בחברה הישראלית יש תופעה של חבטות על ימין ועל שמאל בציבור הדתי ובמיוחד בציבור החרדי, וקיים מעין קונצנזוס חילוני כי הציבור החרדי בעיקר משמש תפקיד של שק אגרוף לכל דכפין. נכתבו אלפי מאמרים ומאות ספרים, ביניהם גם ספרים של ''חוזרים בשאלה'', ואפילו ספרים של מי ש''נשאר בתשובתו'' - אך מגיח מעת לעת אל הצד החובט, כאטרקציה המתקבלת כמובן בברכה...
אין כאן תשובה ומענה לשפע החיבורים מהסוג של הספרים ''חמורו של משיח'' ו''הם מפחדים'', ומאות אם לא אלפי המאמרים בעיתונות הכתובה ובאינטרנט ברוח דומה. כוונת הדברים כאן היא לחשוף אמונות טפלות המקובלות בחברה הישראלית-החילונית ולהעמיד דברים על דיוקם באמצעות הצגת הצד הנגדי של המטבע, שהחילוני המצוי נמנע מלבחון אותו כלל, כאילו אינו קיים, כאילו למטבע יש רק צד אחד; זו דרכה של אמונה טפלה.
דתי ועובר באדום
עמדתי בשולי הכביש, על המדרכה, ממתין לאור ירוק ברמזור.
כמוני עמדה שם בחיפה חבורת אנשים מגוונת, מעין מדגם של אוכלוסיית העיר. לפתע הגיח בחור צעיר בעל ארשת פנים המקרינה חשיבות ורצינות, לראשו כובע שחור רחב שוליים וצמד פיאות מסולסלות מתנפנף לו ברוח, ועבר את הכביש באור אדום ברמזור.
-''תראו תראו'' – פלטה אישה בגיל העמידה – ''דתי ועובר באדום! בושה וכלימה!''
כך ''עובד'' ההיגיון של החילוני המצוי: חובה על האיש הדתי להוות דוגמא לדרך ארץ, שמירת חוק, קיום תורה ומצוות, ועוד הרבה מטלות אחרות, בין שהחילוני מקבל אותן על עצמו ומיישמן גם הוא הלכה למעשה, ובין שאינו מקבלן ואינו מיישמן. הגישה הזו היא אינה הגיונית.
וכי נשמעה פעם הטענה – ''ראו, חילוני – ומרמה במסחר''? או: ''ראו, הוא מחלל שבת'' - כלפי אדם שאין לו חזות של איש ירא-שמיים?
הרי הדתי מקבל על עצמו שמירת חוקי התורה וקיום המצוות, קיום חוקי המדינה [בין ברצון – כמו פלג זה מכלל הדתיים, ובין בלית ברירה, משום כבוד למלכות – כמו פלג אחר] ולית מאן דפליג כי כלל החוקים, המטלות, הסייגים והמצוות שחלים על האיש הדתי, עולים עשרת מונים על המעט שמקבל עליו החילוני לעשות.
במצב דברים זה – מה הטעם לתקוף דתי העובר עבירה – ולהניח לחילוני, שאך מעט מזעיר מטלותיו?! מה יש כבר לחילוני לקיים – בסך הכול חלק מעשרת הדיברות ועוד משהו, ולפיכך, על פי כללי ההיגיון - הפליאה והתמיהה צריכות לבוא כשהחילוני משקר או עובר באדום, על כי הוא לא מצליח לשמור את המעט שחל עליו לתפישתו...
אשת לוט
הסיפור ידוע – הרי הוא נלמד בבית הספר העממי: בנטישת עיר החטאים סדום, ה' ציווה את הנמלטים על נפשם [לוט, אשתו ושתי בנותיו] שלא להביט לאחור. אשת לוט הביטה לאחור בניגוד לציווי זה, וכעונש על כך הפכה לנציב-מלח. ובלשון המקרא:
(בראשית י''ט) כד וַיהוָה, הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה--גָּפְרִית וָאֵשׁ: מֵאֵת יְהוָה, מִן-הַשָּׁמָיִם. כה וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה. כו וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ, מֵאַחֲרָיו; וַתְּהִי, נְצִיב מֶלַח.
