ספורטאי ישראלי זכה בפעם הראשונה במדליית זהב באולימפיאדה. מה אומרת התקינות הפוליטית השמאלית? האם מותר לנו לשמוח בעקבות זכייתו של גל פרידמן במדליית זהב באולימפיאדת אתונה?
שאלה לא פשוטה. מצד אחד אנו עדים בכל מדינה לשמחת המונים טבעית כאשר בן ארצם זוכה במדליית זהב. זו שמחה שחורגת ממחלוקות פוליטיות. אנשים מתעטפים בדגל הלאום ועושים הקפות ניצחון. בני ארצו של הזוכה מקרב קהל הצופים מנופפים אף הם בדגל מדינתם תוך גילויי שמחה והתלהבות. זהו הנוהג שבעולם.
האם פירוש הדבר שכל הבריטים שהניפו דגלים בעקבות ניצחונה המרשים של קטי הולמס בריצות 800 ו-1500 מטרים, תומכים בפלישה הבריטית לעיראק? האם כל הסינים שהניפו דגלים בעקבות ניצחונו המדהים של ליו קסיאנג בריצת 110 מטרים משוכות הם חברי המפלגה הקומוניסטית שקיבלו פקודה מהמפלגה ''לשמוח''? האם כל המרוקנים שהשתוללו משמחה על ניצחונו הכפול והמזהיר של הישאם אל גארוז' בריצות 1500 ו-5000 מטרים הם תומכי המלוכה? האם ההמונים בארגנטינה שהיו באופוריה בעקבות הזכייה בשתי מדליות זהב, בכדורסל ובכדורגל, הם תומכיו של הנשיא קירשנר?
ובכלל, ידוע שבספורט נשברים הרבה כללים ''מקובלים''.
חיים ברעם, בעל טור שמאלי ידוע בשבועון הירושלמי ''כל העיר'' ופרשן ספורט בעל מוניטין, גדל בבית הסתדרותי שהאהדה לפועל ירושלים היתה חלק בלתי נפרד ממנו. מאז זרמו מים רבים בביוב הפוליטי הישראלי. הפועל ירושלים כבר מזמן לא קשורה להסתדרות והיא נמצאת בבעלות בעלי הון פרטיים שקרובים יותר לליכוד מאשר לתנועת העבודה. קהל האוהדים של הפועל, כמו לא מעט משחקניו, רחוקים מהשמאל של חיים ברעם שנות אור, אבל חיים ברעם ממשיך להיות אוהד הקבוצה וללוות אותה למשחקיה.
אחד מפעילי השמאל האנטי ציוני הידועים ביותר בישראל, המוכר בכינויו ''מיקדו'', שנאבק כבר שנים בעד מימוש זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים והמרת מדינת ישראל במדינה חילונית ודמוקרטית, נימנה עם אוהדי בית''ר ירושלים, שקהל אוהדיה הימני גזעני צועק לא אחת ''מוות לערבים''.
איך זה יתכן? עובדה שזה קורה כי בספורט יש כנראה כללים אחרים.
וחוץ מזה אין לשמאל אידיאולוגיה להינתק מההמונים. להיפך, הוא רוצה מאד להיות מחובר אליו, אז הנה יש לו כאן הזדמנות פז להצטרף לשמחה הכנה שפרצה בישראל בעקבות זכייתו של גל פרידמן במדליית זה.
אבל, יש גם צד שני. בשמאל העניינים אף פעם לא פשוטים. האם ישראל היא ככל המדינות? האם איש שמאל יכול באמת לשמוח כאשר מונף דגל ישראל, ביודעו כי זה גם דגלם של המתנחלים הגזענים תומכי משטר האפרטהייד בשטחים הכבושים? האם ניתן לשמוח למראה הנפת דגל כחול לבן עם מגן דוד, המלווה בנגינת ובשירת המנון ''התקוה'', כאשר אנו יודעים כי אזרחי ישראל הערבים, כמעט עשרים אחוזים מאזרחי המדינה, אינם יכולים להזדהות עם הדגל ומלות ההמנון על ''נפש יהודי הומיה'', ושאין קשר בין המלים ''להיות עם חופשי'' לבין משטר העבדות שישראל מפעילה על הפלסטינים?
האם אנו יכולים להזדהות עם הזכייה כאשר אנו יודעים שממשלת הליכוד אימצה את גל פרידמן אל חיקה, שרת החינוך טסה ליוון כדי להצטלם עם פרידמן בטקס הענקת המדליה, וראש הממשלה שרון, מודח הטבח בסאברה ושאתילה ואביר מכונת פשעי המלחמה בישראל, ברך אותו בשיחת טלפון ששודרה בכל ערוצי התקשורת?
אבל מצד שלישי, מה חטאו של פרידמן, שזכה במדליה לא בגלל הליכוד והימין, אלא אך ורק בגלל כישרונו והתמדתו, אם כמה פוליטיקאים מנסים לקפוץ על העגלה? אולי הוא בכלל לא איש ליכוד? האם הוא מוכר בגלל פעילותו הפוליטית? בוודאי שלא. איש בציבור הרחב אינו יודע מהן השקפותיו ודעותיו, להוציא את העובדה שהוא חי חיים חילוניים (כבר דבר טוב), לא גר בהתנחלות ושהוא חבר במועדון הספורט של קיבוץ שדות ים, לא בדיוק מעוז של הכהניזם הישראלי (יש שם דומני אפילו סרבן שטחים).
