|
|
|
מולך הדמים בציויליזציה הערבית
מיכאל מ. שרון
''הבה ישפך במלחמה דם טהור, שכן זהו מס הכבוד, והמס לטיהור האדמה הזכה מידי גזלניה''.
דברים אלה לא נאמרו בימים אלה, אלה נכתבו ב''צאות אל ערב'' המצרי, ב- 13 יולי 1970. למעשה, דברים אלה רואים בזה הרגע אור, לראשונה בארץ או בעולם המערבי, לאחר שעבודתי ''שלטון ונחשלות - אספקטים של השלטון והחברה במצרים כפי שהודגמו במלחמת ההתשה'' נגנזה על ידי דובר צה''ל עם הסכם הפסקת האש עם מצרים של נאצר, באוגוסט 70.
''הבה ישפך במלחמה דם טהור, שכן זהו מס הכבוד, והמס לטיהור האדמה הזכה מידי גזלניה'' ובהמשך ''כאשר המלחמה הנה צורך של שחרור אדמה מקודשה, הרי הבריות מקדמים אותה בערגה מפליאה למוות. המוות כאן הינו חיים ונצח''. (צאות אל ערב, 13 יולי 1970).
וכתבתי אז את הדברים הבאים בין היתר:
שחרור פלשתין כמטרה הומר בשפיכות הדמים לשמה. המוות הפך להיות כור המצרף, הקטרזיס המטהר אשר שחרור פלשתין מותנה בו באורח מיסטי. הציפייה הפרועה להקזת דם עצמית ללא גבול הפך לתחליף המשיחי והפטליסטי לכל יוזמה בעלת השלכות מעשיות (עמ' 10).
ועוד: ''דרך הנצחון מלאה דם, יגע ומוות (נאום גמאל עבד-אל נאצר, אוניברסיטת קהיר, 26.7.69).
ואני כותב אז: מולך הדמים של קיום מלחמת ההתשה תובע קרבנות ללא הרף, והנכונות להקריבם מטופחת ומועלית על נס.
''בקונפליקט מסתמנת אמת מהותית - הבאה לידי ביטוי בהסכם המוחלט בין ההתנגדות ובין כוחות הכיבוש הישראלים סביב מה שנקרא מעגל האלימות והדמים. ככל שהכיבוש מגביר את דמות הדמים האלימה - (לא היו אז שום פעולות כיבוש אלימות -אך אנו כאן רואים את הטרמינולוגיה העויינת בשלבי היווצרותה הראשוניים ללא כל זיקה למציאות בשטח, טרמינולוגיה הקיימת עד ימינו, ושאומצה בינתיים גם על ידי חוגים שונים בארץ. הערת מ.שרון, 28.11.2002) - ככל שהכיבוש מגביר את דמות הדמים האלימה, כן גוברת מבחינה איכותית וכמותית האלימות המחזורית של ההתנגדות'' (אל אהרם, 23.2.69).
''אנו מוכנים למות, וכל אחד מוכן להקריב חייו'' (29.4.68 נאום נאצר).
''הבה וידע האויב שאנו עם שההקרבה למען החירות ערבה לחיכו'' (איסמעיל צברי עבדאללה, אל טליעה, אוגוסט 69).
ואני כותב אז, נער בן 20, התוהה בחוסר אמון על מה שנגול לפני כאן לעומת עולמי הסדור והמובן:
הסגידה לשפיכות הדמים, פסיכוזת ההרס העצמי, ומגמות התאבדות הגובלות בטרוף הרסני וסוחף אותם מציגים לפנינו המצרים, כל אלה יש בהם כדי להביא כל מחשבה רציונאלית לסבך מתסכל, החסר מוצא ופשר.
(שהרי מאז אריסטו אנו יודעים שכל פעולה אנושית מוכוונת לתכלית כלשהי, ולא מציבה אופקי להבות ודם כתכלית לכשעצמה. הערת מיכאל, 28.11.2002)
ואני כותב אז:
העמדה ההתאבדותית המצרית מוצאת את ביטוייה ב''קרב על הקרב'' בחזית התעלה. אופייניות הנן התבטאויות אדריכלי ההרג המצריים אשר נתנו ''הכשר רשמי'' לטבח לוחמיהם בתעלה, על מזבח שגיונות חסרי פשר:
''כל אחד, חייל כקצין היוצא לקרב, צריך לקחת בחשבון שסיכוייו למות הם 90% וסיכוייו לחזור הם 10% (נאום נאצר, 29.4.68).
