נתאר לנו את המצב ההיפותטי הבא: שופט מכובד עומד להתמנות לבית הדין העליון. לאיש עבר משפטי מזהיר. את כל ימיו ולילותיו הוא השקיע על משמר הצדק והיושר. עכשיו, כל מה שנותר זה לחתום סופית על כתב המינוי, להשיק כוסית עם הנשיא הנוכחי של בית המשפט העליון ודם חדש מתווסף לחבורת המלאכים העומדים על משמר הצדק במדינת ישראל. דא עקא, פתאום, בדקה החמישים ותשע, מתגלה שמשהו מסריח. לפתע נודע בציבור שהשופט הניכבד נהג לקבל מה שמקובל לכנות ''שרותי הרפיית לחץ'', ממתמחה שעבדה במישרדו. המתמחה, עורכת דין מבריקה בזכות עצמה, המנהלת היום קריירה עצמאית, איננה מתכחשת לעובדות. גם השופט אינו מסתיר דבר. אדרבא, כפי שהשופט מתאר את הפרשה ''
היא סייעה לי במסירות באופנים שונים, והשקיעה זמן ומאמץ בהקלת הלחצים בהם עמדתי, בתקופות של עומס מיוחד בעבודתי''. וכדי שלא יהיה פתחון פה למלעיזים הוא מדגיש שהכל נעשה ''
בהתנדבות ועל חשבון זמנה הפרטי בלבד'' וכן ש''
כל אדם זכאי לעשות בזמנו הפרטי את אשר יחפוץ''. נכון לרגע זה, המערכת המישפטית מגיבה על הארוע בשלווה ואין פוצה פה ומצפצף. אומנם ההחלטה הסופית בדבר המינוי לבית המשפט העליון טרם נפלה, אבל בינתיים האיש ממשיך לכהן בתפקידו הרם, בו הוא פוסק בגורלם של אחרים - מי לזכות ומי לחובה, ולאף אחד זה לא מפריע.
נשמע אבסורדי, לא? גם אני, אם הייתי קורא סיפור כזה, הייתי מגיב בחוסר אמון. זה היה נכון עד ליום ו' האחרון – 17 לאוקטובר, 2003. מסתבר שבשינויים קלים, התרחיש אותו תארתי לעיל אכן קרה במציאות של עולם המשפט הישראלי. לא מדובר על שרותי מין וגם האישיות בה מדובר איננה בדיוק שופט – אלא היועץ המשפטי (אני לא מתמצא מספיק בהירארכיה כדאי לדעת אם מעמדו של היועץ המישפטי הוא מעל או מתחת לזה של שופט, אבל זה לא משנה לצורך העניין). הפרטים המלאים על הפרשה מופיעים בכתבתו של העיתונאי יואב יצחק, ''
הספר של אליקים'', במוסף השבת של ''מעריב'' מיום ו', 17 לאוקטובר, 2003.
עיקר הפרשה הוא בכך שאליקים הנ''ל כתב ספר העומד לצאת לאור בימים אלה, ולצורך כתיבת הספר הוא נעזר בשרותיה של מתמחה שעבדה בפיקוחו.
והנה פני הדברים כפי שהם מתוארים ע''י אליקים עצמו ''
תודה מיוחדת, גדולה ומשמעותית, אני חב לעורכת הדין דורית יפרח ... היא סייעה במסירות באופנים שונים, והשקיעה זמן ומאמץ בהכנת ספר זה לדפוס, בתקופות של עומס מיוחד בעבודתי ... עורכת הדין יפרח סייעה בעריכת הספר 'בהתנדבות ועל חשבון זמנה הפרטי בלבד'... כל אדם זכאי לעשות בזמנו הפרטי את אשר יחפוץ''.
