבא איך זה ישפיע על התפתחות יחסיה של ישראל עם הערבים, מה שכמובן לא מונע מכל מיני עיתונאים ושאר מומחים ויודעי ח''ן למלא את עמודי העיתונות ואת תוכניות הרדיו והטלוויזיה בניתוחים ''אנליטיים'' מבריקים כולל פסיקות חד משמעיות באשר למה שישראל צריכה לעשות או לא לעשות כדי שלא ל''החמיץ'' את ההזדמנות שנוצרה. רק הבוקר (22 בנובמבר) הזדמן לי לשמוע את יוסי ביילין מסביר למאזינים ברשת הרדיו הציבורית (NPR) כאן בארשת סמכותית איך שהנה נפתח ''חלון ההזדמנות'' (Window of Opportunity) ויש לעשות הכל כדי שישראל לא ''תפספס'' שוב (?).
מאיפה לקחתי את ''הארשת הסמכותית'' כי אחרי ככלות הכל מדובר בשידור ברדיו ולא ראיתי את פניו? פשוט – טון הדיבור שלו נשמע כאילו הוא מנסה לחקות את דוד לוי ודי לחכימא... (האנגלית שלו לפחות יותר טובה מזו של דוד לוי).
אבל מספיק עם העתיד. נחזור להווה ואולי קצת לעבר.
למקרא כל מה שהתפרסם באמצעי התקשורת על הנושא אין מנוס מלהגיע למסקנה שהעולם השתגע. אני מוכרח להודות שטעיתי בגדול כשחשבתי שדברי ההבל של אורי אבנרי או של גדעון ספירו מהווים את התגלמות הטמטום. חבר'ה יש לכם עוד הרבה מה ללמוד. תקראו את מה שכתב קרטר, תקראו את מה שאמר קופי, תקראו את מה שהכריז שיראק. אתם קטנים ליד גדולי עולם אלה...
אפשר היה לחשוב שאחד מחסידי אומות העולם הלך לעולמו. ראול ואלנברג לא מגיע לקצה קרסוליו. שינדלר? בסך הכל איזה שייגעץ שכביכול ניסה להכניס מקלות בגלגלי מכונת ההשמדה הנאצית. אמא תרזה? מי בכלל שמע עליה. המיתוס של ''מורשת ערפאת'' כבר מתחיל לתפוס את מקום המיתוס של ''מורשת רבין'' בקרב חוגי השמאל המתקדם בישראל. לא אתפלא לקרוא בחדשות שהכניסו את זה לתוכנית הלימודים בבתי הספר...
אורי אבנרי מתאר את התפעמותו מ''רגשי האהבה וההערצה שהוא עורר בקרב בני עמו''. נו, גם היטלר עורר רגשי אהבה והערצה בקרב בני עמו (למרבה הצער עולמנו מלא בחלאות שעונות על הקריטריון הזה). זו סיבה להתפלש בעפר רגליו?
לאחד מקרייני תוכניות הברברת (talk shows) ברדיו כאן מגיע פרס נובל על דברי ההספד הטובים ביותר שהושמעו על ערפאת: ''
מקובל שלא לאמר על המת אלא דברים טובים... 'ערפאת מת. זה טוב.'''
''You're not supposed to say anything about the dead unless it's good... He's dead. Good.''
כנראה שאותו קריין מודע למסורת היהודית של ''
אחרי מות – קדושים''...
המיסתורין האופף את סיבות המוות של ערפאת גם הוא תורם לא מעט למהומה. העיתונות הסעודית מלאה ברמזים על כך שהצדיק הזה לקה ב''מחלה המבישה'' (The Shameful Disease). אני סקרן לראות כמה זמן תימשכנה ''האהבה וההערצה'' של בני עמו אם אכן יתברר שאיידס היתה סיבת המוות.
ובאותו הקשר – מי הם בדיוק ''בני עמו'' שכל כך ''אהבו והעריצו'' את ערפאת? הרי הוא היה בסך הכל מצרי מלידה ולא ראיתי שבמצרים התרגשו במיוחד מפטירתו. נכון שלעת הגיעו לגיל העמידה הוא לקה ב''תזפן'' (תיסמונת הזהות הפלשתינאית הנרכשת) או APIS (Acquired Palestinian Identity Syndrome), מחלה שהוא לא היחיד שהתפאר בה, אבל זה עוד לא עושה את הפלשתינאים ל''בני עמו''.
התפתחות אחרת בנושא סיבת המוות, שמראה שהפלשתינאים למדו משהו מהישראלים, היא הצהרתו של אותו קרוב משפחה שזכה לקבל את רשותה של סוהא לעיין בדוחו''ת הרפואיים שלאחר המוות. לדבריו ''לא נמצאו הוכחות'' לכך שערפאת הורעל, מה שמשמיט את הבסיס מההאשמות שישראל הרעילה אותו. אבל מה הוא אומר בהמשך? ''זאת לא הוכחה לכך שישראל באמת לא הרעילה אותו''. כנראה שהוא למד משיטות החקירה של עדנה ארבל. אצלה ''חוסר הוכחות'' לא היווה מעולם סיבה לזכות חשוד. הגישה של ארבל היתה שחוסר הוכחות הוא הראייה הטובה ביותר לאשמתו של חשוד – כי אם אין הוכחות, משמע שהחשוד השמיד אותן... ראיתי את הטעון הזה גם אצל כמה ממשתתפי הפורום כאן בקשר לנתניהו. נדמה לי שגם רמי נוידרפר היה אחד מהם (עכשיו הוא משתלח בצורה דומה בקשר לליברמן).
ימים יגידו אם בהיעדרו של ערפאת מהזירה יחול שינוי של ממש אצל הערבים בגישתם לסיכסוך. אבל נכון לשעה זו ברור שאצל השמאל המתקדם בישראל ושאר אבירי אוסלו לא חל שום שינוי והם ממשיכים לזמר את הפזמונים של המאה שעברה.
כמו שעד היום יש ביניהם כאלה המדקלמים שירי הלל לסטאלין ''שמש העמים'' ומשטרו, הם ממשיכים וימשיכו עוד שנים רבות לספר על גדולתו של ערפאת היחיד ואין שני לו.
דברים בעקבות הסתלקותו מעולמנו של ה''אחד בדורו''