בבחינת משמעות הפסוקים, מתברר כי הדברים אינם חד משמעיים כלל ועיקר, וכי ייתכן פירוש אחר מזה המקובל – לאור הרקע המתואר בשני הפסוקים הראשונים, והניסוח הכפול של הפסוק השלישי: הארץ בסדום [ובעמורה] רעשה ונחרבה, וכאשר אשת לוט הביטה לאחור – (אמנם בניגוד לציווי ה') – ראתה כי הארץ היא כ-''נציב-מלח''. אגב, המלה מלח מתארת בתורה - גם במקומות אחרים – רעש אדמה [ראה דברים כ''ט כ''ב].
... אלא שפירוש כזה מנפץ אגדה, דבר המעורר התנגדות עצומה דווקא בקרב החילונים, שאינם אמונים על פירושיהם של רש''י, אבן עזרא, ספורנו, חזקוני, הרמב''ן ורבים אחרים, ואינם נוהגים לרדת לעומקם של דברים כדוגמת התלמיד הדתי אשר דש בחומר ולומדו על כל כיווניו, פשט [פשוטו של מקרא] ודרש.
בענייננו, בסך הכול מדובר בפירוש הגיוני במסגרת הפשט. אף על פי כן, גרסה זו נדחית בשאט נפש, ולהמחשת הדברים – יעיד מעשה שהיה:
השתתפתי בטיול מאורגן בהרי סדום, והמדריך הראה לנו סלע מסוים וטען כי לפי האמונה היהודית – זו אשת לוט שהפכה לנציב מלח.
העליתי את הפירוש על פי פרשן התורה המסורתי חזקוני, לפיו לא היה כאן אסונו של נס שהפך את אשת לוט המסכנה לנציב מלח, אלא פשוט כשהביטה לאחור – נכחה לדעת כי חרבה הארץ... ברגע זה עטו עליי המדריך וכמה משתתפים נוספים שהיו בסיור, בתלונות קשות ובהאשמות כבדות, על כי אני - כאיש דתי - מעז לפגוע ביהדות [הצרה והמצומצמת, כפי שהם הכירוה...]. ועוד, היה בין הנוכחים גם איש אחד דתי, ותגובתו הייתה שונה: הוא לא הכיר את פירוש זה של חזקוני לפני כן – אך התעניין דווקא במהות, ציין כי יש היגיון פרשני בדבר, והוסיף דבר שידעתיו – שאם אפשר לפרש ללא הסתייעות בנסים, הרי אין צורך בנס, וזה עדיף.
היונים המתות
להלן תיאור אחת מני רבות מהאמונות התפלות הרווחות בארץ:
הנושא: סגולה עתיקת יומין לריפוי צהבת.
השיטה: החולה במחלת הצהבת שוכב על גבו, והמרפא מניח על בטנו של החולה יונים הנצמדות לבטנו ונופחות את נשמתן.
האמונה: היונים שואבות את המחלה מהחולה, הוא נרפא והן מתות.
ההזמה: ''אנשים החולים בצהבת חושבים שאם ישימו יונים על הטבור שלהם, היונה תבלע את הצהבת ותמות, ואז, כמו בכפרות, העוף ילך למיתה, והם ייכנסו לחיים טובים וארוכים.... הכל דמיונות..... מסירים את הנוצות מסביב לפי הטבעת של היונה ומצמידים לאזור הטבור של החולה. למרות שהיונה נושמת מהפה, הוואקום הזה לא מאפשר לה לנשום, אין לה היכולת להכניס אוויר. עוברת דקה והיונה מתה... הדבר הוא צער בעלי חיים ליונים... גם אם יצמידו את היונה לשיש במטבח היא לא תוכל לנשום''.
