מתנות – סכנה לצמיחה
לפני מספר שבועות התבשרנו שלראש הממשלה יש תכנית פעולה להיפרד באופן חד צדדי מרצועת עזה - תכנית ההתנתקות. אחר כך התחילה הביקרות מכל מיני כיוונים והתברר לנו שראש הממשלה לא דאג לתמורה מתאימה. אז נשלח למסעות דילוגים עו''ד ויסגלס לטפל בהבטחת התמורה. עכשיו כפי שמדווח לנו יואב יצחק, מתארגנת תמורה: האמריקאים יעניקו לנו סיוע ''... בהיקף כספי של מיליארדי דולרים, וזאת נוסף לסיוע עליו כבר התחייב ממשלו של הנשיא ג'ורג' בוש, בהיקף כספי של 10 מיליארד דולר'' (
מענקים לנגב וסיוע למאבק בטרור - בתמורה להתנתקות).
הצוות בראשותו של עו''ד ויסגלס השיג תמורה נאה בעבור ''האגרה'' (המאמץ שלהם): עיסקה סיבובית בה אנחנו נפנה מתיישבים ונמסור שטחים לרשות הפלשתינאית. הפלשתינאים לא יתנו דבר אבל האמריקאים ישלמו את החשבון ועוד מיליארדי דולרים. כמו בעסקת הערבויות קונים את ''הסכמתנו''
1 בכסף ''ירוק''.
כעת יתאפשר סוף סוף לקיים את ההבטחות של ממשלות ישראל לדורותיהן בלי צורך לתרומה ממשית של עם ישראל:
- הפרחת השממה וישוב הנגב.
- צמיחה בת-קיימא במשק למשך כמה שנים, בהן יזרום הכסף הירוק.
ממש משמח. מעכשיו המשק יצמח ויפרח, לא בגלל שאנחנו עושים ויוזמים, אלא בגלל שהאמריקאים מחלקים מתנות שמנות. אחר כך יגידו שזו ציונות. אני לתומי חשבתי שיש גם אפשרות אחרת – עבודה עצמית ויצירתיות שמביאה לשיפורים טכנולוגיים וצמיחה בת-קיימא.
לפני מספר חודשים כתבתי כאן (
הרהורי כפירה וצמיחה) שכבר לפני שנים, לפני שנעשיתי כלכלן, הבנתי שפיתוח עסקי עדיף הוא זה שצומח בעיקר על מקורות יצירתיים, פנימיים. תחת הגישה הזאת, שימוש במקורות מימון חיצוניים יעשה במידה ורק למטרות צמיחה בת-קיימא. עסק ממונף מדי הרי צריך לדאוג גם לאינטרסים של הנושים שלעיתים, במיוחד בעת משבר, לא תואמים את האינטרסים של העסק עצמו. כאשר מדובר בסיוע חוץ (אמריקאי או אחר) מצטרף לבעיית ניגודי האינטרסים גם מחיר פוליטי-מדיני.
אז דובר באופן כללי על סיוע החוץ והסכמתו של שר התמ''ת לסמן את מקור המוצרים המיועדים למדינות האיחוד האירופי. טענתי אז שסיוע החוץ צריך לשמש לפיתוח כושר ייצור ועסקים מוטי צמיחה ותעסוקה. סיוע כזה צריך לממן השקעות בתשתיות ובמפעלים, שגם ירחיבו את מעגל המועסקים וגם יניעו תהליך של צמיחה, אחרת הוא מבוזבז. בעצם סיוע כזה מפתח בנו תלות כמו זו של המכור לסם – כרגע אני צריך את הסם, אחר כך אטפל בגמילה... אבל הוא בעצם רק מחזק את התלות. בדרך הסיוע הזה פוגע במוטיבציה והיצירתיות במגזר העסקי, שמהן נובעת הצמיחה אם בכלל.
באותה הזדמנות העליתי את החשש שהסיוע יאט את קצב הרפורמות שהובטחו על ידי שר האוצר. בשורה התחתונה הרפורמות הללו היו מיועדות לעודד היווצרות מנועי צמיחה עצמאיים בגלל פיתוח התחרות, המוטיבציה והיצירתיות. אם יש סיוע אז, כמו הנרקומן, אנחנו דוחים פתרונות שדורשים מאמץ והקרבה בטווח הקצר. הפעם המחיר המדיני נבחר מראש ולכן הסכנה לחיזוק ההתמכרות גוברת.
נכון, הפעם מדברים על הפרחת השממה ויישוב הנגב, אבל אני חושש שהמאבקים שעוד נכונו לשר האוצר על החלת כל הרפורמות לפני שידעכו. הרי ממילא, כפי שכבר כתבתי כאן (
הסכנות האורבות לצמיחה), חלק מן השינויים והרפורמות המובטחים הוקפאו, כנראה בגלל שהחלה הצמיחה במשק. עכשיו נראה שאספקת ה''סם'' (הערבויות והסיוע החדש) מובטחת לזמן ארוך ולכן אין צורך לטפל בבעיות האמיתיות של המשק ולהוציא אותו למרחב של צמיחה בת-קיימא. מדוע צריך להפריט ולהאבק על שינויים מבניים במשק, אם ממילא ''מבקשים'' מהאמריקאים לקחת את ''האחריות הכוללת''?
במקום אחר כתבתי שהקשר בין הון לשלטון מעכב באופן משמעותי את התכנית לפתיחת המשק לתחרות. התכנית הפכה לקורבן של הקשר הזה. כעת מצטרף לקשר הזה גם ההון של האח הגדול. מדוע, אם כן, צריך לסלול את ''הכביש החדש''?
