מדינת ישראל החליטה, כבר לפני הרבה שנים, שהיא מפריטה את המשק הציבורי ומפרקת את המונופולים אם אפשר. ראשית מונופול מטבעו מתנהל בחוסר יעילות והמחירים לצרכן גבוהים. המשמעות היא שהמונופול משתמש באמצעי ייצור על חשבון פעילות כלכלית יותר יעילה – ביזבוז. ממשלה, כל ממשלה, לא בנויה (לא מסוגלת) לנהל את משימותיה ביעילות לא כל שכן עסק כלכלי. אבל יזם פרטי ינהל את אותו העסק ביתר יעילות, גם אם מדובר במונופול.
''הכוח'' של היזם הפרטי נובע מפעילותה הברוכה של ''היד הנעלמה'': מעין יד שדואגת שיווצר ויתקיים סדר כלכלי מפעולותיהם, ללא הכוונה, של בני האדם כאשר כל אחד ואחד מהם שואף לקדם את האינטרסים הפרטיים שלו (פרידמן מילטון ורוז,
החופש לבחור - עיקרי הכלכלה החופשית, דביר, 1988, עמ' 33). הסדר הזה גם כולל מימוש יעיל של האינטרסים של הכלל.
תפקיד הממשל דומה לתפקידה של מערכת השמן במכונית. אמנם השמן לא מניע את המכונית אבל היא לא תיסע רחוק בלי שמן או עם תקלה במערכת השמן. הממשל צריך ליצור את כללי המשחק הכלכלי ולתחזק (לאכוף) אותם כמו שבעל הרכב צריך לשמור על תפקודה של מערכת השמן במכונית. על פי המשתמע מספרו של אדם סמית (
עושר העמים, 1776) וכלכלנים מאוחרים יותר, מדובר במערכת ממשל מצומצמת שנועדה להבטיח את שימון המנוע הכלכלי.
מהמידע שזורם על תהליכי ההפרטה של החברות הציבוריות עולה תחושה מוזרה של אי בהירות מי הוא בעל הבית. לעומת זאת חברות שהופרטו ''נזקקות לסיוע המפריט – הממשלה כדי לעמוד בתחרות. ישנו גם המקרה של חברות פרטיות, כמו הסלולריות, שגורפות רווחי עתק בגלל הצורך לערב את הרגולטור.
א. מיהו בעל הבית, אנחנו או הם?
חברת החשמל היא מונופול ציבורי שהתכנית שגובש עבורה היתה כזאת שתפרק את המונופול ותפריט את חלקיו. הרעיון המרכזי היה שחברת החשמל היא מונופול גדול ''מידי'' ביחס לגודלו של המשק – מצב שמעכב ומקשה על התפתחותו הבריאה של משק החשמל בגלל מגבלת הלווה הבודד (
הפרטה ואיכות המים - שוב). הפירוק וההפרטה יהפכו את משק החשמל במדינה ליותר תחרותי, יותר יעיל וירחיקו את מגבלת הלווה הבודד. עם הזמן, התפתחות כזאת תיצור תהליך של התפתחות תחרות שתייעל את הייצור ולכן תביא לירידת מחירים (לרווחת הצרכנים).
אבל תהליך ההפרטה היה תקוע בגלל התנגדות ועד העובדים בגיבוי ההנהלה. בבנק דיסקונט תהליך ההפרטה נתקע בגלל אי הסכמת ועד העובדים לתהליך המכירה שבעצם החל. עד לא מזמן היה ברור שהאסטרטגיה של עובדי החברות הללו היא למנוע את תהליכי הפירוק וההפרטה. אבל בזמן האחרון אנחנו שומעים שועדי העובדים מגלים ''נכונות'' להסכים ליציאה לדרך של תהליכי ההפרטה אבל מעמידים תנאים.
עובדי חברת החשמל הודיעו שיסכימו לכניסת יצרני חשמל פרטיים רק תמורת:
- קבלת היתר להקים ולהפעיל מתקני התפלת מים,
- היתר למכור שרותי תשתית לתקשורת פס רחב,
- הסכמה שהיזמים החדשים לא יעסיקו עובדים זרים זולים,
- קבלת תגמול מתאים בגין המעבר לשימוש בגז טבעי.
המשמעות של התנאים הללו היא שעובדי חברת החשמל לא מסכימים לפירוק המונופול ורק להפרטה חלקית. בעצם ההסכמה לצמצום חלקם בייצור החשמל תלויה בהסכמה שחברת החשמל תתרחב לתחומים חדשים. על פניו ''הפתרון'' שהם מציעים ישאיר את הבעיות העיקריות ללא פתרון גודלה של החברה ביחס למשק ואת חומרתה של מגבלת הלווה הבודד ולכן את מניעת פיתוח התחרות בענף.