''הבה וידע האויב שיש בכוחנו להתמודד איתו במלחמת כלייה כוללת'' (איסמעיל צברי עבדאללה, אל טליעה, אוגוסט 69).
מצרים תלחם עד לישראלי האחרון או עד המצרי האחרון'' (נאום נאצר, 1.5.69).
ואני כותב, בנימה של תדהמה אמיתית, על תופעה ביזרית ולא מוחוורת כלל לאדם המערבי, ושלא נתקל בדומה לה מעודו:
מצוייה פסקה בנאום נאצר, בפתיחת מושב מועצת האומה, 6.11.69, המדגימה בצורה מחכימה שאין למעלה הימנה את מהותה, הגובלת באיבוד עצמי לדעת, של הלוחמה המצרית, והיותה קשורה בנכונות, בציפייה פראית, לשפיכת דמים מרובית והרס מקיף, וזאת כאשר המציאות וההגיון משחקים תפקיד שולי ביותר:
אומר נאצר: ''אין דרך לצאת מן המצב שאנו נמצאים בו, אלא על ידי כך שנפלס דרכנו כלפי מה שאנו רוצים בו --- בכוח הזרוע, מעל לים של דם, ומתחת לאופקים אחוזי להבות''
תופעה זו כיניתי בפרק נפרד ''מקסם הדם'' והשקיקה לאופקי דם מומחשת בנאום נאצר בעליל.
''לאחר ה- 5 ביוני 67 גילתה האומה הערבית שהדרך לפלשתין חסומה על ידי ים של דם'' (אל טליעה, סורייה, 11.1.69).
ואני כותב אז, המום מבחינות רבות, נוכח הלא יאומן הנגלה לי כאן:
מקסם הדם והקטל העצמי בצד הערבי הינם תופעה המבליטה את סגוליות הקונפליקט ויחודיותו. הצד השני מערטל וחושף כאן בפנינו, באורח מדהים, מגוון מצבי גבול נפשיים הכרוכים בעימות: שכרון הדם, איבוד עצמי לדעת (תנטוס), מוטיב המוות אשר הצגתו גובלת בפרוורסיה מכלימה, כל אלה מהווים גלישה תהומית לפרספקטיבות הרחוקות מרחק רב מהשכל הישר.
''לעיתים אני חש רק בדמעות העולות בעיניים ולעיתים רק במרירות העולה בפי - אך בהיעדרם של הדמעות והמרירות אני חש את עצמי נקרע לגזרים, ומוצא עצמי שוקע במעמקי ההיסטוריה של האדם המצרי שלא ידע אלא את הסבל, את הפחד ואת הכאב.
אף על פי כן אני מגיע למצב שבו נעלמות הדמעות, נמוגה המרירות, שותק הכאב, כי מצאנו את הדרך ''לנצח את התבוסה'' ולא נותרה בפנינו דרך זולת: מוות ועוד מוות'' (מחמד ג'לאל, עורך השבועון אל אזאעה, מצרים, 5.4.69).
וכן: ''התופעה הבולטת ביותר בחברה הערבית היא הנפת ''סיסמת המוות'' נגד הנאציזם החדש ופרצופו המזוהם הספוג שנאה... על כן התחולל נס וצצה תופעה חדשה שהיא ''הרצון למוות'' ו''סיסמת המוות'' (מחמד ג'לאל, אל אזאעה, 4.1.69).
וכך הלאה והלאה. לא אחת תהיתי אם ההצצה לתוך האימה שנחסכה מרוב הבריות לא עלתה לי בגהינום אישי, באשר הוקצה כסף ערבי להפיכת חיי לגהינום ולנידויי, תוך ניכוס עבודותי. לא אחת אמרו לי ערבים ''מידה-מידה'' או ''היה לצידנו והענינים יסתדרו, לא מאוחר מדי''.
קישורים:
מאמר חשוב ביותר של דורון רוזנבלום ''הארץ'' היום: התאולוגיה והדיאלקטיקה של הטרור
|
|
|
מולך הדמים בציויליזציה הערבית
