כידוע, טיפול רפואי עולה ביוקר, במיוחד כאשר הטיפול נעשה בבית החולים. כאשר בן אדם נפצע, נפגע או תוקפת אותו מחלה אנחנו, בני משפחתו, מצפים שמרגע שהבאנו אותו לבית החולים הוא יקבל את הטיפול הטוב והיעיל ביותר. המשמעות היא שכל מי שקשור בטיפול, מנהל המחלקה, הרופאים והאחיות יעשו את המיטב כדי שהלקוח יבריא וישוחרר לביתו בזמן הכי קצר שאפשר.
לאחרונה למדנו, בדרך לא נעימה, שבבית החולים סורוקה היעד הזה הוא לא החשוב ביותר. בין האינטרס של המטופל – שהוא גם לקוח של שירותי בריאות כללית – טיפול טוב ויעיל, לבין האינטרס של בית החולים יש הבדל גדול מאד. להפתעתנו גילינו שבסורוקה, בית חולים בבעלות שירותי בריאות כללית, מאשפזים את המטופל למשך ימים ''מיותרים'' לפני שמבצעים ניתוח שלפי ה''פרוטוקול'' משתמש בחדרי הניתוח וההתאוששות לא יותר משעתיים. מדובר בניתוח שלאחריו משוחרר המטופל לביתו בתוך יממה לערך. כמו במקרים רבים, השיקול הכלכלי הוא הקובע.
ביום א', 22.2.2004, שבר בני את בוהן יד ימין כאשר השתתף בשיעור ספורט בבית הספר. כמקובל בנגב, קיבלנו מכתב הפניה ונסענו לחדרי המיון בבית החולים סורוקה. לאחר הליך קבלה קצר יחסית התקבלנו על ידי האורתופד, ששלח את הבן לצילום רנטגן. חזרנו עם הצילום, התקינו לו גבס ושלחו אותו לצילום נוסף. כשהצילום בידינו ישבנו שוב עם הרופא, שהסביר לנו שיתכן שיהיה צורך בניתוח אבל הוא צריך להתייעץ. לכן, הוא אמר, סעו הביתה ואנחנו נודיע לכם אם יש צורך לנתח. עד כאן טיפול בהחלט סביר לפי מה שהורגלנו במשך השנים – טיפול מסור, נעים והוגן.
בבוקר המחרת צלצל בביתנו הטלפון ומצידו השני הודיעה לנו פקידה מבית החולים שלמחרת עלינו להתייצב לניתוח בשעה 8:00 בבוקר. היא לא ידעה להגיד מה צריך להכין ואיך להתכונן. לאחר בירור קצר, הסתבר לנו שניתוח כזה הוא הליך פשוט שיום לאחר הניתוח משוחרר המטופל לביתו. ביום ג', 24.2.2004, התייצבנו בבית החולים סורוקה, במקום שנאמר לנו ובמועד שנדרשנו. קיווינו שבמהרה יכנס הנער לניתוח ובסיומו של יום, או יום אחר כך, נחזור הביתה.
אבל הבן נשלח לאישפוז במחלקה האורתופדית וצורף לרשימת ההמתנה לניתוח במשבצת הזמן של אחה''צ – בין 16:00 ל-22:00. כך עבר יום ג' כולו ללא ניתוח. ביום ד' בבוקר עלה הסיכוי לביצוע הניתוח ל-30% והבן התחיל צום כדי שיהיה מוכן לניתוח, אם תתפנה משבצת של זמן בחדר הניתוח. אבל הניתוח לא התקיים ולאחר שעות ארוכות של צום התירו לבן לאכול. כך עבר גם יום ד'. ביום ה' בבוקר, 26.2.2004, עוד לפני שהספקנו להגיע לבית החולים, טילפן הבן להודיע שהוא כבר לבוש חלוק מנותחים ועוד רגעים מעטים הוא מועבר לחדר הניתוח. אבל כמו ביום הקודם זו היתה אזעקת שווא. כך גם עברו היומיים הבאים, ו' ושבת, בהמתנה+צום אבל הניתוח לא בא. בסופו של דבר בוצע הניתוח ביום א', 29.2.2004, בבוקר.
צריך להדגיש שמדובר בנער שמלבד השבר בבוהן ימין, עם יד מגובסת, היה בכושר תפקוד מלא ובריא כשור. מצבו הבריאותי לא הצריך את אשפוזו. האישפוז היה עבורנו הדרך להכניסו לרשימת ההמתנה – התור לניתוח. על פי ההיגיון, במערכת רפואית מתוקנת, היה צריך לקבוע מראש מועד לניתוח ומה המטופל צריך להכין ובכמה שעות צום מדובר. אבל בסורוקה, כנראה, חושבים אחרת. למטופלים מסבירים את ההתנהלות בכך שבחדרי הניתוח יש עדיפות לניתוחים דחופים ומצבי חירום. לניתוחים שאפשר לדחות מחכים בסטנד-ביי ואם מתבטל הניתוח ונדחה סימן הוא שהיו מקרים יותר דחופים.