אשאיר למומחים גדולים ממני לענות על השאלה אם היתה כאן עבירה על החוק האוסר העסקת מתמחים בעבודות שאינן קשורות ישירות לעבודתם המשפטית. גם לא אעסוק כאן בשאלה מה בדיוק משמעותה של ''התנדבות'' כאשר מדובר בכפיף המבצע שירותים שלא במסגרת התפקיד עבור הממונה עליו, ולא אכנס לדיון הכמותי של כמה ''זמן פרטי'' לעיסוקים נוספים נותר למיתמחה במשרד עורכי דין כל שהוא. ישנם לפרשה שני היבטים אליהם אתייחס להלן.
הההיבט הראשון, הפחות חמור מהשניים, הוא בכך ש''
בתקופות של עומס מיוחד בעבודה'' המתמחה הנ''ל, במקום לעזור ל''בוס'' שלה להיתגבר על העומס, עסקה ב''חלטורה'' של עריכת ספר (עיסוק מכובד כשלעצמו, אבל לא כאשר הוא בא על חשבון העבודה השוטפת). ''עינוי דין'' - רעה חולה של המערכת המישפטית הישראלית – היא תוצאת לוואי של הסחבת המתמשכת הכרוכה בכל התדיינות משפטית. זו תוצאה ישירה של ה
עומס הרב בעבודה. מסתבר שמה שהוא בחזקת מובן מאליו אצל כל אדם מן היישוב - שתפקידו הראשוני של המתמחה הוא להקל על העומס הזה, אינו תופס אצל אליקים. לו יש, כנראה, סולם עדיפויות שונה, סולם עדיפויות בו מניעת ''עינוי דין'' אינו תופס מקום כל כך מכובד. בעיני, כאדם שאינו מומחה, זה נראה כמעילה באמון הציבור, גם אם אין לנקודה הספציפית הזאת שום היבטים פליליים. אליקים עצמו ראה לנכון לדון לכף חובה את ראש הממשלה בנימוק של ''לא ייעשה כך במקומותינו'', כאשר היה מדובר במעשה שלא רק שלא היה עבירה על החוק הוא אפילו לא נגד את התקשי''ר.
ההיבט השני הוא בכך שהסיוע של המתמחה בעריכת הספר (לדברי אליקים עצמו – מאמץ ניכר הכרוך בהרבה שעות עבודה) הוא בחזקת מתן טובות הנאה. זה הרבה יותר חמור, כי כאן מדובר בשוחד. בזמנו, כשהפרקליטות עם המשטרה ניסו להלביש על נתניהו ''תיק'' בפרשת הקבלן הידוע, דובר על זה הרבה. אני עוד זוכר את כותרת הענק מ''ידיעות אחרונות'' לפיה כש''איש ציבור מקבל טובות הנאה זה שוחד גם אם לא ניתנה תמורה''. למיטב ידיעתי הציטוט הזה בעיתון משקף נאמנה את מה שכתוב בחוק. ''טובות הנאה'' זה לא רק כסף, וזה לא רק עבודות שיפוץ חינם, וזה גם לא רק שירותי מין. רובינשטיין עצמו מודה שהוא אכן קיבל במקרה הנוכחי את טובות ההנאה, ושמדובר בשרות בעל ערך משמעותי – כלאמר לדברי ''בעל הדבר'' עצמו הוא קיבל שוחד.
בחרתי בכוונה להתבטא באופן חריף, ואני כבר רואה את התגובות בנוסח של ''תפסיק לבלבל את המוח'' - הרי ''הוא לא הורשע'', ''הוא אפילו לא הועמד לדין'', ''אפילו לא נפתחה נגדו חקירה'' וכמובן גולת הכותרת - ''כל אדם הוא בחזקת חף מפשע עד שהוכחה אשמתו'' (זה האחרון אף פעם לא מסתדר אצלי לגבי אנשים שמודים מלכתחילה במעשה). וכאן עיקר הבעייה. הסמכות הבלבדית להחליט אם המקרה הנוכחי מהווה קבלת שוחד או לא, ואם יש להעמיד את אליקים לדין, או אם יש בכלל מקום לפתוח בחקירה, נתונה בידי לא אחר מאשר – כן, ניחשתם נכון – אליקים עצמו. יתרה מכך, בכל הקשור אם יש להעמיד פלוני לדין או לא, אליקים הינו הפוסק היחיד והאחרון. על החלטותיו של אליקים לא ניתן לערער כי הוא, בתוקף מעמדו, מהווה את הערכאה האחרונה בנושא.
