א. אקסודוס, סטרומה, סנט-לואיס וכד' – למי שאינו זוכר או מכיר (משיעורי ההיסטוריה) אלו הן שמות אוניות מעפילים, אשר כל קיומן כמו נועד להמחיש את האומללות והבדידות (''עם לבדו ישכון'') של העם היהודי – אוניות מעפילים אלו אשר אספו פליטים מאירופה הכבושה של לפני או אחרי המלחמה (והשואה, למי ששכח, והרבה בעולם שכחו) ונדחו שוב ושוב על סף יבשות העולם: הספינה סנט-לואיס, לדוגמא, נדדה מחוף לחוף ובכל מקום נדחתה, עד שפליטיה הושבו לאירופה, שם נרצחו. קורות ספינות אלו ממחישות, יותר מכל, את גורל העם היהודי ללא מדינה משלו (הסרט 'אקסודוס', אגב, שהוקרן בשנות ה-‏50, כמו גם הספר שפורסם, תרמו רבות להבנת העולם את הנסיבות המיוחדות של העם היהודי אשר הובילו להקמתה של המדינה. אם זה היה אפשרי בעידן הטרום אינטרנט, זה אפשרי ביותר בעידן האינטרנט והכבלים).

ב. אושוויץ ובעלות הברית – ספרו של מרטין גילברט, חשף את ידיעת 'בעלות הברית' אודות השואה, יכולתן להפגיז את המסילות המובילות בדרך לאושוויץ (לו רצו) וסירובן לעשות כן (שכן יותר חשוב ''מאמץ המלחמה'' כולל הסתכנות לחילוץ סוסים כלשהם, יקרים יותר מיהודים כנראה, אשר היו שייכים לאחת ממדינות בעלות הברית). כמו סעיף א' לעיל ברשומה שלי, גם סעיף זה נועד להמחיש עד כמה מדינות העולם שתקו לנוכח השואה (על כן: רק מדינה משלנו תציל אותנו משואה נוספת, כאשר העולם שותק, ועל כן אין לנו מי שידאג לנו למעט עצמנו. לאלו שכבר מסננים 'פארנויה יהודית טיפוסית' אני רק אוכל לשוב ולהזכיר את האימרה הידועה ש'זה שאדם פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחריו' (ראה גם: כאן).

ג. גם אם נניח שבעולם המערבי מכירים את השואה על ממדיה, בעולם הערבי קיימת בורות לגבי השואה. מה הבעיה, בתקציב מדינת ישראל, במקום לשפוך מיליונים רק על ביטחון, להקצות כמה אלפי שקלים לצורך מימון הקמת אתר מקיף אשר יסקור את תולדות השואה והעם היהודי – בערבית, תוך ניסוח וסגנון שיהא קליט לקורא הערבי (הכוונה – שיתחבר לקורא הערבי תוך המחשה כי אירופה עוללה את השואה בעוד שמצבם של היהודים בארצות ערב היה סביר, באופן יחסי, כמובן – זה יכול לקרב את הערבים ליהודים, תוך שהם יבינו כי ההיסטוריה שלנו לא היתה פשוטה).

