מי יציל את הבית שלי?

המאמר פורסם באתר BSH.

השבוע נשאתי דברים בפני שתי מחלקות של קצינים בבית הספר הארצי לשוטרים שבשפרעם. זוהי השנה התשיעית לעבודתי במשטרה ואני עדה לשינויים רבים שחלו בהכשרתם המקצועית של השוטרים בנושא האלימות במשפחה.

בהפסקת הצהרים, בדרכנו אל עבר חדר האוכל, שוחחתי עמם על ההיערכות להתנתקות, על ''מצבם הרגשי'' הנלווה להכנות לקראת ההתנתקות, על ''גל הפשיעה'' שעוד יבוא (לא זה הקיים) לכשתצא ההתנתקות אל הפועל והרחובות יתנקו משוטרים, על הביקורת שמופנית כלפי המשטרה ועוד...

''תביני, אין לנו בלקסיקון סירוב פקודה'', אמר לי אחד המפקדים של הקורס... ''זו העבודה שלנו ונבצע אותה הכי מקצועי שיש. אין בכלל חשש שהשוטרים לא יבצעו את תפקידם בהתנתקות, זו בכלל לא אופציה!''

דווקא בשל המהירות, ההחלטיות והאוטומאטיות של אמירת הדברים הוטרדתי. משהו בדבריו היה לא משכנע. הדובר נשמע לי כמו מי שעובר ומעביר שטיפת מוח (לעצמו ולשוטרים שמתחתיו)... אולי היתה זו משאלת לבו ''לעשות את הדבר הנכון מבחינה מקצועית''? אולי היה זה פתרון טכני ומאולץ לקונפליקט אידיאולוגי שמתחולל בראשו? ויתכן שאני טועה, יתכן שהספק הוא שלי והוא מצא לו כתובת להתלבש עליה...

''ומה יהיה על הנשים המוכות? מי ישלח ניידת לעזרת אישה במצוקה, כאשר כמעט כל השוטרים בארץ יטפלו בהתנתקות? מה יהיה על רחובות העיר? מי ישמור על ילדַי? מי יציל את הבית שלי?''
''זו באמת בעיה'', אמר ולראשונה חשתי בכנות שבדבריו, ''אנחנו מקווים שיהיה בסדר... את צריכה להבין שהמשטרה גם כך לא יכולה לפתור את בעיית האלימות במדינה''.
הרישא של דבריו אשר לרגע הצית בי תקווה בשל הכנות בה נאמרו הדברים, פינה את מקומו לאכזבה בשל הסיפא של דבריו.
כן, זה מאוד נוח, מהיר ופשוט להגיד: ''אין לנו כוח אדם'' ובעוד כולם מדברים על ''עוד'', על עוד שוטרים, על עוד בתי משפט, על עוד תאי מעצר, על עוד שעות מחנך בכיתות שידונו באלימות הגואה... שוכחים כולם דבר אחד: ''עוד'' = כמות, אבל הכמות לא בהכרח כרוכה גם באיכות!
באנגלית זה נשמע כך: more of the same – וזה לא מה שאנו צריכים.
אין ספק שכרגע פופולארי מאוד, ''נכון'' ו''צודק'' לומר: אין לנו כוח אדם!

• • •

והנה מקרה שקרה:
לפני כשבועיים נקראתי לתחנת המשטרה כדי לתת עדות ולמסור מסמכים - מכתבים שכתבה אלַי אישה מתוך מקלט לנשים מוכות. במכתבים אלה גוללה האישה מסכת של השפלות והתעללות מינית קשה ואכזרית מצד בעלה: היא כתבה את מה שלא יכלה להוציא מפיה בקול, מפאת הבושה והכאב.