יש פה מילכוד משפטי מעניין. הדרך היחידה בה ניתן להבטיח שהפרשה תיחקר באופן הולם היא להדיח את אליקים (או לפחות להשעות אותו זמנית מתפקידו, עד שתסתיים החקירה) ולהרחיק אותו מכל עמדה בה תהיה לו אפשרות כל שהיא להשפיע על מה שמתרחש במשרד היועץ המשפטי. במקביל יש למנות מישהו אחר, חסר פניות (האם ניתן למצוא כזה?) שימלא את תפקידו. מאחר ולמיטב ידיעתי לא ניתן לפטר את היועץ המשפטי לפני שתמה תקופת כהונתו, לא ברור לי איך זה ניתן לביצוע. ואם במקרה ישנה בכל זאת דרך לעשות זאת, מה יהיה בגורלם של כל התיקים היוצרים את ''העומס הרב בעבודה'' עליו אליקים מתלונן? עוד עינוי דין? כנראה שאנו עומדים פה בפני לאקונה – לאקונה שבה, מאחר שאף אחד לא העלה בדעתו שלתפקיד היועץ המישפטי יתמנה אדם שנוטל שוחד, המערכת החוקית לא הכינה כיסוי לאפשרות הזאת. חזקה על אליקים שכעו''ד ממולח תהיינה לו סיבות מישפטיות למכביר לנמק מדוע הוא איננו צריך להשעות את עצמו (כמו שכתוב במישנה –
ק''ן טעמים לטהר את השרץ). חבל להשקיע מאמץ, אפילו במחשבה, על האפשרות שאליקים ינקוט בצעד כזה ביוזמה שלו.
אם מישהו משלה את עצמו שאליקים ייתן את הדין על הדברים האלה, צפוייה לו ''הפתעה'' בחיים. אני מוכן גם להתערב על כך שזה לא יפגע כהוא זה בסיכוייו של של אליקים להתמנות לבית המשפט העליון (נכון לעכשיו, המיכשול היחיד שעשוי לעכב את מינויו של רובינשטיין היא העובדה שלדעת יודעי דבר, אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון הנוכחי, לא כל כך ''אוהב'' אותו). האבסורד הוא כמובן שזה לא יפריע לאליקים, כשישב כשופט, לדון את מעשיו של דרעי ''
בחומרה מיוחדת לאור מעמדו הרם בציבור כשר במדינת ישראל''.
אבל זה לא הדבר המצחיק היחיד שקורה בדרך לעליון. לא רק שאנו עומדים בפני מצב בו במוסד המשפטי הגבוה ביותר במדינה יכהן אדם שנוטל שוחד, לצידו של אליקים במוסד הנכבד הזה עומדת לכהן אישיות נוספת הנושאת עימה קופה של שרצים.
המדובר הוא בעדנה ארבל. פרקליטת המדינה, שגם היא, אם לא תחול הפתעה של הרגע האחרון, עומדת להתכבד בעתיד הקרוב במושב בבית המישפט העליון.
תשאלו, מה רע בכך? הרי כבר היו דברים מעולם שאנשים התמנו לבית המישפט העליון אחרי שכיהנו בפרקליטות המדינה. ובכן, גם כאן הגברת הנכבדה איננה טלית שכולה תכלת. הגברת הזאת היא גנבת. חד וחלק – היא פשוט גנבה כספים. אני שוב מרשה לעצמי להתבטא בצורה חריפה. אינני צריך לחזור שוב מדוע הטעון של ''כל אדם הוא חף מפשע...'' בשל כך שהיא לא הועמדה לדין על הגניבה איננו רלוונטי, כי זה שונה אך במעט מסיפורו של אליקים. הפרטים המלאים מצויים בכתבה של העיתונאי יואב יצחק ''
ארבל עדנה'' שהתפרסמה בפורום ''מחלקה ראשונה''. אינני בטוח אם הוא פירסם את ממצאיו גם בעיתונות הכתובה.