ד. על שתיקת העולם לנוכח השואה ניתן ללמוד ממקורות רבים כמו למשל מאמר בגליון מס' 36 של כתב העת של החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, זמנים, בהוצאת זמורה ביתן, בשם: ''טרומן והשדולות הארץ ישראליות'' (מאת מיכאל כהן). מאמר זה מתאר כיצד, כבר כשנתיים לאחר תום השואה, ''השתחרר'' הנשיא טרומן, כרבים מבני-זמנו, מרגשות הרחמים והאהדה כלפי היהודים עקב סבלותיהם במלחמה האחרונה. מה שכן הביא בסופו של דבר את טרומן לתמוך בהקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל לא היו 'רחמים בגלל שואה' (כפי שהדור הצעיר נוטה בטעות לחשוב, ש''בגלל השואה הקימו לנו את מדינת ישראל'', כפי שהתבטאה ילדה ישראלית יהודייה בת 13 בסרט תיעודי שהוקרן בערוץ 8 על יחסי יהודים-ערבים), אלא ניצחונה של ישראל במלחמת תש''ח (זו עוד טעות לחשוב כי הכרת העולם בישראל בכ''ט נובמבר, שנת 1947, היא זו שהביאה לישראל, על מגש של כסף מטעם העולם, את המדינה. זה הניצחון במלחמת העצמאות שהוביל לכך), אשר בעקבותיו ''הגיעו הבית הלבן ומחלקת המדינה'' לפי אותו מאמר, ''לקונסנסוס נרחב בדבר חשיבותה של ישראל למערב כנכס אסטרטגי''. אף אחד לא מרחם עלינו, אם כן, ורואים בנו נכס אסטרטגי, בסיס במזרח התיכון ותו לו. עוד תשתית עובדתית לצורך הסבר מדוע אי אפשר, בשום פנים ואופן, לוותר על מדינה יהודית.

ה. על נסיבות הקמתה של מדינת ישראל. הנראטיב האופנתי כיום בחוגי ''אינטלקטואלים'' בשמאל האירופאי הוא לראות את ישראל כ''כובש קולוניאלי'' ואת הערבים כ''נכבשים'' תוך ציורם באור תמים, רומנטי, כיאה למזרח הקסום. כמה מילים על נראטיבים, אנטי-הגמוניה וקריאה חתרנית בטקסטים: בעקבות הוגים כגון פוקו וסעיד, נוצרה (וטוב שכך!) אופנה אינטלקטואלית הרווחת בשמאל האירופאי לפיה יש לקרוא 'קריאה חתרנית' בטקסט ההגמוני, אשר משקף את הנראטיב של החזק ושל הכובש. יש לפרק את הנחות היסוד המובלעות שבטקסט ולהציף את הנחת היסוד המובלעת על פני השטח, לחשוף את הצביעות שבה, השקר שבה, כיצד היא מהווה כלי שרת בידי החזק וההגמוני. עד כאן טוב ויפה, אלא שאת אותו הדבר שעשה השמאל הרדיקלי הפוסט קולוניאליסטי לטקסטים מערביים קנוניים, היסטוריים וספרותיים, יש לעשות לטקסטים שלו.

השמאל הרדיקלי האירופאי, יש לו תבנית מן המוכן, אשר חוסכת לו תאים במוח ואת הצורך לחשוב באופן מורכב וביקורתי על הסכסוך במזרח התיכון. השמאל הרדיקלי בעולם, שנורא אופנתי עבורו לתייג את העולם לשחור-לבן, קולוניאל כובש מחד ומזרחי נכבש מאידך, שכח לשים לב שישראל והערבים אינם נכנסים למחוך אשר השמאל הרדיקלי כה רוצה לשים אותנו בו. ישראל אינה 'קולוניאל כובש' והערבים אינם 'נכבשים תמימים'. כמו שהשמאל הרדיקלי באירופה ובישראל 'קורא קריאה חתרנית' בציור ההיסטוריה. כפי שהוא שלט מאות שנים בכתיבת ההיסטוריה, כך על ההסברה הישראלית לקרוא קריאה חתרנית בנראטיב הפשטני, הדי-מטומטם והשטחי שצייר השמאל הזה.

יש להבין שעד כמה שהנראטיב הזה, במחילה, די שטחי וחסר-אינטילגנציה, הוא פופולרי מאד, כמו כל תיאוריה ש'קוסמת' ו'נשמעת יפה'. להציב את ישראל כ'לבן כובש' ולנגב באמצעות שלילת קיומה את כל רגשי המצפון שנוצרו לעולם המערבי בשל הקולוניאליזם (האמיתי, לא מדומה) שהוא ביצע, זה נורא 'מגניב אינטלקטואלית' ובטח שמאלנים באירופה מפגינים את ה'נאורות' שלהם תוך התחרות על מי יגלגל על לשונו את התיאוריה בצורה יותר 'מגניבה' ו'פוסט קולוניאליסטית'. אבל זה פשוט לא נכון.

