ווידוי אישי – לא עליתי ארצה מתימן או מאחת ממדינות ערב האחרות, גם לא נמניתי על מי שעלו ארצה בגל העלייה ההמוני, בשנים הראשונות שלאחר המלחמה. אינני מכיר אישית אף משפחה הטוענת כי אחד מילדיה הפעוטים נעלם באחד המוסדות הרפואיים של המדינה, ולהערכת המשפחה – הילד נחטף ונמסר לאימוץ למשפחה חשוכת ילדים.
אוסיף ואבהיר - לא הייתה לי כל מעורבות באותן שנים במערך קליטת העלייה, בהקמת המעברות ובטיפול מאות אלפי הפליטים – מכל קצוות תבל – אשר נחתו, תוך תקופת זמן קצרה, בחופי ארצנו.
אף על פי כן, ואולי דווקא משום כך, אני מרשה לעצמי להתייחס לנושא.
כבן היישוב היהודי, כמי שלחם במלחמת העצמאות וכמי שהכיר את המציאות הישראלית באותה תקופה, מצאתי לנכון להעיר מספר הערות אשר עשויות להאיר זווית מסוימת בפרשת הילדים. זווית שקשה לישראלי של היום, זה שמכיר את המדינה בחיי היום יום שלה, להבינה.
הניצחון במלחמת העצמאות
יישוב יהודי שמנה קצת למעלה מ-600 אלף נפש, יצא למלחמה וניצח. איננו נותנים את הדעת ואיננו שואלים – מי היו אותם 600 אלף שלחמו ונצחו. אין בידי נתונים מפורטים אך למעלה ממחציתם היו עדיין עולים-חדשים, עולים שהגיעו ארצה רק כ-11-12 שנים קודם לכן, עולים שלא שלטו בשפה ורובם נמצאו עדיין בתהליך קליטתם והתבוססותם האישית.
הקמת מוסדות השלטון
ב-15 במאי 1948 הסתיים שלטון המנדט הבריטי, ובמקביל להדיפת צבאות ערב וניהול המלחמה צריך היה להתחיל להקים כמעט מאפס את מוסדות השלטון והמדינה. שנה לאחר מכן, נערכו הבחירות לכנסת הראשונה, וכך נבחרו 120 הח''כים אשר החלו במלאכת החקיקה.
עליית ענק
אז, לאחר שנחתמו הסכמי שביתת הנשק, אפשר היה, סוף סוף, להתפנות לארגון מוסדות המימשל והמדינה. אלא שבמצב דברים זה, הונחתה עלינו החלטת ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, לפתוח את שערי הארץ ולהטיל על היישוב הקיים לקלוט עליית ענק של למעלה ממיליון ניצולי מחנות ההשמדה ולפתוח השער בפני הקהילות היהודיות שבארצות ערב, מעיראק במזרח ועד למרוקו במערב.
זו המציאות אל תוכה נחתו עשרות אלפי בני הקהילה היהודית מתימן, הם נשלחו אל המעברות ככל שאר העולים החדשים, כך נקלטו הילדים במוסדות החינוך וכך הופנו כל הנזקקים למוסדות הרפואה, למרפאות החדשות והמאולתרות של קופת חולים אשר הוקמו והתארגנו לטיפול בעולים או שהגיעו אל בתי החולים שהיו בשלבים ראשונים של ההתארגנות.
הטענות המועלות ע''י בני המשפחות המבקשים לדעת מה היה גורל התינוקות החסרים, הן טענות לגיטימיות ואין בידי היכולת להפריך את האפשרות שהיו אולי גם מקרי שחיתות, מקרים של חטיפת תינוקות ומסירתם לאימוץ. אך זו התייחסות לנושא רגיש זה מנקודת ראות הפרט, בגישת המיקרו.
טענות אלה והדיון הציבורי בפרשה רגישה זו היום מתעלמים מראיית המאקרו. טועה כל מי שבוחן ומתייחס לבעיה תוך התעלמות ממצבה של ישראל שזה אך נולדה ועושה את צעדיה הראשונים, בכל התחומים.
אני תומך בחקירת הפרשה. אני תומך בחשיפת כל החומר והבאתו לידיעת הציבור, אני מבקש עם זאת להזהיר מהסקת מסקנות ומבחינת הדברים בעיניים של 2016, של ישראל של היום.