קשה לי לכתוב טור שלא יעסוק בבחירות הבאות עלינו לטובה. אבל מה שלאחרים הוא מכת בחירות, אצלי הוא קתרזיס. יום הבחירות עבורי הוא מה שגמר המונדיאל הוא עבור אחרים.
לשבת מול הטלויזיה בהיותי מצוייד בפיצוחים וכלי כתיבה, לחשב קואליציות מוזרות ומוזרות יותר, להמליך מלכים ולהדיחם, לצפות בנתונים המצטברים לאיטם, להצטרף לדיונים מלומדים על פילוח הקול הערבי ופילוח הקול החרדי.
לראות את הדיון באולפן בהשתתפות המאוכזבים, המנצחים והסהרורים: מפלגת גמלאים, מפלגת נהגי מוניות, מפלגת זכויות הגבר.
אח... איזה כיף. אחרים יכולים ללהג כאוות נפשם על 'חגיגה לדמוקרטיה'. אצלי זו תצוגה של קרקס ודם. הסובלימציה האולטימטיבית. לא אוותר עליה עבור כל הון שבעולם.
מה גם שאצלנו הבחירות הן בממוצע כל שנתיים. ספק אם יש מקום אחר בעולם בו מכור לבחירות כמוני יכול לקבל תמורה כה מלאה למסים שהוא משלם.
הפעם נוסף לבחירות מבחינתי נופך מיוחד. אלה הן הבחירות הראשונות שפא''צ נוכח בהן. עדיין אינני יודע מה אעשה בעניין זה. האם אזדקק למסעות תכופים בין מכשיר הטלויזיה והמחשב, שאינם ממוקמים אצלי באותו חדר? האם כדאי להוסיף לפא''צ צ'אט חד פעמי לרגל האירוע? האם טיקר מתגלגל של חדשות הבחירות? ואולי לא כלום? אולי ניתן לפא''צ להביט בקרירות מסוייגת על מירוץ הגמדים ולאחר מכן ניתוחי עומק מלומדים על משמעויות גיאופוליטיות וסאב-טקסטים נלווים?
יהיה שמח.
הדרמה האמיתית
אנחנו כאן בפורום די מנותקים מקהילות ישראליות שלמות. רובנו לא מכירים עניים מרודים, זקנים קשי-יום, נשים בדואיות בישובים מרוחקים, אתיופים במרכזי קליטה ואוכלוסיות חלשות אחרות.
בשל הריחוק איננו מודעים לדרמה המתחוללת כעת באחת הקהילות המרתקות שאינן מיוצגות בפורום שלנו: החרדים.
פוליטיקאים מש''ס ערקו לתנועתו הפוליטית החדשה של הרב כדורי, ''אהבת ישראל''. לחצים אדירים הופעלו, ואריה גמליאל, שהצטרף לרגע לתנועה החדשה, חזר בו וכבר הודיע על פרישה מוחלטת מהחיים הפוליטיים. אריה דרעי אמר בראיון שהוא אינו מתכוון להצביע ש''ס. בש''ס יש תרעומת על המתח הנובע מהשהיית החלטת מועצת החכמים בעניין איוש הרשימה לכנסת.
רק רגע! מה קורה כאן?
בספרו 'החרדים' מסביר אמנון לוי שחבר כנסת של מפלגה חרדית הוא עסקן ממונה, שמעמדו הציבורי אינו גבוה במיוחד. הוא חייב לציית למועצת גדולי התורה, או למנהיג הרוחני של המפלגה שלו, ותפקידו לשרת את הפונים אליו.
נראה שהדפוס הזה נשבר. על רקע מספר המושבים המצטמצם והולך על פי סקרי דעת הקהל, מנסים חברי הכנסת של ש''ס למצוא פטרונים פוליטיים חדשים, אלה שידאגו להישארותם בתפקיד הנחות לכאורה והנוח ביותר למעשה. במובן מסויים ניתן להסיק מכך מסקנה מעודדת: הם בני אדם ככלות הכל, תאבי שררה וכסף. הם כבר אינם דואגים במיוחד לאינטרסים של אלה ששלחו אותם (לדעתי - הם פעלו תמיד בניגוד לאינטרסים האמיתיים של בוחריהם, אך זה עניין לדיון אחר).
הברומטר
מזה רבע מאה הבחירות בישראל הן טקס שמטרתו להוכיח עד כמה קרוב דוד לוי לתוצאות האמת. אין שום סקר היכול לחזות בדייקנות כה רבה מה שעתיד לקרות בעוד חודשיים כמו דוד לוי.
הוא מצטרף לכל תנועה רגע לפני שהיא נוסקת לשחקים ומתפטר מכל ממשלה דקה לפני שהיא מתחילה לצלול בתודעה הציבורית. הוא התחיל כאיש ליכוד ופרש כדי להקים תנועה עדתית סקטוריאלית רגע לפני שזה התחיל להיות פופולרי. הוא הצטרף למערך לפני נפילת הליכוד והוא חובר שוב לליכוד בימים אלה.
מבחינת התבטאויותיו הציבוריות הוא בלתי נסבל. החל מ'נאום הקופים', בו הוא נזכר לציין שהוא לא נבחר במקום שרצה להיבחר מחמת היותו יליד מרוקו (4 שנים לפני כן, כשהוא כן הגיע להישג ראוי לשמו, הוא היה, כנראה, קצת פחות מרוקאי) וכלה ב-''דם מול דם, נפש מול נפש, ילד מול ילד'' המביך.
מבחינת התאמתו לתפקיד מתעוררים סימני שאלה רבים. אין לי שום ספק שידיעת אנגלית ברמה טובה מאד היא תכונה נדרשת אצל שר חוץ ישראלי. היעדר תכונה זו אצלו חייבת לפסול אותו מכהונה כשר חוץ, אבל לא נראה שזה השפיע על ראשי שלוש או ארבע ממשלות שבהן הוא כיהן כשר חוץ 'מלא-מלא', כהגדרתו.
אבל כברומטר הוא מושלם. אינני נדרש לאהוב את הברומטר שלי. אז, לתשומת לב ראש הממשלה הבא בעת חלוקת התיקים: ברומטר. לא שר חוץ.
וידויו של מכור