יש להציב אל מול הפשטנות הכמו-אינטלקטואלית הזו עובדות מדויקות, ולהסביר שהעם היהודי התעורר לשיבת ציון לאחר פרעות ורדיפות, שב למולדתו ההיסטורית ממנה גורש, עשה זאת בתום לב תוך אי הבנה לקיום הערבים פה (שכן כאשר אדם עסוק בלשרוד, הוא לא כ''כ שם לב, אם הוא נמלט למשל, שתוך כדי שהוא נמלט, הוא דרך לכמה אנשים על הרגל בהמולת המנוסה), וכאשר בא למולדתו, הערבים שאפו להשמידו. יש להסביר כיצד כ-‏3 שנים לאחר השואה, כאילו לא די בהשמדה אחת, הערבים קמו במטרה אחת: להשלים את המשימה שהחל היטלר, ועל עצם העובדה שלא הצליחו 'אנו אשמים'. יש להזכיר גם את הניסיון להשמיד אותנו במלחמת 67', ניסיון שלו צלח, ספק אם השמאל הרדיקלי היה בכלל חש גירוד של אי נוחות בקצה הציפורן, למשמע מה שהערבים היו עושים לנו, לו ניצחו אז. יש להעמיד את השמאל הרדיקלי על הסתירות שבמשנתו, על האופנתיות האינטלקטואלית שמסתירה אנטישמיות לשמה וצביעות, ועל העובדות האמיתיות.

ו. הכרוניקה של שנאת ישראל. מאז ומעולם היהודי נתפס כ'מוצץ דם', 'זקן ציון אשר חותר להשתלט על העולם', גם כאשר הובל לאושוויץ ברכבות המוות ועלה בעשן שהסריח למרחקים בעיירות הפולניות השכנות, אשר התושבים של כמה מהם דווקא די שמחו להיפטר מהיהודים. זוהי על רגל אחת כל התורה של שנאת ישראל. לא משנה עד כמה היהודי חלש, הוא תמיד ייחשב 'כובש', 'מוצץ דם', קולוניאל, 'זקן ציון המבקש להשתלט על העולם', 'סכנה לגזע הארי' ועוד כהנה וכהנה דימויים. על השמאל הרדיקלי באירופה להבין (אם נניח לטובתו שאינו מקיז את דם ישראל בכתובים הרדיקליים מרוע, אלא מנאיביות והיעדר ידיעה על מה זו אנטישמיות וכיצד היא גורמת, תמיד, להאשים את היהודי בכל דבר) את הכרוניקה של הטיעון האנטישמי (להבליט את מעשיו הרעים של היהודי, להקצינם, לנפחם, לייחס לו רוע שטני וכוח זדוני גם כשהוא חלש, בין אם כיהודי אשר מובל כצאן לטבח בגלות ובין אם כישראלי אשר מותקף בטילים ע''י שכן – נסארללה – אשר שואף להשמידו בחסות איראן).

עלינו לקוות, שאם השמאל הרדיקלי באמת נאור (וזאת במידה והוא נאור באמת וזו לא רק 'אופנה אינטלקטואלית') עליו להבין שהטענות שלו, בהשתבצן בקונטקסט של הכרוניקה של הלוגיקה האנטישמית, מהוות המשך של שיח-אנטישמי (שבו היהודים אשם בכל, וחזק תמיד, לא משנה עד כמה הוא חלש).