עיקר הפרטים הם כדלהלן:
הגברת ארבל שילשלה לכיסה סכום של כ-200 אלף שקלים, ''פיצויים'' כביכול שהיא קיבלה בעקבות פניות חוזרות ונשנות שלה לנציב שירות המדינה. בג''ץ כפה על מבקר המדינה לחקור את הפרשה אחרי שהוא נמנע מלעשות זאת ביוזמתו האישית.
המבקר פסק שארבל אכן קיבלה את הכספים שלא כדין. תגובתה של עדנה ארבל, כשנתפסה בקלקלתה, היתה: ''הטעו אותי''. המבקר משום מה קיבל את זה, ופסק שארבל פעלה ב''תום לב''. אבל הסיפור לא מסתיים בזה. עדנה ארבל סירבה להחזיר לקופת המדינה את הכספים אותם קיבלה שלא כדין. מבקר המדינה, משקיבל את הגירסא של ארבל בדבר קבלת הכספים ב''תום לב'', לא חייב אותה להחזיר את הכספים למרות קביעתו שלו שקבלת הכספים היתה שלא כדין. בלשון עורכי דין - ''קבלת כספים שלא כדין''; בשפת יום יום - גניבה. ומה אנחנו למדים מכל המעשה? אם גונבים כספים ב''תום לב'', לא רק שלא נענשים, אפשר גם ליהנות מפירות הגניבה. כל עוד זה נעשה ב''תום לב'', זה בסדר. מעניין לדעת לכמה נאשמים ארבל הסכימה לסגור את התיק כאשר הם התגוננו בטענה של ''תום לב''. מעניין לדעת איך ארבל, או כל אחד מהשופטים שישבו בדין, היו מגיבים אם דרעי היה מסתתר מאחורי הטענה שהוא עשה את מעשיו ב''תום לב''. במעמדה כשופטת בג''ץ, לארבל תהיינה קרוב לוודאי הרבה הזדמנויות לדון נאשמים שיטענו שהם עשו את מה שעשו ב''תום לב'' – מעניין לדעת אם היא תפסול את עצמה מלדון בתיקים כאלה.
העתיד המשפטי של מדינת ישראל נראה לפיכך מעניין. כמעט רבע (שנים מתוך תישעה) מהשופטים שיכהנו במוסד המשפטי הגבוה ביותר של המדינה יהיו עבריינים מעשיים. כמו שמקובל בהרבה תחומים מהחיים: ''מעשי'', להבדיל מ''מדופלם'' - אחד המורשה לעסוק במקצועו למרות שאין לו ''תעודות''. לפיכך, על המשקל של ''אחות מעשית'' או ''מהנדס מעשי'' - ''עבריין מעשי''. לא ניראה לי שהם יראו לנכון לפסול את עצמם מלשבת בדינם של נאשמים בעבירות דומות. למורשעים תהיה לפחות נחמה פורתא בידיעה שהשופטים שדנו אותם היו יכולים להסתמך על נסיונם האישי בבואם לפסוק דין.
בעבר, בעיקבות ביקורות והתקפות מצד חוגים שונים על בית המשפט העליון, אליקים התבטא ש''אוי לו לדור ששופט את שופטיו''. על אותו משקל ניתן לאמר על אליקים והיתנהגותו ש''אוי לו לדור ששופטיו שופטים את עצמם''.
והתנועה ל''איכות השילטון'' - מי מכיר מי יודע?
דבר מצחיק קורה בדרך לעליון