התחייבויות צריך לקיים
החשב הכללי, ד''ר ירון זליכה, הכניס רוח חדשה למשרד האוצר. כבר זמן מה הוא מבהיר שהמדינה לא צריכה לוותר על התחייבויות כלפיה. לא מדובר ''בגחמה פרטית שלי אלא בכספי ציבור שאני מופקד עליהם, ואין לי כל כוונה לחלק אותם לקבוצות לחץ'' (
זליכה: ''לו היתה התחייבות משפטית לתת אופציות לעובדי לאומי ב-300 מיליון שקל - הייתי נושך את השפתיים ומשלם''). הפעם הדברים קשורים לדרישות שמעלים עובדי בנק לאומי ובמיזמים שזכו במכרזי התפלה. במקרה הראשון, מדובר באיום של עובדי בנק לאומי להכשיל את מדיניות ההפרטה – סחיטה. במקרה השני, החברות במיזמי ההתפלה מנסות לשנות את תנאי החוזה לאחר שזכו והוציאו מן המשחק את המתחרים.
זהו משב רוח רענן ומאד חיובי שצריך להשפיע לטובה על התנהלות משרדי הממשלה והשרות הציבורי בכלל. הגיע הזמן שהעושים במלאכה יבינו את המסר החשוב הזה, שהם עוסקים בכספנו. אבל קשה שלא לשאול, בתמיהה, מדוע אין הרוח הזאת משפיעה על התנהלות הרשויות, בכללן משרד האוצר, בו יש לזליכה מעמד בכיר, בקשר לפרשת הלנת השכר ברשויות המקומיות?
לאור ההתבטאויות בשני הנושאים שהזכרנו היה ראוי להזכיר את הצורך לעמוד בהתחייבויות גם כאשר הן התחייבויות של הממשל. כבר מזמן היה ראוי שהחשב הכללי יביע את אותה עמדה בנושא התחייבויות הממשל לעובדיו.
כלכלת בחירות?
ערב חג החירות התבשרנו מפי שר האוצר, בנימין נתניהו, על הפחתת מסים, שאמורה להיכנס לתוקף בעוד מספר חודשים. היו שאמרו שאם הכוונה להפחית מסים בעוד מספר חודשים אין טעם לרוץ ולהודיע כעת. היו שאמרו שיש סכנה שההפחתה תסכן את יעד הגירעון והוא יצא משליטה. הרי שר האוצר מסתמך רק על סימנים למגמה (לא מספיק מבוססת) של שיפור בגביה. היו גם כאלו שטענו שזהו בכלל תרגיל פוליטי לקראת התמודדות על ראשות הליכוד והעם. יש לנו גם עמדת הנגיד, שאת עודפי הגביה היו צריכים לנצל לשם הקטנת החוב הציבורי.
עלינו לזכור שהורדה משמעותית של שיעורי המס היא חלק אינטגרלי מהתכנית הכלכלית שהציג שר האוצר לפני כשנה. גם הקטנת החוב הציבורי נרשמה כיעד חשוב של אותה תכנית. מאחר והפחתת מסים היא מהלך לטווח ארוך, הרי שאם יתברר שיעד הגירעון לא נשמר יתקשה שר האוצר לשנות כיוון ולבטל את הקיצוץ במסים, כי אז הוא יצא לא אמין. לכן אני מעדיף לתמוך בעמדת הנגיד ושעודפי הגביה ישמשו להקטנת החוב, לפחות עד שסימני המגמה בגביה יהיו יותר מבוססים.
מצד שני, אנו יודעים שקיצוץ במסים מניע את הפעילות העסקית והצמיחה, כך שבהמשך הדרך יצמחו ההכנסות ותשלומי המס בהתאם. מכאן שייווצרו מקורות נוספים להקטנת החוב הציבורי וגם לשמירה על יעד הגירעון. רק מי שלא מאמין שצמיחה גורמת עליה בגביית מסים או שהצמיחה הזאת היא קצרת טווח, רואה סיכון ליעד הגירעון.
כל כלכלן יודע שציפיות הציבור הן משתנה שמאד משפיע על התנהגות הפרטים והעסקים במשק. במקרה הנדון המשמעות היא שעל רקע ההפחתה המתוכננת בעוד מספר חודשים, כבר כעת ישתנו הרגלי הצריכה על סמך הגידול הצפוי בכושר הקניה. כך יוצא שהביקושים במשק עשויים לגדול ולתרום לפעילות העסקית ולצמיחה כבר כעת, לפני ההפחתה בפועל. מכאן שאם מקצצים במס עדיף להודיע לציבור הצרכנים מראש.
דבר אחרון, בנימין נתניהו הוא חיה פוליטית ולכן צריך לצפות שהוא יושפע משיקולים פוליטיים. אבל אם השיקול הפוליטי מוביל אותו לנקוט צעדים שמניעים צמיחה וגם נובעים מהמדיניות הכלכלית אותה הבטיח, עלינו לברך. הרי יש לנו, סוף סוף, שר אוצר שגם מקיים הבטחות שמקדמות את המשק לצמיחה בת-קיימא.
ארחיק ואומר שעל פי הניסיון שלנו עם שרי אוצר אחרים (בעשור האחרון), אנחנו צריכים לבקש בקול רם שבנימין נתניהו יישאר שר האוצר עוד הרבה זמן.
- אני חייב לציין שהעמדה האישית שלי היא שצריך לוותר על שטחים בדרך להסדר ולכן כאשר אני אומר קונים את ''הסכמתנו'', אני מתכוון לעם ישראל כולו.
זהירות, מתנות והתחייבויות
לא צריך להיות כלכלן כדי להבין