בעצם הם נוהגים כבעל עסק שמעמיד תנאים לרוכשים אפשריים וזו הבעיה היותר משמעותית בפרשה הזאת. מי שיקבל את התנאים הללו בעצם יסכים להעברת זכויות קניין מהציבור הרחב לעובדי החברה. מי שיקבל את התנאים הללו יסכים להתנהלות כוחנית והמשך המצב הקיים. לכן אסור לנו לקבל את התנאים הללו אבל מצד שני כמו שקבע בית המשפט העליון (
בג''ץ 8111/96, בג''ץ 922/97) עלינו לדאוג שבתהליך לא יפגעו זכויות העובדים במיוחד עם הן מפורשות בהסכם העבודה.
ריקי בכר, יו''ר ועד עובדי דיסקונט, מציג את התנאים הבאים (
''אם ההפרטה לא תהיה נוחה לנו - נסגור את הבנק''):
- חוקת העבודה נשמרת לחמש שנים לאחר המכירה,
- הקונים לא יוכלו לממש נכסים במשך 10 שנים,
- הקונים יהיו דניאל שטראוס ומתיו ברונפמן.
הוא גם הצהיר שעדין איננו מדבר על התגמול אבל לעובדי דיסקונט מגיע יותר ממה שהמדינה נהגה עד כה. גם ריקי בכר תובע הכרה בזכויות קניין לעובדים באמצעים כוחניים. גם בסיפור הזה אנחנו, הציבור, בעלי הקניין לא יכולים להסכים שהעובדים יחרימו זכויות קניין. אנחנו לא צריכים להסכים כי הסכמה לתנאים של עובדי הבנק היא הסכמה לסירוס יתרונות ההפרטה עוד לפני שהחלה.
ב. חברה פרטית או ציבורית
לא מזמן אל על נמכר ליזמים פרטיים כדי שינהלו אותה ביתר יעילות לטובת הרווחים שלהם והצרכנים. תוך זמן קצר חברה שהתרגלה להפסיד עברה להתנהלות רווחית ונוצרו ציפיות להמשך פעילות ברוכה שבסופו של דבר תתבטא בהטבות לצרכנים. אבל מסתבר שעוד לפני שהתייבש הדיו על הסכמי המכירה התגייס נציג הממשלה להגנה על האינטרסים המסחריים אל על (
אל על הפסידה, הנוסעים ניצחו). השר לשעבר אביגדור ליברמן, מחסידי ההפרטה, פעל לקיצוץ היקפי הפעילות של החברות הזרות שמתחרות באל על.
ראשית אל על שהופרטה כדי שתתנהל ביתר יעילות בזכות התחרות לא כל כך רוצה תחרות. שנית גם נציג המפריטים לא כל כך מעוניין בתחרות. המשמעות היא שהיה כאן נסיון להעביר רווחים של פעילות ציבורית לידים פרטיות. מזלנו הוא שבזכות עתירה לבג''ץ ומחאה ציבורית נמנעה
בשלב זה התערבות הממשלה לטובת אינטרסים של אל על ולרעת האינטרסים של הצרכנים.
ג. המאבק על הקישוריות
הטלפונים הסלולריים נכנסו לחיינו בסערה – הטלפון הסלולרי, והשימוש בו, נכנס לחיינו בקצב מהיר ומספר המשתמשים שבר ושובר שיאים בהשוואה למצב במדינות אחרות. עם הצטרפות סלקום ואחר כך פרטנר לנותני השרות התחלנו לחוש את התחרות בין החברות דרך ''הדילים'' שהוצעו לנו חדשות לבקרים. אבל עם התחרות הצטרפה לחיינו אי הבהירות בקשר להרכב העלויות שעלינו לשלם. מעטים מאיתנו ידעו ויודעים איך מחושב החשבון התקופתי. גם מי שניסה לשאול את איש המכירות שהציע לו עסקה חדשה, כמה זה יעלה לא קיבל תשובה ברורה. אודה שבשלב מסוים, לפני כמה שנים, פשוט ויתרתי כי מאמצי העלו חרס.
היום כבר ברור מדוע התשובות לא היו ברורות וגם נודע לנו מהו המרכיב החשוב והיציב ביותר של החשבון שאנחנו מקבלים. החברות לא היו מעונינות שלמשתמש יהיה ברור שהוא משלם הרבה כסף, כשליש מההכנסות שלהן. אני מדבר על תעריפי ''הקישוריות'' או בשם היותר ברור, ''זמן אוויר של שיחה נכנסת''. מבחינתי הזרז היתה הצהרת שר התקשורת, אהוד אולמרט, שהודיע על כוונתו להוריד את תעריפי הקישוריות בכ- 66% תוך מספר שנים.