ז. במאמר מוסגר יש לאמר שאין כל דרך להסביר את הכיבוש. בעידן המידע, הסברה אינה מילת קסם אשר מעלימה כל פשע. מאמריהם התכופים של גדעון לוי ועמירה הס, המציגים את עוולות הכיבוש, נכונים וראוי שיתפרסמו. אין כל דרך להסביר את הכיבוש. מה שכן, יש לשלב בהסברה את התמונות מההתנתקות, כדי להסביר לעולם עד כמה אנו 'נחושים ורגישים', ובעיקר יכולים, לסיים את הכיבוש, אם יתנו לנו משהו בתמורה. כיום כולם מבינים, דרך אגב, שההתנתקות הייתה אסון. היא היתה אסון שכן בהיעדר הסכם עם אבו-מאזן, 'יצאו גדולים' דווקא הקיצונים, אשר הראו לעמם בפנים עזה כי ''הם'' אלו ש'הבריחו את הכובש'. אז מה אם ההתנתקות הייתה אסון, במובן זה שחיזקה את הקיצוניים, העיקר שניתן, דרך תצלומי ההתנתקות המראים כמה נחושים היינו לצאת מעזה, להוכיח לעולם שלמרות שטעינו בכיבוש (טעינו זאת מילה סלחנית: זה היה ועודנו אכזרי) יש בידנו את הכוחות להשיב את המצב לקדמותו, או לתקן לפחות, מה שלא ניתן להגיד על אבו-מאזן או הרשות, שאינה יכולה למגר את הקיצונים שבתוכה (ראה ערך גם עמונה שלנו) – ובכלל, הפרסום ב-'7 ימים' בידיעות אחרונות לפני שבוע ומשהו, על טדי קולק (אשר נתפס בעיני הימין כ'בוגד') רק מועיל. זה מראה עד כמה מדינת ישראל, ממשיכת הישוב היהודי בארץ ישראל בשנות ה 30' וה 40', היא גורם אחראי אשר עושה הכל, אבל הכל, כנגד הקיצונים שבתוכה. זה משהו שקשה, או לא ניתן כמעט, להגיד על הצד השני (במאמר מוסגר: זה גם ימחיש לנו כיצד דווקא צעדים בוני אמון כלפי הצד השני ושלילה של כל גילוי של קיצוניות בתוכנו מועיל להסברה שלנו, שהיא, כאמור, הערובה העיקרית לקיומנו בעולם שבו דברים נופלים וקמים בתקשורת של ה-BBC).

ח. על התעמולה ברשות הפלשתינית. לא מזמן יצא לי לקרוא פסק דין אודות חיילת צעירה אשר הגישה תביעה לקצין תגמולים, לאחר שלקתה בנפשה לאחר שמילאה תפקיד. מהו התפקיד, ישאל השואל? תפקידה במסגרת המודיעין היה לצפות בתוכניות של תעמולה ערבית ברשות הפלשתינית, ולתרגם את עיקרי הדברים. אם נפש של חיילת צעירה קורסת למראה התעמולה הזו, מה על הנפש של הפלשתיני, אשר מילדות כבר מורעל בספרי הלימוד של כיתה א' ובהם עוד טרם לומדים לקרוא למדים שהיהודי הוא 'שטן כובש'? יש לחשוף בהסברה שלנו את ספרי הלימוד הפלשתינים, את התעמולה שלהם, את האמירות 'בחצר האחורית' לקהל הפנימי של אש''ף, בהן משמיעים דברים פחות מחמיאים על ישראל ועל הסיכוי לשלום.

ט. על ישראל להציג בפני העולם את האופן שבו האיסלאם הפונדמנטליסטי מנצל את הסובלנות והפתיחות במערב, כדי ''להיעלב'' באופן רשמי (הכולל מכות, מהומות, הצתות ואלימות, כפי שעולה מהפרק ''סובלנות לחוסר סובלנות היא גם כן חוסר סובלנות'', במאמרו המצוין של ד''ר ישראל בר ניר ''ימין ושמאל – שתי פנים למראה'', בגין כל ''פגיעה באיסלאם'' (קרי ביקורת לגיטימית על חוקיו המפלים נשים וקוראים לשטנת לא מוסלמים). אך בעוד שהאיסלאם ''נעלב'' כל שני וחמישי באורח רשמי, לא אכפת לו להעליב את מחצית אוכלוסייתו, הנשים, כאשר אותה העלבה באה לידי ביטוי גם במעשים (ראה את המאמר: הכה את האישה של ד''ר ישראל בר-ניר).

כמה הערות לסיום