|
|
|
בחירתו של עמרם מיצנע להנהיג את מיפלגת העבודה פותחת עידן חדש בפוליטיקה הישראלית. בפעם הראשונה מיפלגה מרכזית בישראל מציגה שפן כמועמד לראשות הממשלה מטעמה.
אומנם סביר מאוד שלבחירה הזאת לא תהיה משמעות מעשית רבה כי, כפי שהדברים נראים היום, מיפלגת העבודה צועדת לקראת כישלון אלקטוראלי חסר תקדים בבחירות הבאות עלינו לטובה. אבל יש בכל זאת מה שהוא ייחודי בבחירה הזאת.
אני מישתמש כאן בתואר שפן באותה משמעות שיש לו בעגה צה''לית: מוג לב. עמרם מיצנע בתקופת כהונתו כאלוף פיקוד מרכז בתקופת האינתיפאדה הורה לחייליו איך ''לטפל'' במפגינים ערביים. יתרה מזאת, לפי עדויות של אנשים שהיו בשטח, הוא אפילו נטל אלה ו''הדגים'' לחיילים איך להוציא לפועל את פקודותיו. מאוחר יותר, כאשר כפופים לו הועמדו לדין בגין המעשים האלה, הוא התנער מכל אחריות, נמנע מלתת גיבוי לכפופים לו, והתכחש לעובדה שהחיילים ביצעו את פקודותיו.
נכון שגם רבין המנוח, שכיהן כשר הביטחון באותה עת, נהג בצורה דומה. אבל זאת איננה הצדקה. הימנעות מנטילת אחריות הוא תופעה נפוצה בחיים הפוליטיים. אפשר אפילו לאמר שזה הפך להיות לנורמה. זה לא עושה את זה לתופעה חיובית, אבל בפוליטיקה זה איננו חריג.
בצבא זה שונה. כשמפקד בצבא נוהג באופן כזה ומפקיר את חייליו לשאת בנטל של הפאשלה שנגרמה כשהם ביצעו את פקודותיו, זה מעיד על הידרדרות מוסרית ממדרגה ראשונה. זו בגידה באנשים ששרתו תחתיו ושהיו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים. במקום להוביל הוא ''תפס מחסה'' ושלח את חייליו קדימה כשהוא בעצמו נותר מאחור.
זה האדם שמיפלגת העבודה מציגה כמועמד מטעמה לראשות הממשלה. עם זה הם מצפים שהציבור ייתן בהם אמון.
|
|
|
עונת השפנים