תארו לכם מה הייתה יכולה להיות האלטרנטיבה אילו חס ושלום היה עומד על הדוכן מתנחל עם כיפה סרוגה. אילו שטויות הוא היה פולט, כמו למשל שהוא ממשיך את מסורת המכבים, שהוא מייצג את ששת מיליוני הנרצחים בשואה, שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, שברכת הרבנים אותה נשא עימו נתנה לו את הכוח לגבור על עכו''ם (עובדי כוכבים ומזלות) וכיוצא באלה דברי הבל לאומניים.
גל פרידמן לא אמר כל זאת, אלא הסתפק בהצהרות מאד אישיות שאין קושי להזדהות איתן. בראיון לניו יורק טיימס אמר כי הוא מקווה שהשלום ישרור בקרוב באזורנו וכי מי שרוצה להילחם מוזמן לעשות זאת בזירה הספורטיבית. יפה.
מה המסקנה: האם לשמוח או להיבדל מהעם ולהישאר גם כאן מחוץ לקונסנסוס?
על מנת שלא יאשימו אותי בהתחמקות מהכרעה, הנה עמדתי. אף על פי שלא אהבתי את מעשה השרה לימור לבנת שנדחקה לעבר דוכן המנצחים כדי לסחוט תמונה עם המנצח, ולא רוויתי נחת מדברי הברכה של ראש הממשלה, והתקוממתי לנוכח חלק ממילות ההמנון, ועיקמתי את האף כששמעתי מהוריו של גל שאפילו ארגון חב''ד המשיחי (''הרבי לא מת, הוא ''נעלם'' ויחזור כמשיח צדקנו'') תפש הזדמנות לגזור קופון ומי מהרבנים שם ''נתנו ברכה'', לא היה לי קשה לשמוח עם מה שקרוי ''עם ישראל'' על זכייתו של גל במדליה. הוא לא יצא בהצהרות לאומניות מתלהמות ואפילו אמר כמה דברי טעם בראיונות לתקשורת.
חדשות טובות
כנס של 115 מדינות בלתי מזדהות קיבל החלטה להמליץ בפני ממשלותיהן לאסור על כניסת מתנחלים ישראלים, תושבי מושבות האפרטהייד בשטחים הכבושים, למדינותיהם.
היו מתנחלים שביוהרה אופיינית לגזענים ביטלו את ההחלטה כמשהו דקלרטיבי שלא ימומש.
מתנחלת אחת הגיבה בטלוויזיה כי ''מקסימום נשנה כתובת''. אם אלפי מתנחלים יחלו לשנות כתובות בתעודות הזהות כדי להונות את שלטונות המדינות בחו''ל ולטשטש את השתייכותם לכת האפרטהייד בישראל, גם זו תהיה התפתחות מעניינת, (האם משרד הפנים בראשות פורז ישתף פעולה עם הרמאות?), אם כי יש דרכים לחשוף את התרמית.
מי שחושב שזו בעיה קשה בחו''ל לאתר מי מהישראלים הוא מתנחל ומי לא, עשוי להתאכזב. מדינה שתהיה נחושה למנוע כניסת מתנחלים לשטחה תוכל לאתר אותם בקלות. כל אדם יכול לרכוש בישראל תקליטור של מרשם האוכלוסין בישראל כפי שהוא מעודכן במשרד הפנים. חברות מסחריות ומשרדי חקירות למיניהם שמחים למכור אותו לכל דורש. הוא קיים גם בלועזית. לא חסרים ישראלים ממתנגדי הכיבוש וההתנחלויות שישמחו לסייע לשלטונות של כל מדינה לציין את המקומות שנמצאים מחוץ למדינת ישראל בשטחים הכבושים. ישראלי שירמה במתן כתובת על טופס שתייר חייב למלא בכניסה, ניתן יהיה לאתרו בקלות על פי הכתוב בתקליטור, והוא יהיה צפוי או לגירוש או להעמדה לדין באותה מדינה על הונאה.
כמי שכבר שנים תומך בכתיבה ובאומר בהטלת סנקציות על ישראל לאור מדיניות הכיבוש והאפרטהייד, כפי שהוטלו בשעתו על דרום אפריקה, (וגם חתום על כמה עצומות בינלאומיות בנושא), ראיתי בהחלטת הכנס צעד חשוב בכיוון זה. שמחתי לקרוא במאמרו השבועי של גדעון לוי ב''הארץ'' כי גם הוא מקדם בברכה סנקציות על ישראל, שבנסיבות הקיימות זו הדרך היעילה ביותר להפסיק את הכיבוש, לפרק את ההתנחלויות ולהחזיר את ישראל לגבולותיה. כאשר הרעיון מתחיל לצבור תמיכה גם אצל אנשים מהשמאל הציוני כמו גדעון לוי, זה בהחלט מעודד.
האם מותר לנו לשמוח?