ועתה – תרגיל קצרצר: נסו נא לקבוע מי הוא המזים את האמונה התפלה הנ''ל – (הדברים מצוטטים מפיו כמעט מילה במילה) – בחרו באחת מארבעת האפשרויות:
- רופא חילוני, מנהל בית חולים ידוע.
- רב, ממנהיגי היהדות הדתית בארץ.
- פעיל באגודת צער בעלי חיים.
- מראשי השמאל הישראלי, פילוסוף פעיל ב''שלום עכשיו''.
התשובה הנכונה היא:
2. המדובר בראיון עם הרב צבי טאו, כפי שפורסם בעיתון ''מקור ראשון'' מיום כ''ב תמוז תשס''א. האמונה כי המיסטיקה היא נחלת הדתיים יותר מאשר החילונים, היא עצמה בגדר אמונה תפלה.
ההתנדבות לשירות בצה''ל
אף אם מקרב החרדים אחוז הפטורים משירות הוא יותר גבוה, הרי ידוע שקבוצות גדולות אינן משרתות בצבא על אף חובת הגיוס החלה עליהן, ולהלן ציטוט ממאמרה של חנה קים, ''הארץ'' מיום 4/7/2000 תחת הכותר ''כפייה חילונית בשם השיוויון'':
''גם צה''ל, הדבק המלכד של הממלכתיות הישראלית, מעולם לא היה ''צבא העם''. לא שירתו בו ערבים-ישראלים, חרדים ומי שהיה נהוג לכנותם דפ''רים – תושבי שכונות העוני שלא נמצאו ראויים לשירות... ב- 1999 כ-12% מקרב הלא-חרדים [מבין היהודים שחובת הגיוס חלה עליהם – אב''ע] לא התגייסו על פי נתוני הצבא''.
ובהמשך המאמר:
''הלא הקלישאה ''אפליה בין דם לדם'' שבה משתמשים צעירי תנועת ''התעוררות'' ודרישתם שהחרדים יישאו בנטל, אינן מסתדרות עם המונחים שיוויון ודמוקראטיה. זכויותיהם של אזרחים בדמוקראטיה אמיתית צריכות להיות מוחלטות, וחובותיהם – תוצאה של יכולתם, הכלכלית, הפיזית, ושל השקפת עולמם. כדי שהחרדים ישרתו, צריך שיקרה אחד מהשניים: שהם יוותרו על אורח חייהם, על כל המשתמע מכך, או שהצבא ישנה את עצמו...'' – [כפי שמתבצע הלכה למעשה ביחידות הנח''ל החרדי- אב''ע].
עתה כדאי לבדוק ולהבין, כי כשרואים חרדי המשרת בצה''ל – מדובר
במתנדב, מהבחינה שלו רק רצה, יכול היה להשתחרר מחובת הגיוס בדרך קלה וחוקית למהדרין, ואילו כשרואים חילוני המשרת בצה''ל, ולא ביחידה מובחרת – הרי ברור שלא מדובר בהתנדבות. לפיכך, אין זה הוגן כלל להשוות את אחוז המשרתים מבין החרדים, שהם בחזקת מתנדבים, לעומת אחוז המשרתים מקרב החילוניים שלגביהם הגיוס הוא חובה.
האם נבדקה היענותם של החילונים לשרת בצה''ל, כפי שהיתה לו היו פטורים מכך מכוח החוק, כפי שפטורים אותם בני ישיבות? הרי זו היא הבדיקה ההשוואתית שראוי לעשותה.
אין במסגרת זו משום מיצוי הנושא, אלא רק הפניית תשומת הלב לכמה היבטים שאמורים להרחיב את זווית הראייה והבחינה של הציבור כלפי חלקים מתוכו.
פרות חילוניות קדושות