ההצהרה הזאת העלתה את תשומת ליבי – אולי אוכל להבהיר לעצמי את פרטים חסרים בתשבץ העלות. אבל יותר עניינה אותי השאלה מדוע צריך שר, המכהן בממשלה שהצהירה מדיניות הפרטה וטיפוח התחרות, להתערב בקביעת מחירים בענף דינמי מאד ותחרותי?
כאשר אני מחייג, נגיד מקו בזק, לכל בעל טלפון החיוג מפעיל מערכת חיפוש של הלקוח דרך המרכזיה. אם טילפנתי ללקוח סלקום תבצע את החיפוש המערכת של סלקום. לפעולות הללו, המתבצעות עד שקיבלתי תשובה יש עלות – עלות הקישוריות. כלקוח של חברות אחרות אין לי דרך אחרת להגיע אל לקוח סלקום. אשר על כן, סלקום היא מונופול לעניין קטע השרות הזה עבור מינויי החברות האחרות. כך גם כל חברת טלפון אחרת. לכן, כאן על הממשל להתערב כדי להגן על הלקוח הקטן מפני תעלולי המונופול.
מסתבר שתעריפי הקישוריות שנקבעו לפני לא מעט שנים הם גבוהים מידי. איך אני יודע? כי אני יודע שפרטנר בתחילת דרכה הגישה תלונה מלומדת על כך למשרד התקשורת. אז, לפני כחמש שנים פרטנר היתה חברה קטנה שהיכולת שלה לגבות על התעריף הזה היתה מוגבלת (
משרד התקשורת היקר).
היום כשהיא כבר חברה גדולה פרטנר נלחמת עם יתר החברות הסלולריות נגד הורדת תעריף הקישוריות ממנו סבלה. אני מבין את האינטרס של החברות הסלולריות: הן לא רוצות להפסיד מקור הכנסה שמן ובטוח של כ-2.5 מיליארד שקלים בשנה (
חברות הסלולר דורשות להפקיע ממשרד התקשורת את קביעת דמי הקישוריות). הן רוצות לסנדל את הרגולטור באמצעות מאבק ציבורי ודיס-אינפורמציה. הן רוצות לנטרל את ההשפעה שיש לשר התקשורת על התעריף המופקע ולשם כך הן מנסות לגייס את המערכת הפוליטית. כדי שנקבל קנה מידה למושג ''מופקע'' נוסיף שבזק גובה על קישוריות רק כעשירית מה- 52 אגורות שגובות הסלולריות.
ד. סוף דבר
עובדי חברת חשמל ודיסקונט נאבקים לקבל מעמד ששמור לבעל הבית ועל ידי כך לטרפד את תהליך ההפרטה שיזמה הממשלה כנציג בעל הבית – הציבור. כך הם מקווים למנוע מהציבור להנות מרווחי ההפרטה. אנחנו, הציבור, צריכים לעלות חזרה על הסוס ולממש את זכויות בעל הבית שהן שלנו בדין. עלינו לדאוג להמשך מואץ של תהליך ההפרטה על פי מדיניות הממשלה בלי להתקפל ללחצים מופרזים של העובדים.
אל על והסלולריות מנסות בערמה לחזור לחיק הרגולטור החם כדי לצבור יותר רווחים ולהשמין. במקרה הראשון עלינו לשמור שתנאי ההפרטה ישמרו כדי שלא יתעורר שר התחבורה או שר אחר ויתערב ''לפגוע'' ביעילות התחרות. צריך לעמוד על כך שההפרטה תכלול גם אחריות על התוצאות (רווח או הפסד). פרשת הקישוריות מלמדת שמה שהרגולטור נתן קשה לקחת בחזרה אבל צריך להתעקש כי טובת הציבור דורשת זאת. הרגולטור צריך לשמור שהמונופול שיש לחברות הטלפון בקטע השרות של שיחה נכנסת לא יהיה כלי לגביית מחירים מופקעים מהציבור.
עלינו להיזהר מיזמים שמרוממים ומשבחים את התחרות והיוזמה החופשית בראש חוצות, אבל פועלים למנוע מעצמם תחרות חופשית. הם כולם ''.... מאמינים בתחרות, מטיפים לתחרות וחושבים שאין מספיק תחרות. חוץ מבענף…'' (
כולנו באותו הראש) בו הם פועלים.
בשולי הדברים:
אל על מצטרפת לתחרות: תוסיף 17 טיסות שבועיות בעונת החורף במחירים מוזלים.
של מי החברות האלה