ידעתי שהחומר הכתוב בכתב ידה ישמש את החוקר ואת הפרקליטות בבחינת ראיות. ידעתי שבעוד זמן קצר יחליט שופט אם להשאיר את הבעל במעצר אם לאו. לכן, במקום לעשות קניות לשבת, ישבתי בתחנת המשטרה, (בתום יום עבודה בבית הספר), וחיכיתי לתורי כדי למסור את עדותי ביחד עם המכתבים.

ציינתי בפני השוטר אשר גבה את עדותי כי חוקר אלמ''ב (אלימות במשפחה) שנמצא בעיר אחרת ביקשני טלפונית שאבוא למסור את עדותי ושהוא מחכה למכתבים ולעדות. הדגשתי שהעניין דחוף עד מאוד והסברתי מדוע. מסרתי את שמו של החוקר ואת מספר הטלפון הנייד שלו לשוטר שגבה את עדותי.

''מה, באמת!?'' התרעם השוטר, ''אם זה כל כך חשוב לחוקר הנכבד שישלח ניידת לקחת את המכתבים או שיגיע בכבודו ובעצמו לגבות ממך עדות... את רואה כמה אנשים מחכים כאן בחוץ? אני אין לי איך לטפל בזה... שיחלק הוראות למישהו אחר!''
''אז אולי תתקשר אליו כדי לתאם איתו את משלוח המכתבים?'' הצעתי, ''לא מדובר בגניבת מכונית... אלה חיים של אישה, אימא לילדים קטנים''.
''תראי, אני לא מתכוון להתעסק בזה ולא כי אני לא רוצה... יש לי מספיק עבודה גם בלי זה ו... אני לא מתכוון לעשות עבודה של מישהו אחר. אני לוקח את העדות שלך ואת המכתבים ומעביר את החומר לקצין תורן, שהוא כבר ישבור את הראש''.
במלים אחרות, ''ראש קטן''.
ולפי אפרים קישון, כבמדינת ''פרטאצ'יה''.
אני מכירה את המשטרה ורואה את עבודתי בנושא האלמ''ב כשליחות. ברשותי מספרי טלפון של שוטרים שבכל שעה ושעה אשר בה אתקשר אליהם – הם יענו לי בשמחה. נתקלתי בשוטרים שבחרו לעסוק בתחום האלמ''ב מתוך שליחות ומתוך מסירות.
אולם כמו בכל מקום, יש ויש... ישנם שוטרים שרמתם המוסרית והמקצועית גבוהה, וישנם גם אחרים. העניין המוסרי נכון גם לגבי אנשי מקצוע אחרים בישראל, מורים, שופטים, רופאים... לגבי כולם, כולנו.

אם נחזור למקרה המתואר, העדות שמסרתי במשטרה לא הגיעה ליעדה ולא טופלה. שבועיים לאחר מסירת העדות קיבלתי טלפון מאותו חוקר אלמ''ב שביקש לדעת: ''מה עם העדות שנתבקשת למסור והיכן המכתבים?'' (להבהיר, השארתי לעצמי צילומים של המכתבים ואף פיקססתי אותם בעצמי אל אותו חוקר – ליתר בטחון. אני יודעת בוודאות שהם הגיעו אליו באמצעות הפקס – אך לא עדותי ולא המכתבים המקוריים נמצאים בידו). בנוסף, לאחר שיצאתי מהתחנה התקשרתי אל אותו חוקר אלמ''ב והשארתי לו הודעה כי הייתי במשטרה ומסרתי עדות – כך שחשתי כי עשיתי מעל ומעבר ומה שאינו בשליטתי – אינו בשליטתי.

השאלות הן פשוטות:

העובדות גם הן פשוטות:

המסקנה היא הכי פשוטה:
א. מישהו כאן לא ביצע את עבודתו כמו שצריך: להכניס ניירות למעטפה, לשים עליהם בול ולשלוח אותם בדואר רשום או בדואר פנימי – זה לא עניין של תקציבים ולא עניין של תקנים... זה גם לא עניין של זמן (כשמדובר בשבועיים ימים!).