אבל מי שמכיר את סורוקה יודע שבשנים האחרונות הורחב בית החולים באגף חדש נוסף עם מספר חדרי ניתוח. לכן מיד נשאלת השאלה איך זה שחדר הניתוח לא מתפנה לשעה-שעתיים במשך 5 ימים, בהם לא היה שום אירוע טרור מרובה נפגעים (חוץ מהאירוע על יד קיבוץ להב ביום החמישי, בו נהרגו 2 אנשים במקום האירוע)? התשובה היא פשוטה עד מאד: ההתנהלות הזאת נובעת משיקול עסקי קר של הנהלת בית החולים. איך זה עובד:
- משפחת סיון היא מבוטחת של שירותי בריאות כללית שהיא גם בעלת הבית של בית החולים וגם המשלמת את עלות הטיפול של הבן.
- לפני הניתוח התייחסות הצוות הרפואי לממתינים היא עשר והסבלנות לקושיות שלהם היא אין סופית. אבל הצוות מציג את המציאות ש... הנה, הנה עוד מעט, עוד יום מנתחים... כך מבטיחים שלא תישקל ההעברה לבית חולים זריז יותר.
- עלות יום אישפוז היא 3,000 שקלים, מזה משלמת קופת החולים 1,400 שקלים. הממשלה מכסה את היתרה. יוצא שעל חמשת ימי האישפוז ''המיותרים'' מקבל בית החולים 15,000 שקלים.
- לבית החולים גם תשולם עלות שני ימי האישפוז הנוספים, 6,000 ש''ח.
- עלות הניתוח לתיקון השבר בבוהן יד ימין היא כ-1,200 שקלים (לפי מחירון מקובל בין הקופות ובתי החולים).
- בהנחה שבית החולים היה מסתפק רק בשני ימי, אישפוז עודף ההכנסות על ההוצאות היה מגיע לכדי 4,800 שקלים. אבל במקרה הנידון מגיע העודף לכדי 19,800 שקלים.
זהו סכום שבית החולים יכול לנצל להפעלת חדרי הניתוח, או לקיים פעילויות אחרות שאין להן מקור מימון ספציפי ויציב. משתמע מחסור בתקציב לתפעול שוטף, בעלויות הקיימות, של בית החולים. לכן מטופלים של שירותי בריאות כללית, או מטופלים של קופות חולים אחרות שלא מכירים את האסטרטגיה הזאת, מוצאים עצמם מאושפזים ימים עודפים לפני ניתוח, ואולי גם אחריו.
בירור קצר מגלה שמטופלי קופת חולים אחרת, להם יש אפשרות לעבור לבית חולים אחר, לא מחכים זמן ארוך כזה. במקרה שלהם בית החולים שעשוי להפסיד לקוח נוהג ביתר יעילות ומוריד למינימום אמיתי את מספר ימי האישפוז.
נקודה פיקנטית נוספת: בדרך כלל למאושפזים כמו הבן שלנו ''מתוכננים'' ניתוחים בין 16:00 ל- 22:00. מדוע לא בבוקר בשעות העבודה הרגילות? עבודה אחה''צ מבטיחה למנתחים וצוותם שכר כפול אז כדאי לרופאים הבכירים לתכנן ולבצע ניתוחים אחרי הצהרים ובערב – בבוקר לא ''כדאי'' להם לנתח.
סוף דבר
מדוע מאשפזים בן אדם, שנזקק לטיפול, כולל ניתוח, של יומיים, במשך 5 ימים נוספים? כרגיל, לשאלה הפשוטה הזאת יש שתי תשובות פשוטות – תשובת בית החולים והמטרה האמיתית. תשובת בית החולים מבטיחה שמטופל הנתקל בהתייחסות נעימה ואנושית לא ישקול ההעברה לבית חולים אחר. כך מתאפשרת הגשמת המטרה האמיתית, שהיא ימי אישפוז ''מיותרים'', המהווים מקור מימון לניתוחים דחופים, או פעילויות אחרות שעבורן על בית החולים לגייס מקורות מימון.
בית החולים מנצל את תמימותם של המאושפזים ומספר סיפור על ניתוחים דחופים שתופסים את מקומם של אלו המתוכננים, שאפשר מבחינה רפואית לדחות. הוא עושה זאת כדי למלא את קופתו המצומקת בעזרת קופת החולים – שירותי בריאות כללית, שהיא גם בעלת הבית, על חשבון זמנם של מבוטחיה.
שירותי בריאות או מקור מימון?
